פרשני:בבלי:נזיר מג ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:39, 1 ביולי 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (Automatic page editing)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מג ב

חברותא

בשמועה הבאה נתפרשו דברים גם על פי הרא"ש, מפני קיצור דברי התוספות בסוגייתנו.
אמר רב חסדא אמר רב: כהן שנקטע ראשו של אביו ואף על פי שהראש לפנינו,  1  אינו מטמא לו, לא לגופו ולא לראשו.  2 

 1.  "המפרש".   2.  תוספת ביאור: בהמשך הסוגיא מתבאר, שעל אבר אחד של אביו לכולי עלמא אינו מיטמא; וחידושו של רב הוא, שאף בחסרון ראש או אפילו בחסרון אחר כל שהוא, אינו מיטמא לו, (ובלבד שיהא החסרון לאחר מיתה או בשעת מיתה, אבל כשנחסר האב מחיים הרי הבן מטמא לו, בית יוסף בשם הרמב"ן יורה דעה סימן שעג), והחולקים על רב סוברים, שהבן מיטמא על שדרתו של אביו וגולגולתו, וכן על רוב מנין האברים (קכ"ה אברים שהם רוב מרמ"ח אבריו של אדם), או על רוב בניינו של אביו, דהיינו שני שוקיים וירך אחד, או שני ירכיים ושוק אחד.
ומפרשינן: מאי טעמא?
כי אמר קרא בפרשת טומאת כהנים: "כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו", וממה שאמר הכתוב "לאביו", למדנו: בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר.  3 

 3.  כתב ב"קרן אורה", שאין כאן יתור כדי ללמד דין זה, אלא משמעות הכתוב היא, שלא התירה התורה ליטמא לאביו אלא בזמן שהוא שלם, וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.
אמר ליה רב המנונא לרב חסדא:
אלא מעתה ההוא דקא אזיל בפקתא דערבות (בן שהלך עם אביו בבקעה שמצויין בה ליסטים),  4  ופסקוה גנבי לרישיה דאביו (קטעו הלסטים את ראשו של אביו) ומת, הכי נמי דלא ליטמא ליה (וכי אטו לא ייטמא לו בנו), כיון שאין אביו שלם!?  5 

 4.  בברכות נד א נזכר "פקתא דערבות", ופירש רש"י: פקתא, בקעה; ערבות, שם מקום.   5.  תמהו התוספות: מאי קשיא לגמרא, ושמא אין הכי נמי! ? ולא יישבו; וראה מה שכתב בזה ב"חזון איש" סימן קמה ד"ה ובנזיר מג ב.
אמר ליה רב חסדא לרב המנונא: "מת מצוה" קאמרת, כלומר: אף שאינו מיטמא לו משום שאביו הוא - ייטמא לו משום שמת מצוה הוא!?
והרי השתא יש לומר באחריני מיחייב, אם באחרים חייב הכהן ליטמא כשהוא מת מצוה, באביו לא כל שכן שהוא מיטמא לו אם הוא מת מצוה.  6 

 6.  א. בפשוטו, קל וחומר זה אינו אלא לרווחא דמילתא, שהרי מי יעלה על הדעת שאין באביו דין "מת מצוה". ב. הקשה ב"קרן אורה": מנין פשיטא לגמרא שמת מצוה שונה מקרובים והוא מיטמא למת מצוה אפילו כשאינו שלם, וראה מה שכתב והביא שם.
מתמהת הגמרא: וכי אטו האי מת - שבנו עומד לידו, ויכול לשכור אחרים שיקברוהו - מת מצוה הוא!? והתניא:
איזהו מת מצוה: כל שאין לו קוברין, אבל אם קורא המת ואחרים עונין אותו, כלומר: אילו יכול היה המת לקרוא היו לו קרובים שיענוהו,  7  אין זה מת מצוה, מפני שאותם קרובים יטפלו בו או ישכרו אחרים לטפל בו  8  -

 7.  כן פירש הרא"ש בפירוש ראשון, וכן פירשו התוספות; והוסיף הרא"ש: "ויש מפרשים: קורא הכהן ואחרים עונים אותו לבוא לקוברו, וחומרא גדולה היא, דאם הכהן יכול לחזור ולמצוא לו קוברים לא יטמא לו", (וראה ב"הלכות קטנות" להרא"ש הלכות טומאה (הלכה ב) שפירש על דרך פירוש זה, ראה שם). וכתב ב"קרן אורה", שמקושיית הגמרא "והא אית ליה ברא" מוכח כפירוש ראשון; וראה ב"דברי חמודות" בהלכות טומאה להרא"ש אות ח.   8.  נתבאר על פי התוספות.
והא, הרי מת זה אית ליה ברא (יש לו בן הראוי לענות לקריאתו של אביו) ויכול לשכור מי שיטפל בו, ואם כן אין זה "מת מצוה",  9  ולמה ייטמא לו הבן הכהן כיון שאינו שלם!? ומשנינן: כיון דקאזיל הבן באורחא (היות והבן הולך בדרך), כמי שאין לו קוברים דמי, שהרי לא ימצא בדרך את מי לשכור.  10 

 9.  כלומר: היות ויש לו קרוב שידאג לצרכיו מחמת שהוא חייב לקוברו או משום שדרך לעשות כן, שוב אינו "מת מצוה" אפילו ביחס לבן עצמו, ואף שאם הוא לא יטפל בו לא יטפל בו אחר.   10.  כתב הרא"ש: "מכאן משמע דאם יש שום ישראל שיטפל בו (כלומר: ישראל הנמצא לפנינו, שהרי כשאין לפניו מי שיקברנו כתב הרא"ש לעיל שחומרא גדולה היא, וכמו שהובא בהערה לעיל), לא מיקרי מת מצוה ולא יטפל בו הכהן, דמשמע דוקא בפקתא דערבות דלא שכיחי אינשי כלל, הא אי שכיחי אינשי, אפילו אינם קרובי המת לא יטמא הכהן, (ועיקר הדין כתבו גם התוספות, אך לא הוכיחו מסוגייתנו). ולפי מה שנתבארה לעיל בהערה קושיית הגמרא, צריך ביאור: כי היות וכל קושיית הגמרא היתה משום שיש לו בן שידאג לו, אם כן פשיטא שאם אין לו את מי לשכור הרי הוא "מת מצוה" ביחס לבן עצמו; אך מנין יש ללמוד מכאן שאין כהן מיטמא ל"מת מצוה" כשיש ישראל שיטפל בו! ? וראה "ארזי הלבנון" אות שכו.
ומקשה הגמרא על רב: מיתיבי מהא דתניא:
נאמר בפרשת טומאת כהנים: "כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא", ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לה יטמא", כדי ללמד: לה - לאחותו כשהיא שלימה הוא מטמא, ואינו מטמא לאבריה לאבר מן החי שלה ולאבר מן המת שלה.  11 

 11.  תוספות.
ומפני מה אנו דורשים כן:  12  לפי שאינו מטמא אפילו לאבר מן החי  13  של אביו שהוא קרוב אליו יותר,  14  וכל שכן שהסברא נותנת לדרוש כן על אחותו.

 12.  נתבאר על פי "ארזי הלבנון".   13.  לאו דוקא "אבר מן החי" כי אין סברא לחלק ביניהם כמבואר ברא"ש לקמן, אלא שבאבר מן המת פעמים שהוא מיטמא לו כשכבר נטמא תחילה לשאר הגוף, וכמבואר בהמשך הברייתא, וברא"ש נראה שגרס "אבר מן המת.   14.  כתבו התוספות והרא"ש בדרך אפשר, שבאביו פשיטא כיון שנאמר "לאביו"; ולפי זה משמע שלא כמו שכתב ה"קרן אורה" (הובא בהערה לעיל), ש"לאביו" משתמע ממילא שהוא שלם ואין יתור לשון ללמד כן, שאם כדבריו, הרי כך משמע מ"לאביו" למעט אברים כמו מ"ולאחותו", ולמה לי "לה יטמא", וצריך תלמוד.
אבל מחזיר הוא אפילו על עצם כשעורה, מפרש לה ואזיל.
מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה!?
לאו דחסר פורתא (שהיה האב חסר קצת - את אותו עצם) בשעה שנטמא לו, ובאה הברייתא להשמיענו: מאחר שנטמא כבר לאביו, הרי הוא חוזר ונטמא אף לעצם כשעורה כדי לקוברו.  15 

 15.  "עצם כשעורה" שנקט התנא היינו משום שבשיעור פחות מזה אין טומאה כלל, ופשיטא שחוזר עליו לקוברו.
הרי למדנו שהיה מותר ליטמא לאביו בזמן שהיה חסר קצת,  16  והוא הדין כשהיה חסר ראשו, ותיקשי לרב!?

 16.  ומה שאמרו בברייתא שאינו מיטמא לאבר מן המת היינו כשהיה חסר הרבה, והשיעור הוא כמבואר לקמן בהמשך הסוגיא: שדרה או גולגולת הרי זה מיטמא להם, וכן רוב מנין אבריו של מת, או רוב בנייינו של מת.
ומשנינן: לא קשיא, כי ההיא ברייתא רבי יהודה היא, ורב סבר כתנא אחר שהובא בסוף הסוגיא.
דתניא: רבי יהודה אומר: "לה יטמא" - לה מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה, שהרי אינו מיטמא אפילו על אבר מן החי של אביו שהוא קרוב אליו יותר וכל שכן לאחותו -
אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו על ידי חזרה כשנטמא כבר לשאר הגוף, וכן מיטמא באופן זה לאחותו.
ואכתי מקשינן על רב: והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב, (כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב):
"לה יטמא" ואינו מיטמא לאברים -
פרט לכזית מן המת של אחותו, וכזית נצל (בשר המת שנרקב ונימוח, או ליחה היוצאת מבשר המת) ומלא תרווד (מלוא הכף) רקב (עפרורית רקבון) מן המת.  17 

 17.  שיעורים אלו הם שיעורים לטומאה, והלכה למשה מסיני הן.
יכול לא יטמא אפילו לשדרה ולגולגולת של אחותו, ולרוב בניינה של אחותו (שני שוקיים וירך אחד, או שני ירכיים ושוק אחד), ולרוב מניינה (או לרוב מנין אבריה)!?
כשהוא הכתוב אומר: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", וכפל "אמור ואמרת", הרי הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שהכהן מיטמא, ואיזו: שדרה וגולגולת ורוב מנין אבריה ורוב בניינה של אחותו, שהרי מסתבר לדרוש כתוב זה לאחותו שמיעט בה הכתוב שאינה מיטמא לאבריה.


דרשני המקוצר