פרשני:בבלי:נדרים סו א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
לומר, שאין מקרעין שטר כתובתה כאשר אין לו לפרוע אותה, ואפילו אם אין לו אלא למכור את שערות ראשו, אלא ישאר החוב לעולם, עד שיוכל לפורעו.
והחידוש בדבר הוא, שאנו למדים מערכין רק את הסידור לבעל חוב, ואין אנו למדים משם הלכה נוספת האמורה בערכין, שמעריכים את אפשרות הגביה מהחייב, וגובים את מה שאפשר לגבות, ובכך הוא נפטר לגמרי מחובו, ואף אם יעשיר לאחר מכן אין הוא צריך לפרוע להקדש את יתרת החוב.
ומשמיעה לנו משנתנו שבכתובה וכן בשאר חובות רק מסדרים לחייב, אך אם הוא נהיה עשיר, הוא חייב לפרוע את יתרת החוב.
מתניתין:
מי שנדר לפרק זמן מסויים להתענות בו, או שלא לאכול בו בשר, פותחין לו פתח חרטה לנדרו בימים טובים ובשבתות.
ושואלים את הנודר: אילו היית יודע שאסור להצטער בשבתות ובימים טובים במניעת המאכלים, 1 האם היית נודר? ואם אמר "לא", מתירים לו.
1. לפי הר"ן. ולפי הרא"ש שואלים אותו אם בשעת נדרו היה שם לב שבאותו פרק הזמן יש גם שבתות וימים טובים, האם היה נודר. ואין זה פתח בכבוד המקום.
בתחילה היו אומרים: רק אותן הימים, השבתות והימים טובים, מותרין, לפי שרק לימים אלו יש פתח לנדרו, ושאר כל הימים אסורין, שלגביהם לא הותר הנדר.
עד שבא רבי עקיבא ולימד, שהנדר שהותר חלק מכללו - הותר כולו! 2 כיצד נוהג הכלל שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכמו כן נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו? -
2. והטעם מבואר בירושלמי, שגזירת הכתוב הוא, שנאמר "ככל היוצא מפיו יעשה", רק אם הנדר כולו קיים צריך הוא לעשות מה שהוציא בפיו, ולא כאשר נתבטל חלק ממנו. ר"ן. ולפי זה מתבטל הנדר לגבי האחרים מאליו, ואין צריך כלל להתירו לגבם! ואילו הרא"ש מבאר את הכלל של רבי עקיבא מסברא, שהוא לא נדר מעיקרא אלא על דעת שיתקיים כל הנדר, ולכן התרת מקצת הנדר היא עצמה פתח להתרת כל הנדר, וצריך התרה כלפי האחרים.
א. אם אמר לכמה אנשים, בנדר אחד: קונם שאיני נהנה לכולכם!
הרי כאשר הותר 3 הנדר לגבי אחד מהן - הותרו לו כולן להנות מהם.
3. הרא"ש מבאר ש"הותר" יכול להיות בשני אופנים, או משום שהוא נדר טעות, שהיה אביו ביניהם, ולא ידע מכך, או משום שהתיר החכם את נדרו כלפי אדם זה בלבד. ונמצא שהכלל של רבי עקיבא "נדר שהותר מקצתו הותר כולו", הוא בשני אופנים החלוקים מהותית ביניהם. האחד, שהתרת חכם למקצת הנדר מביאה להתרת כולו. והשני, שאי חלות מקצת מן הנדר (שהרי נדר טעות לא חל כלל), מביאה לידי ביטול הנדר כולו. לפי דברי הרא"ש בהערה הקודמת, שהתרת מקצת הנדר היא פתח להתרת כולו, והכלל של רבי עקיבא הוא מסברא, הרי בשני האופנים יצטרך להגיע להתרת חכם. ואילו לטעמו של הירושלמי שהביא הר"ן, הרי באופן השני, שמקצת הנדר לא חל, אין צורך בהתרת חכם, אלא הכלל של רבי עקיבא אמור גם בנדר שלא חל מקצתו, שאז הוא לא חל כולו, ואין צריך לו כלל התרה. ולעיל, בדף כז א, הביא הר"ן את המחלוקת בין הרמב"ן והתוס', האם רק בנדר שהותר על ידי פתח, שההיתר של פתח הוא משום טעות בנדר, אומרים נדר שמקצתו טעות אך לא בנדר שהותר על ידי חרטה, או שכל היתר של חלק מהנדר מבטל את כולו. וכתב שם הר"ן, שדוקא התרת חכם במקצת הנדר מתירה את כולו, היות והחכם עוקר את הנדר, ונמצא שמתחילתו הוא לא חל. אבל הבעל שאינו עוקר את הנדר אלא רק "מיגז גייז", אם הפר לה מקצת הנדר, לא אומרים שהופר כל הנדר.
ב. אבל אם אמר בנדר אחד: קונם שאיני נהנה לזה ולזה.
רק אם הותר הנדר לגבי הראשון - הותרו לו כולן להנות מהם, כיון שתלה את איסור הנאתו מהשני באיסור הנאתו מהראשון, וכן הלאה.
אבל אם הותר הנדר לגבי האחרון - רק לגבי האחרון מותר לו להנות ממנו, וכולן אסורין לו להנות מהם.
ג. ואם פירט את נדרו לגבי כל אחד מהם, ואמר: שאיני נהנה לזה כמו שאסור עלי קרבן, וכן לזה (אסורה עלי הנאתו) כקרבן -
צריכין פתח לכל אחד ואחד בנפרד, כדי להתיר את נדרו לגבי כל אחד מהם, כיון שנדר בנוסח שכזה הוא כמה נדרים נפרדים לגבי כל אחד ואחד.
ד. אם אמר: קונם יין שאני טועם, לפי שהיין רע למעיים.
אמרו לו: והלא היין המיושן יפה למעיים!
הותר מחמת טעותו, ביין מיושן, כדין נדר בטעות, שאינו חל ואין צריך כלל התרה, 4 שהרי תלה את נדרו ברוע היין למעיים.
4. לפי ביאור הר"ן, שההיתר הוא מחמת טעות, ולגבי זה לא חל כלל הנדר.
ולא במיושן בלבד הותר, אלא בכל היין, כי נדר שאינו חל במקצתו אינו חל כולו.
וכן אם אמר: קונם בצל שאני טועם, לפי שהבצל רע ללב.
אמרו לו: הלא בצל הכופרי יפה ללב!
הותר בבבצל הכופרי.
ולא בבצל הכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצ לים.
מעשה היה באדם שנדר מבצלים, ואמר בנדרו שהוא אוסר עצמו בהם לפי שהם רעים ללב.
והתירו רבי מאיר בכל הבצלים.
כי היות והבצל הכופרי טוב ללב, הרי לגביו הוא נדר בטעות, שאינו חל, שהרי תלה את נדרו ברוע הבצל.
ולכן, הותרו גם כל הבצלים, כי נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו.
גמרא:
שנינו במשנה:
(מי שאמר קונם שאיני נהנה לזה ולזה, שתלאן זה בזה, אם הותר נדרו לגבי האחרון - רק נדרו לגבי האחרון מותר, וכולן אסורין). 5
5. לפי הסבר הראשונים נראה שהם לא גרסו קטע זה בגמרא, והדיון בגמרא הוא על הקטע הבא במשנה.
אם אמר: שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן - צריכין פתח לכל אחד ואחד.
ומוכח מדברי המשנה, הנוקטת "קרבן" לגבי כל אחד ואחד, שרק אם פיצל את נדרו והזכיר לגבי כל אחד ואחד מן האנשים שהוא אוסר עליו את הנאתו כקרבן, נחשב נדרו לגבי כל אחד ואחד כנדר נפרד, המצריך פתח נפרד לגביו.
אבל אם יאמר שהוא אוסר את הנאתו כקרבן מאדם זה ומאדם זה (בין אם יאמר זאת בוי"ו החיבור "מאדם זה ומאדם זה", ובין יאמר "מאדם זה, מאדם זה"), כיון שכלל את כולם באמירה אחת של "כקרבן", הרי זה נדר אחד, ואם הותר מקצתו הותר כולו.
ומבארת הגמרא: מאן תנא, מיהו התנא הסובר כך, לפי שמצינו מחלוקת תנאים בדבר?
אמר רבא: רבי שמעון היא. דאמר כך במסכת שבועות (לח א) לגבי שבועה אחת לכמה אנשים.
חמשה אנשים שהיו תובעים ממון מאדם אחד, ונשבע להם בשקר שאינו חייב להם ממון, הרי הוא חייב להביא קרבן על שכפר ממון בשבועה.
ונחלקו חכמים ורבי שמעון, באם אמר בלשון השבועה: שבועה שאיני חייב ממון לא לך ולא לך - האם הוא חייב שני קרבנות או קרבן אחד.
לדברי חכמים, כיון שלשון שבועתו מופנית לגבי חמשה אנשים ("לך ולך"), הרי זה כאילו נשבע חמש שבועות נפרדות לכל אחד לחוד, וחייב עליהן חמשה קרבנות.
ואילו רבי שמעון אומר:
אינו חייב אלא קרבן אחד, כיון שכלל את כולם בלשון שבועה אחת, עד שיאמר לשון שבועה בנפרד לכל אחד ואחד.
שנינו במשנה: קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים. אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים.
ומקשה הגמרא: מדוע יש צורך לומר שיין מיושן טוב למעיים? ותיפוק ליה, והרי די בכך דאין הוא רע למעיים, כדי שלא יחול נדרו על יין ישן.
אמר רבי אבא: כך היא כוונת התנא לומר:
חדא, אין היין המיושן רע למעיים.
ועוד, לא רק שאינו רע למעיים, אלא יפה הוא להם -
כך קתני התנא במשנה.
וכן שנינו במשנה: קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב. אמרו לו, הלא הכופרי יפה ללב.
וגם כאן מקשה הגמרא: ותיפוק ליה, הרי די בכך דאין הבצל הכופרי רע ללב, ומפני מה היה צורך לומר לו שהוא יפה ללב?
אמר רבי אבא: "ועוד יפה", קתני, וכמו ביין מיושן.
מתניתין:
פותחים לאדם המדיר את אשתו עד שיגרשנה, בכבוד עצמו ובכבוד בניו - וכך אומרים לו:
אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך אנשים: כך היא ווסתו דרכו של פלוני, שהוא מגרש את נשיו!
ועל בנותיך יהו אומרין: בנות נשים גרושות הן!
ואז יוסיפו ויאמרו: מה ראתה אמן של אלו להתגרש? מדוע גירשה בעלה? אין זה אלא משום שמצא בה ערות דבר!
ונמצא שבנדרך הזה אתה מוציא שם רע על בניך ובנותיך, שהם בני אשה שזינתה תחת בעלה!
ואם אמר הנודר: אילו הייתי יודע שכן ידברו האנשים על בני ובנותי לא הייתי נודר - הרי זה מותר, ואין לנו לחשוש שמא שיקר מחמת הבושה.
ואם אמר: קונם שאני נושא את פלונית משום שהיא כעורה.
והרי היא נאה.
או אמר: קונם שאיני נושא אשה פלונית משום שהיא שחורה.
והרי היא לבנה.
וכן בנודר משום שהיא קצרה, והרי היא ארוכה.
בכל המקרים הללו, הרי הוא מותר בה.
ומבארת המשנה, שיסוד ההיתר הוא לא מפני שהיא היתה כעורה בשעת נדרו ונעשת לאחר מכן נאה, או שהיתה שחורה בשעת הנדר ונעשת לבנה לאחר מכן, או שהיתה קצרה בשעת הנדר ונעשת לאחר מכן ארוכה.
כי באופן שכזה אי אפשר להתיר את הנדר, אפילו לא בפתח, כי הרי זה "נולד", לפי שאין דרך הנשים להשתנות מכעורה לנאה או משחורה ללבנה או מקצרה לארוכה.
אלא כל ההיתר הוא, שהנדר טעות, ובשעה שנדר היא כבר היתה נאה, או לבנה, או ארוכה. וכיון שהוא נדר טעות אינו צריך היתר חכם כלל.
ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה היות והיתה מכוערת, ולא רצה לשאתה לאשה. והכניסוה לבית רבי ישמעאל, וייפוה.
אמר לו רבי ישמעאל לנודר: בני, האם מאשה יפה זו נדרת הנאה?
אמר לו: לאו!
והתירה רבי ישמעאל להנשא לו, כי היות ואפשר לעשות מכעורה נאה, אין זה "נולד".
באותה שעה בכה רבי ישמעאל, ואמר: בנות ישראל, נאות הן כולן, אלא שהעניות מנוולתן.
וכשמת רבי ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות קינה, ואומרות: בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה!
וכן הוא אומר בשאול (שמואל ב א) "בנות ישראל אל שאול בכינה".
גמרא:
ומקשה הגמרא: הרי המעשה ברבי ישמעאל שהתיר כעורה שנעשית נאה, בא לסתור את דברי המשנה שאם נעשית נאה לאחר מכן הרי זה "נולד" שאין לו היתר, ואין זה דרך התנא להביא מעשה הסותר את דבריו, אלא רק דעה החולקת.
ומשנינן: חסורי מחסרא בלשון המשנה, והכי קתני:
רבי ישמעאל חולק, ואומר: אפילו כעורה ונעשת נאה, שחורה ונעשת לבנה, קצרה ונעשת ארוכה, אפשר להתיר את נדרה, שאין זה נולד.
ומעשה באחד שנדר מבת אחותו, והכניסוה לבית רבי ישמעאל, וייפוה. וכולי.