פרשני:בבלי:נזיר מח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מח ב

חברותא

ובהכרח הא מה תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא", כדי ללמד: לאביו ולאמו הוא דלא מיטמא, אבל מיטמא הוא הנזיר למת מצוה.
וממשיך רבי ישמעאל לפרש: ומנין אני אומר ש"לאביו ולאמו לא יטמא", מיותר הוא ללמד למת מצוה? והרי שמא "על כל נפשות מת לא יבא" ברחוקים הכתוב מדבר, והוצרך הכתוב "לאביו ולאמו" לגופיה?  1 

 1.  פיסקא זו בדברי רבי ישמעאל מתבארת על פי פירוש הר"ם בתוספות.
ומפרש רבי ישמעאל: אכן מיותר הוא: כי עד שלא יאמר הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" ללמד שאינו מיטמא לקרובים, יש לי ללמוד דין זה בדין (במידת "בנין אב") המפרש את מה שאמרה תורה: "על נפש מת לא יבוא".
וכך אלמדנו: נאמרו כללות, "על כל נפשות מת לא יבא" - בכהן גדול.
ונאמרו כללות, "על נפש מת לא יבא" - בנזיר.
מה כללות האמורות בכהן גדול היינו אפילו קרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא", הוא כדי ללמד: לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה, וכפי שנתבאר לעיל.
אף כללות האמורות בנזיר היינו בין לרחוקים ובין לקרובים, ואילו מה שאמר בו הכתוב "לאביו ולאמו לא יטמא" הוא כדי ללמד: לאביו אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.
ממשיך רבי ישמעאל לבאר: או כלך לדרך זו!? כלומר: מנין ללמוד "כללות" האמורות בנזיר מכללות האמורות בכהן גדול ולאסור את הקרובים, הרי יש לומר באופן אחר:
נאמרו כללות, "לנפש לא יטמא בעמיו" - בכהן הדיוט.
ונאמרו כללות, "על נפש מת לא יבוא" - בנזיר.
מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו, ואם כן אין "לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" מיותר ללמד למת מצוה, שהרי הוא נצרך לאסור על הנזיר את הקרובים!?
לפיכך תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד: לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
והרי היות ויש לנו ללמוד מכהן הדיוט ולא מכהן גדול, אם כן הא מיבעי ליה ל"לאביו ולאמו וגו' לא יטמא" לומר שאין מיטמא לאביו!? והאיך נלמד מזה למת מצוה.
אלא "לאביו" אכן בא לומר: שאין מיטמא לאביו.
ו"לאחיו" הוא שבא לומר: לאחיו אינו מיטמא, הא למת מצוה מיטמא, כי "לאחיו" ודאי מיותר הוא, כי מאחר שלימדנו הכתוב שלאביו אינו מיטמא כמו בכהן גדול, אם כן נדע מעצמנו ללמוד כללות מכהן גדול ולא מכהן הדיוט, ונדע שאין הנזיר מיטמא לאחיו.
וממשיכה הגמרא לבאר את הפסוק לפי שיטתו של רבי ישמעאל:
"ולאמו" שנאמר בנזיר בא לגזירה שוה, לכדרבי ללמד על כהן גדול שהוא מיטמא למצורע.  2 

 2.  א. ואף ש"לאמו" האמור בכהן גדול מופנה הוא כדי ללמוד את הגזירה שוה של רבי (וכמבואר בעמוד א), מכל מקום לדעת רבי ישמעאל בכל מקום גזירה שוה המופנה רק מצד אחד למדין ומשיבין, וכאן יש לנו להשיב מה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם וגם ישנו בשאלה, ולכך נאמר גם בנזיר "לאמו", כדי שתהיה הגזירה שוה מופנה משני צדדין ולמדין ואין משיבין, תוספות. ב. הוכיחו התוספות מסדר הגמרא, שביארה תחילה את תיבת "ולאחיו" קודם שביארה את תיבת "ולאמו", אף שאין זה סדר הכתוב, שאם לא היה כתוב מלמד על מת מצוה, הרי שלא היינו יכולים ללמוד מ"ולאמו" את דינו של רבי, כי אדרבה, היינו לומדים מגזירה שוה שהוא מיטמא למת מצוה, ולא היינו לומדים למעט את המצורע, וכפי שביארו התוספות לעיל בעמוד א ד"ה הכי, והובא בהערה שם.
"ולאחותו" האמור בנזיר בא לכדתניא:
דתניא: "לאחותו" האמור בנזיר מה תלמוד לומר?
אם אינו ענין לנזיר, תנהו לענין אחר:  3 

 3.  על פי רש"י בברכות יט ב.
הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, שהן מצוות שיש עליהן כרת, ושמע שמת לו מת (אחד מקרוביו מת), והוא חייב ליטמא לקרובים, שהרי אמרה תורה בפרשת טומאת כהנים: "ולאחותו הבתולה לה יטמא", יכול יטמא להם -
אמרת (אמור מעצמך): ודאי שלא יטמא, כי אין העשה של טומאת קרובים דוחה את העשה של פסח ומילה שיש בהם כרת.  4 

 4.  צריך ביאור לשם מה הקדימה הברייתא שאינו מיטמא לקרובים אף שיש בהן מצוה, והרי יכולים אנו ללמוד בפשטות מיתור "לאחותו", שרק לה אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה, וכשם שאנו לומדים כעין זה לעיל מיתורים אחרים, ואם אינו ענין לנזיר שכבר למדנוהו, תנהו ענין להולך לשחוט את פסחו! ? ואולם לפי המבואר בברייתא שיש צורך בהקדמה זו, יתכן שהוא נרמז במלת "לאחותו", כי בה נאמר "לה יטמא" ללמד על מצות טומאה לקרובים.
יכול לא יטמא - ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו - אף למת מצוה, תלמוד לומר "לאחותו" -
לאחותו הוא דאינו מיטמא עושה פסח והמל את בנו ואף שנצטוה עליה "לה יטמא", הא למת מצוה מיטמא ואף שתתבטל על ידי כך מצות פסח או מצות מילה.
רבי עקיבא נחלק על רבי ישמעאל ואומר בפירוש הפסוק בנזיר "על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם": זה שנאמר: "על נפש וגו' לא יבוא" אלו הרחוקין, כלומר: אם לא היה הכתוב אומר אלא על "על נפש לא יבוא" לבד הייתי אומר שלא הזהירה התורה את הנזיר אלא על הרחוקים.
ולכן הוסיף ואמר הכתוב: "על נפש מת לא יבוא" אלו הקרובין, כלומר: כדי לרבות את הקרובים.  5 

 5.  ביארו התוספות את הטעם שלרבי עקיבא אין צריך "מת" כדי להוציא את נפש הבהמה (כדאיתא לעיל בעמוד א בברייתא), בכמה אפשרויות: א. מודה הוא לרבי ישמעאל שיש ללומדו מ"לא יבא" דמשמע נפשות המיטמאות בביאה. ב. בהמה אינה נקראת אלא "נפש בהמה" ("מכה נפש בהמה ישלמנה"), אך אינה נקראת נפש לבד. ג. לא מצאנו שתיקרא הנבילה לענין טומאה אלא "נבילה" ולא נפש.
ואם כן כל הפסוק העוסק בקרובים מיותר הוא;  6  אלא:

 6.  תוספת ביאור: רבי עקיבא חלוק על רבי ישמעאל, כי אילו לרבי ישמעאל אם לא שהיה אומר הכתוב "לאביו ולאמו" עדיין לא הייתי יודע שבקרובים הכתוב מדבר ונצרך לאביו לגופו (ו"לאמו" לגזירה שוה), אבל לפי רבי עקיבא כבר ידענו מ"מת", שהכתוב מדבר בקרובים, ושוב ידענו מ"לאביו ולאמו" שהוא מותר במת מצוה.
"לאביו ולאמו" נכתב כדי ללמד: לאביו ולאמו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. ואין די שיפרט הכתוב את אביו לבד או את אמו לבד, כיון שאז הייתי אומר: לכן כתבה התורה אביו או אמו, כדי לומר שדוקא לאביו אינו מיטמא אבל לאמו מיטמא, או דוקא לאמו אינו מיטמא אבל לאביו מיטמא, וכפי שהגמרא מסבירה את החילוק ביניהם בהמשך.  7 

 7.  והחילוק הוא: שאביו גרע מאמו כיון שאינו ודאי אביו, ואמו גרעה מאביו כיון שאין בנה מתייחס אחריה לענין שבטים.
"לאחיו" בא ללמד: שאם היה גם כהן גדול והוא נזיר, אפילו הכי לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.
"לאחותו" בא ללמד: כדתניא: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר: "ולאחותו".
מקשה הגמרא: ולרבי עקיבא שאין די לו באביו לבד או באמו לבד בנזיר, אם כן אף בכהן גדול אם לא שאמרה התורה "לאביו ולאמו" לא היינו יודעים את האחד מהשני,  8  ונמצא שאין "לאמו" האמור בכהן גדול מופנה, ואם כן:  9 

 8.  צריך ביאור: מנין לגמרא שרבי עקיבא סובר שאין ללמוד אביו מאמו ולהיפך, ואילו לרבי ישמעאל לומדים את האחד מהשני, עד שהגמרא שואלת מנין לרבי עקיבא גזירה שוה דרבי, ואילו לדעת רבי ישמעאל פשוט לגמרא ש""אמו" לגזירה שוה! ? קושיא זו הקשו התוספות לקמן מט א בתוך דבריהם, ויישבוה.   9.  אף כאן יש לתמוה, שהרי אותה סברא האמורה בנזיר שאין ללמוד אם מאב משום שאב אינו ודאי, הרי אינה שייכת בכהן גדול, כי אם אינו אביו הרי הוא אינו כהן, וכפי שהוקשה לעיל על התוספות, וראה לקמן מט א בהערות.
גזירה שוה דרבי מנליה (מנין לו) לרבי עקיבא, והרי אין כאן תיבה מופנית - לא בכהן גדול ולא בנזיר - כדי שנוכל ללמוד גזירה שוה זה מזה, וללמד שכהן גדול מיטמא למצורע!? ומשנינן: כיון דאמר מר - כלומר: רבי עקיבא - ממה שאמרה תורה "ולאחיו": אם היה כהן גדול ונזיר, לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה -
אם כן: מה לי כהן גדול לחודיה, מה לי נזיר וכהן גדול, כלומר: כל שכן שכהן גדול לבד מיטמא למת מצוה; ואם כן אין התורה צריכה לכתוב בכהן גדול "לאביו ולאמו" כדי ללמד שמיטמא הוא למת מצוה, ואם כן מופנה הוא ללמוד גזירה שוה כהן גדול מנזיר שהוא מיטמא למצורע.  10 

 10.  א. ביארו התוספות שלדעת רבי עקיבא אף גזירה שוה שאינה מופנה אלא מצד אחד למדין ממנה ואין משיבין, ולכן די שיהא האמור בכהן גדול מופנה לגזירה שוה, אף שהאמור בנזיר אינו מופנה. ב. צריך ביאור: מנין ד"ולאחיו" בא ללמד על נזיר וכהן גדול, אולי אינו בא ללמד אלא על נזיר וכהן הדיוט, אבל כהן גדול מנא לן! ? ראה מה שכתבו בזה התוספות לקמן מט א בסוף דבריהם.
וכאן שבה הגמרא לשיטת רבי ישמעאל הסובר: "ולאחיו" בא ללמד על היתר מת מצוה לנזיר לבד; ומקשה: ולרבי ישמעאל - כהן גדול והוא גם נזיר - שהוא מיטמא למת מצוה - מנליה (מנין לו)!? ומשנינן: סבר רבי ישמעאל: אין צריך מקרא מיוחד להתיר לנזיר וכהן גדול כאחד מאחר שכבר ידענו שהנזיר מותר במת מצוה וכן כהן גדול, כי לדעתו: כיון דשרא רחמנא חד לאו (היות והתירה התורה לאו אחד) גבי מת מצוה, מה לי חד לאו דנזיר או כהן גדול, מה לי תרי לאוין דנזיר וכהן גדול כאחד.
ומקשינן: אם כן "אחותו" - שבא ללמד על הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו - למה לי, והרי כיון שאף שני לאוין נדחין מפני מת מצוה, אם כן הוא הדין עשה שיש בו כרת?!
ומשנינן: אם לא שאמר הכתוב "ולאחותו", סלקא דעתך אמינא: כי שרא רחמנא למת מצוה רק נזיר וכהן, דאיסור לאוי שאין בהם כרת הוא (לא התירה תורה אלא איסורי לאו שאין בהם כרת).
אבל מילה ופסח דעשה שיש בו כרת הם, אימא לא יטמא למת מצוה. לפיכך קא משמע לן "ולאחותו", שאף אלו נדחים מפני מת מצוה.

דרשני המקוצר