פרשני:בבלי:נזיר כו א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
שהפרישו מעות לקיניהם, וכגון שאמר המצורע "הרי אלו לצרעתי", ושוב העשיר וצריך להביא בהמות לחטאת ועולה; אם רצה להביא בהן (בכולן) חטאת בהמה - יביא; רצה להביא בכולן עולת בהמה - יביא. 1 ואם מת המצורע והיו לו מעות סתומין שכאשר הפרישן אמר: "הרי אלו לקרבנות צרעתי", יפלו לנדבה אף על פי שדמי חטאת מעורבין בהן. 2
1. א. אבל אינו יכול להביא את כל הציבור השני לעולה או לשלמים; ואינו דומה למי שאמר "מעות אלו לנזירותי" שיכול לעשות כן, כי "לנזירותי" משתמע אפילו למקצת נזירותי (וכמו שכתבו התוספות בעמוד א בד"ה ולאפוקי בתירוץ ראשון), אבל "לשאר נזירותי" משמע כל מה שנשאר, כן נראה בכוונת התוספות. ב. כתבו התוספות: ואין לו תקנה עד שיביא שתי בהמות ומחלל המעות עליהם, ואומר: בכל מקום שיש בהם דמי עולה יהיו מחוללים על בהמה זו, ודמי שלמים בכל מקום יהו מחוללין על בהמה זו, וראה גם לעיל בעמוד א בתוספות ד"ה ולאפוקי, ובמה שנתבאר בהערה שם. ג. כתב ב"קרן אורה" ד"ה ואין, על דברי התוספות שבאות ב': "כיון דמיירי הכא במת היכי שייך ביה פדיון, וכדתניא לעיל בברייתא (בעמוד א) דמי שהיה מחוייב וכו' מת והיו לו מעות סתומים ילכו כולן לים המלח ואין להם תקנה בפדיון". ומבואר מדבריו, שמיתתו היא זו שמבטלת את הפדיון בברייתא לעיל, כמבואר בלשונו, ולכן לא הוקשה לו רק על דבריהם כאן, ולא על דבריהם בעמוד א, (שהביא ה"קרן אורה" עצמו) ; ובודאי כוונתו היא משום שכשמת חל עליהם דין שילכו לים המלח ושוב אין להם תקנה; ואולם טעם זה אינו מובן, כי מאחר שרק משום "תערובת איסור" הולכים כולם לים המלח, למה לא יתקן ויוציא את האיסור מן התערובת! ? 2. העיר ב"קרן אורה" (עמוד א ד"ה אם), דמן הברייתא לא שמענו את כל חידושו של רבא שאמר כן אף אם היו מעורבים בתחילה דמי חטאת ביניהם ואחר כך נפלו.
הרי מבואר, שאף במעות שאינם של נזיר, נאמרה הלכה במעות סתומין - שדמי חטאת מעורבין בהן - שיפלו לנדבה כשמת מחוייב הקרבן; ואם כן למה אמר רבי יוחנן: הלכה היא "בנזיר" דמשמע דוקא בנזיר. 3
3. כן כתבו התוספות ש"צריך לומר"; וראה מה שכתב בהגהות הגר"א.
ומשנינן: אכן לא בנזיר בלבד נאמרה הלכה זו, ומה שאמר רבי יוחנן "הלכה היא בנזיר": תנא נזיר וחייבי קינין דדמו ליה, כלומר: כך נאמרה ההלכה: מעות סתומין של נזיר וכל הדומה לו - שמביא אף הוא על דבר אחד קרבן חטאת וקרבן אחר - יפלו לנדבה. 4
4. שמועה זו בהכרח כדעת רבי יוחנן (לעיל כה א) היא, הסובר "הלכה היא בנזיר", כי לדעת ריש לקיש (שם), מהיכי תיתי לחלק בין מעות לדבר אחר, כיון שעיקר הדין נלמד מ"לכל נדריהם ולכל נדבותם", התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה.
ונתכוין רבי יוחנן - שאמר: הלכה היא "בנזיר" - לאפוקי (להוציא) מהאי תנא, כלומר: ללמד בא רבי יוחנן שהמעות הסתומין בהן עוסק התנא שבברייתא, אינן דומין למעות סתומין של נזיר, ולכן דינן אינו שוה, וכמו שאכן אמר התנא בברייתא; 5 xxx
5. א. כתבו התוספות שבפשוטו היה נראה לפרש את דברי רב הונא במי שהפריש בהמה הראויה לנזירות, וקא משמע לן רב הונא: אף על פי שלא פירש לאיזה מקרבנותיו הוא מפריש את הבהמה, מכל מקום הרי זה כאילו פירש ויקריבנה לשם מי שהיא ראויה לפי מינה; אלא שאין לפרש כן, ומשום שמשנה היא לקמן מה א (ומובאת בהמשך הסוגיא) "רבן שמעון בן גמליאל אומר: הביא שלש בהמות ולא פירש, הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה לשלמים תקרב שלמים"; וגם משמע להם מהמשך הסוגיא שאין זו כוונת רב הונא, ולכן פירשו כפי שנתפרש בפנים. ביאור דבריהם הוא: ודאי שלא חשבו לפרש באופן שהפריש בהמה לנזירותו והנזיר עדיין חי, שזה ודאי אין מקומו כאן; אלא באופן שהפריש בהמה ולא פירש - ומת, וקא משמע לן שאין דינה כמעות "סתומין" שתפול לנדבה, אלא כמפורשת היא, ודחו, שכבר למדנו מרבן שמעון בן גמליאל שהיא כמפורשת מחיים, והוא הדין שלאחר מיתה הרי היא מפורשת. ומסתבר, שכוונתם היתה כשהפריש שתי בהמות לכל הפחות והאחת מהן ראויה לחטאת והשניה לקרבן אחר, כי אין דין "מעות סתומין" אלא כשמעורב חטאת עם עולה או שלמים. ב. ב"קרן אורה" ד"ה ובירושלמי, כתב על דברי התוספות, שאין הכרח מן המשנה דרבן שמעון בן גמליאל, כי היה מקום לומר: "כיון דלא פירש שם לכל אחד הוה אמינא דבכלל סתומים הם, ואם מת יפלו לנדבה, קא משמע לן דהוי כמפורש", ובזה ביאר דברי הירושלמי; ויש לסייע סברתו מדברי רב אשי לעיל בעמוד א', שיש חילוק בין אמר סתם "לקרבנותיו" דמשמע חטאת עולה ושלמים, לבין אם אמר בהדיא "אלו לחטאתי ועולתי ושלמי" הרי דבעינן פירוש בפה. ויש לומר שהתוספות גם הם הרגישו בזה ולכן הוסיפו "והא מתניתין היא דמייתי בסמוך", והיינו דבגמרא לקמן כז א מוכיחה הגמרא מרבן שמעון בן גמליאל שבהמה כמפורשת דמיא, ומכח זה מקשה הגמרא קושיא, הרי שהדבר פשוט ללמוד משם דין זה. והביאור הוא, שלענין "מעות סתומין" הרי צריך שני תנאים: א. שתהיה החטאת סתומה ולא מפורשת, ולזה אכן צריך פירוש בפה; ב. שיהיה במעות תערובת של חטאת עם קרבן אחר, ולכך צריך שיהיו כל המעות סתומין, דהיינו שלא פירש איזה לחטאת ואיזה לעולה, ולענין זה אפילו פירוש שאינו בפה מועיל, שהרי אין כאן תערובת. ולפי זה, הא דאמרינן שכשהחטאת ברורה מצד מינה הרי היא כמפורשת, אין הכוונה שהחטאת אינה סתומה, אלא הכוונה היא שאין התערובת סתומה, שהרי חטאת לחוד ועולה ושלמים לחוד, ואין זו תערובת כלל.
דתניא: מי שהיה מחוייב חטאת וכגון שאכל חלב, ומלבד זה אמר: "הרי עלי עולה" כנדבה, ונמצא שהוא מחוייב חטאת ועולה.
ואחר כך הפריש מעות ואמר "הרי אלו לחובתי" -
אם רצה להביא בהן (בכולן) חטאת בהמה על החלב שאכל לא יביא; וכן אם רצה להביא בהן (בכולן) עולת בהמה לנדרו לא יביא, שהרי הפרישם לכל חובתו ולא לחלק מחובתו. 6 מת, והיו לו מעות סתומים 7 ילכו לים המלח מפני שמעורב בהם דמי חטאת, ולא ילכו לנדבה כמעות נזיר ושאר חייבי קינין.
6. בתוספות נשאו ונתנו למה חל עליה קדושת הגוף כיון שאינה ראויה לקרבנות נזירות, ראה בדבריהם ; ואולם לא ביארו התוספות, מה הכריחם לפרש שהבהמה עצמה אינה ראויה לנזירות, ולא פירשו שהקדיש לדמיה בהמה הראויה לנזירות. 7. בהמשך הסוגיא בהערות יתבאר שנחלקו אמוראים בהגדרת הדברים: יש הסובר: דוקא דבר שבקל יוצא הוא בהוצאה הוא הנכלל בדין מעות סתומין, ולא בהמה תמימה שאינה יוצאת בקל בהוצאה. ויש הסובר: דוקא דבר שבקל יכול הוא לקנות בו את קרבנותיו הוא הנכלל בהלכה, ולא בהמה תמימה שבשביל רכישת קרבנותיו בהם, צריך הוא להמתין עד שיפול בה מום.
והטעם הוא, משום שלא נאמרה הלכה זו אלא בנזיר וכל הדומה לו שהוא חייב חטאת וקרבן אחר על דבר אחד, אבל זה שנתחייב חטאת על חלב ואילו את הקרבן האחר נתחייב משום נדרו, באופן זה לא נאמרה ההלכה שיפלו לנדבה, ושוב ממילא ילכו כולם לים המלח, כיון שמעורב בהם דמי חטאת שמעיקר דינם הם הולכים לים המלח.
אמר רב אשי: הא דאמרת - גבי מפריש מעות לנזירות ומת, דמפורשין לא הוי דינם כמו מעות סתומים שיפלו לנדבה.
לא תימא (אל תאמר) שאין דין זה אמור אלא דהפריש שלשה ציבורין של מעות, ואמר: "אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי", שאלו ודאי אינם סתומים.
אלא אפילו אם הפריש ציבור אחד בלבד ואמר: "אלו המעות שבציבור זה לחטאתי ולעולתי ולשלמי", הרי דמי החטאת שבהן "מפורשין 8 בתערובת (דמי חטאת מפורשין שנתערבו במעות אחרים) " הן, ולא "סתומין" שיפלו לנדבה - 9
8. שמועה זו דרב שימי ורב פפא עמומה היא עד מאד, ונתלבטו בה הרבה הראשונים והאחרונים; ואף הפירוש שנתבאר כאן על פי מסקנת התוספות, יש בו תהיות ותמיהות, וד' יאיר עיני ישראל בתורתו. 9. וכגון שבשעת הפרשה לא הזכיר שם חטאת אלא הפריש "קן" לחובתו, שאם לא כן אין זה בכלל "מעות סתומין" כיון שהזכיר שם חטאת, וכמבואר לעיל כו א.
ואיכא דאמרי, יתירה מכך אמר רב אשי:
הא דאמרת מפורשין לא, לא תימא עד דאמר "אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי" (וכל שכן כשאמר: אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי) -
אלא אפילו הפריש ציבור אחד של מעות ואמר "אלו לחובתי", הרי הן כמפורשין בתערובת, כי מאחר שאמר "לחובתי", הרי זה כמי שאמר "חטאת" בהדיא. 10
10. רב שימי מבין את דברי החכמים כהגדרה הראשונה בהערה לעיל, שאין בכלל ההלכה אלא "דבר היוצא בהוצאה" בקל, כי לפי ההגדרה השניה שההלכה נאמרה על דבר שבקל קונה בו את קרבנותיו, אם כן עופות שהן עצמן קרבים על גבי המזבח כל שכן שיפלו לנדבה, ואין מקום לקושייתו על דבריהם; ולקמן בהערה יתבאר בשם התוספות שישוב הקושיא של רב שימי היא אכן משום שהגדרת הדברים היא כאופן השני, ולכן אף עופות הן בכלל ההלכה.
אמר רבא: הא דאמרן: "מעות סתומין יפלו לנדבה" -
אם נפלה דמי חטאת מביניהן, 11 ומעות העולה והשלמים שנותרו "סתומים" הן, הרי הן כמפורשין ולא יפלו לנדבה אלא יביא בחציין עולה ובחציין שלמים.
11. נתבאר על פי רש"י בעירובין לז ב.
ומשום, שעיקר דין "מעות סתומין" לא נאמר אלא כשמעורב בהם דמי חטאת. 12
12. תוספת ביאור: עיקר דברי רב חסדא לא הובאו בכל מקום אלא לענין שאין הבעלים יכולים לקבוע איזו לחטאת ואיזו לעולה אלא בשעת לקיחה; וסוגייתנו מחדשת שאמר כן אף לענין ההלכה ד"מעות סתומין" הנופלים לנדבה; והוסיפו התוספות (בתירוץ אחד) ראייה לכך מלשונו שאמר: "אין הקינין "מתפרשות" ולא אמר "נקבעות", אף שגם בעלמא רגיל להזכיר לשון קביעות לגבי קרבנות, ומשמע שאמר כן אף לענין דין מעות "סתומין" ו"מפורשין"; (וצריך ביאור, שהרי אף לענין הקביעות לחטאת או לעולה, לשון המשניות בכל מקום הוא "קן סתומה" ו"מפורשת").