פרשני:בבלי:נדרים כב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
"אילו לא חמאת בה אימה, אילולי לא ראתה בה אמה מילין דעזיבה, דברים מגונים, שבסיבתן היא הדירה אותה, בכדי, לא אדרתה" - מי אדרתה, האם גם אז היית מדירה אותה?
אמרה ליה: לא!
ושרייה, והתירה רבי יוחנן בפתח הזה.
בר ברתיה בן בתו דרבי ינאי סבא, אתא לקמיה דרבי ינאי סבא להשאל על נדרו.
אמר ליה רבי ינאי פתח של חרטה לנדרו: אילו הוה ידעת כי בעקבות נדרך, שמראה אתה את עצמך כצדיק, דפתחין פינקסך, שפותחים בשמים את הפנקס בו רשומים כל מעשיך, וממשמשין בעובדך האם צדיק אתה או לאו - מי נדרת?
אמר ליה: לא!
ושרייה רבי ינאי בפתח זה.
אמר רבי אבא: מאי קראה" - דכתיב (משלי כ) "ואחר נדרים - לבקר".
שמאחר ונודר, מבקרים את מעשיו, לראות אם הוא אכן בדרגה זו.
ואומרת הגמרא: ואף על גב דפתח רבי ינאי ליה בפתח של חרטה כזה, אנן - לא פתחינן ליה בהא.
כי אין אנו סומכים על דבריו שהוא מתחרט מעיקרא, אלא יתכן והוא אומר כך לחכם משום שאינו יכול להתחצף בפניו ולומר לחכם שאינו מפחד שיבקרו מעשיו, אבל למעשה הוא לא מתחרט. 1
1. כך מבאר הרא"ש.
וכמו כן לא פתחינן בהדא אחרנייתא, בפתח לחרטה אחר, כמו דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא שבא להשאל לפניו על נדרו?
כתיב (משלי יב) "יש בוטה כמדקרות חרב. ולשון חכמים - מרפא".
כל הבוטה, מבטא נדר, ראוי לדוקרו בחרב, אלא, שלשון חכמים המתירים את נדרו הוא מרפא לו.
וכיון ששמע הסבא דברים אלו, אמר שהוא מתחרט מנדרו, והתיר לו רבן גמליאל. ואנחנו לא פותחים לו בכך, כי חוששים אנו שאינו אומר את האמת, ואינו מתחרט, אלא אינו מעיז לומר שהוא נשאר בנדרו אחרי איום שכזה.
וכמו כן לא פתחינן בהדא אחרנייתא, שאם מאיימים על הנודר את האמור בברייתא להלן, והוא מתחרט בפנינו, אין אנו סומכים על חרטתו שהיא אמיתית -
דתניא, רבי נתן אומר: הנודר נדר, הרי הוא כאילו בנה במה, בזמן איסור הבמות, שאמנם כוונתו להקריב קרבן, אך בפועל הוא עושה דבר שהקב"ה אינו רוצה אותו.
והמקיימו לנדר, ואינו נשאל עליו, אלא מקיים את נדרו, הרי הוא עושה דבר יותר חמור, כאילו מקריב עליו קרבן חוץ למקדש, שחייב על כך משום שחוטי חוץ.
והיינו, שלא עשה זה מצוה אלא עבירה, ובדומה לו המשלים ומקיים את נדרו, עובר על רצון ה', שרוצה שישאל על נדרו ולא יקיימו! 2
2. הר"ן מבאר את הדימוי של הנודר למי שבונה במה בשעת איסור הבמות, בכך שהנודר חושב שרצוי הוא לאסור על עצמו איסורים, כמו שאסר הבורא את האדם בכמה איסורים, ובדומה לו הבונה במה, חושב הוא כי כמו שרצה הבורא להקריב קרבנות בפנים, כך רצוי הוא להקריב קרבן בכל מקום. ושניהם טועים, וכמו שאמר הירושלמי: לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ודמיון נוסף ביניהם, לפי שהנודר מתפיס את נדרו בקרבן!
ואנחנו, בדברי הרישא של הברייתא, פתחינן, ומודיעים לו שכל הנודר כאילו בנה במה, ואם יתחרט בשומעו זאת, חרטתו היא חרטה נכונה, ואפשר להתיר לו, כיון שאין הדברים האלו מאד חמורים, והרי הוא דובר אמת בחרטתו.
אבל בדברי הסיפא של הברייתא, שהמקיימו כאילו הקריב קרבן בחוץ, נחלקו אביי ורבא -
אביי אמר: פתחינן לו גם באיום שכזה, ואם הוא מתחרט אפשר לסמוך על חרטתו.
רבא אמר: לא פתחינן, שמא מחומרת הדברים הוא יגיד שהוא מתחרט, למרות שאליבא דאמת הוא אינו מתחרט.
רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא, כמו ששנינו עתה.
ואילו רב טביומי מתני למחלוקת אביי ורבא, הכי:
בסיפא, שהמקיימו כאילו הקריב בחוץ - לא פתחינן לכולי עלמא, מפני חומרת הדברים.
ברישא, שהנודר הוא כמקיים במה -
אביי אמר: פתחינן.
רבא אמר: לא פתחינן.
והלכתא: לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא.
ולא פתחינן בהא נמי דשמואל - דאמר שמואל: אף על פי שמקיימו לנדר, הרי הוא נקרא רשע.
אמר רבי אבהו: מאי קרא? (דברים כג) "וכי תחדל לנדור, לא יהיה בך חטא".
ויליף לכך שנקרא רשע בגזרה שוה "חדלה חדלה".
כתיב הכא: "כי תחדל לנדור".
וכתיב התם: (איוב ג) "שם רשעים חדלו רוגז".
אמר רב יוסף, אף אנן נמי תנינא: כנדרי כשרים - לא אמר כלום, כנדרי רשעים - נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.
ומכאן שהנודר נקרא רשע.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס, כל מיני פורעניות גיהנם שולטין בו.
שנאמר (קהלת יא): "והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך".
ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז): "כל פעל ה' - למענהו, וגם רשע - ליום רעה".
ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר (דברים כח): "ונתן ה' לך שם לב רגז, וכליון עינים, ודאבון נפש".
איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש?
הוי אומר, אלו התחתוניות.
עולא, במיסקיה בשעת עלייתו לארעא דישראל, איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה.
קם חד, שחטיה לחבריה.
אמר ליה, שאל הרוצח לעולא: יאות עבדי, האם עשיתי דבר נאות בשחיטתו?
וחשש עולא מפני הרוצח וענה לו בשקר:
אמר ליה עולא: אין, אכן עשית דבר נאות. ולא עוד, אלא המשך את שחיטתך, ופרע ופתח ליה את בית השחיטה לגמרי, כדי שימהר למות!
כי אתא לקמיה עולא דרבי יוחנן, אמר ליה, שאל עולא את רבי יוחנן: האם עשיתי כראוי בדברי כך אל הרוצח? דלמא, חס ושלום, אחזיקי החזקתי בדבורי את ידי עוברי עבירה?
אמר ליה רבי יוחנן: שפיר עשית, כי אתה, את נפשך הצלת!
קא תמה רבי יוחנן האיך אירע מעשה מחריד שכזה, שיתרגז בן חוזאי אחד על חברו, עד שיקום וישחטנו בארץ ישראל?
מכדי, הרי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז" - בבבל כתיב ולא בארץ ישראל!
אמר ליה עולא: ההוא שעתא ששחט זה את חברו -