פרשני:בבלי:סוטה יט א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומשום דכתיב "זאת", ובהכרח שהוא בא למעט.
בשני אנשים (בעלים) ושני בועלין -
דכולי עלמא לא פליגי, דהאשה שותה ושונה -
משום דכתיב "תורת", ובהכרח שהוא בא לרבות.
כי פליגי: באיש (בעל) אחד ושני בועלין, ובשני אנשים (בעלים) ובועל אחד.
תנא קמא סבר:
"תורת" - לרבויי כולהי (לרבות את כולם), בין שני אנשים ושני בועלים, בין איש אחד ושני בועלים, ובין שני אנשים ובועל אחד -
ואילו "זאת" בא למעוטי איש אחד ובועל אחד.
ורבנן בתראי סברי:
"זאת" - למעוטי כולהי, בין איש אחד ובועל אחד, ובין איש אחד ושני בועלים, ובין שני אנשים ובועל אחד.
ואילו "תורת" לא בא לרבויי אלא שני אנשים ושני בועלין.
ורבי יהודה סבר:
"זאת" - למעוטי תרתי (שני אופנים), ו"תורת" - לרבות תרתי.
"זאת" למעוטי תרתי:
א. למעט איש אחד ובועל אחד.
ב. למעט איש אחד ושני בועלין. 1
1. כתב רש"י, דרבי יהודה סבירא ליה, דמאחר שריבה הכתוב ומיעט, ולא פירש מה ריבה ומה מיעט, על כרחך לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לפרש לך לפי חכמתם, מה ריבה ומה מיעט; ומסתברא, שהריבוי בא לרבות שני בעלים ואפילו מבועל אחד, ולא על שני בועלים ובעל אחד, שהיות וקינא לה כבר ונמצאת נקיה, נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוין להקניטה, ולכן מקניט הוא אותה, פעם מבועל זה, ופעם מבועל אחר.
"תורת" לרבות תרתי:
א. לרבות שני אנשים ובועל אחד.
ב. לרבות שני אנשים ושני בועלין. 2
2. ב"משנה למלך" (סוטה א יד ד"ה ודע דנהי, והובאו דבריו ב"מנחת חינוך" מצוה שסה אות לד) הביא להקשות בשם המהרי"ט (שו"ת חושן משפט סוף סימן ק"ה ובדרשותיו ריש פרשת נשא): כיון דקיימא לן כרבי מאיר במשנתנו, שהמים בודקים אותה גם על להבא, האיך קיימא לן (רמב"ם א יב) כתנא קמא, שהאשה שותה ושונה בבעל אחד ושני בועלים, והרי בדוקה היא ועומדת מכח השתיה הראשונה! ? וראה מה שיישב שם, וראה עוד ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סוטה סימן ד, מה שכתב בישוב קושיא זו. וב"מנחת חינוך" שם כתב, שלא הקשה כן המהרי"ט אלא לחדד בה את התלמידים, ומשום שאין השתיה בודקת על העתיד (וכן על כל הגלגולים) אלא אם כן גלגל הבעל או הכהן שבועה על האשה, ואם אינו רוצה לגלגל הרשות בידו, ואם כן הרי תמצא בפשיטות שהיא צריכה לשתות שוב, וכגון שלא גלגלו עליה בשתיה ראשונה. וב"מנחה חריבה" (ריש דף יט א) תמה על האחרונים שלא עיינו בדברי המהרי"ט בפנים, שהוא דן שם בגלגול שבועה על העתיד, וכתב: "ואין לומר דהוא - גלגול על העתיד בסוטה - מריבויא דקרא ("אמן אמן") נפקא ליה, ולא מדין גלגול, הא ליתא, דאם כן הא דקיימא לן "אשה שותה ושונה" היכי משכחת לה, הא משתייה קמייתא המים פקודים לכשתטמא ומערערין אותה, אלא על כרחך הכא מדין גלגול שהבעל יכול לגלגל עליה להבא, ומשכחת לה דשותה ושונה בשלא גלגל עליה, ועיקר גלגול שבועה מסוטה ילפינן וכו' ולהא מילתא נמי יליף מסוטה דיכול לגלגל שבועה להבא"; (ומיהו דבריו צריכים ביאור, מה עלתה על דעתו שאינו מדין גלגול, כיון שמכאן למדו דין גלגול לכל התורה). וראה ב"הערות" שצידד לומר, שאפילו אם גלגל עליה להבא, ואחר כך קינא לה ונסתרה, אין די בזה להתירה לבעלה, אם לא שתשוב ותשתה, ומשום דבלי שבועה שנשבעת על העבר שלא זינתה, אין די להתירה לבעלה, ראה עוד שם אריכות בזה; והמלבה"ד כתב שם, שכעין זה כתב בשו"ת נחל יצחק לרבי יצחק אלחנן זצ"ל חלק ב סימן צב ענף ב.
המשנה הבאה מבארת את הנאמר בפרשת סוטה:
"וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים".
ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, שהיתה נתונה בידה קודם להשבעת האשה, כמו שאמר הכתוב -
"והעמיד הכהן את האשה לפני ה', ופרע את ראש האשה, ונתן על כפיה את מנחת הזכרון והניף את המנחה לפני ה'.
והקריב אותה אל המזבח (זו הגשת המנחה אל המזבח כדין כל המנחות, וכפי שנתבאר לעיל יד ב).
וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים.
והשקה את המים. והיתה אם נטמאה, ותמעול מעל באישה - ובאו בה המים המאררים למרים".
מתניתין:
היה הבעל 1 נוטל את מנחתה מתוך הכפיפה המצרית בה היתה נתונה המנחה, כמבואר במשנה בתחילת הפרק הקודם.
1. כן כתב רש"י, ונתן טעם: "דהא אמרינן: דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך", כלומר: אבל קידוש בכלי אינו טעון כהן; וצריך בירור, אם כוונת רש"י שבדוקא יעשה כן הבעל, או שלא נתכוין רש"י אלא לאפוקי כהן, וראה מה שכתב בזה ב"דבר שאול" סימן לב אות א. וכדברי רש"י משמע מלשון המשנה (וכמבואר במהרש"א, ראה שם): שהרי שנינו: "היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית, ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה, וכהן מניח את ידו מתחתיה, ומניף", ואם היו המעשים שעד התנופה נעשים בכהן, למה הזכירה המשנה כהן בתנופה, היה לה לומר ומניח ידו. והנה הכתוב אומר: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות (בידה היתה נתונה מתחילת הסדר) והניף"! ? ולכאורה צריך לדחוק לפי רש"י, שאכן את הלקיחה מיד האשה היה עושה הכהן, אלא שלקיחה זו לא הוזכרה במשנה, אלא לקיחה מתוך הכפיפה כדי ליתנה בכלי שרת, ועל זה אמר רש"י שהיא נעשית בבעל כשאר קידוש כלי שאינו טעון כהן. ואולם ראה ברש"י בגמרא ד"ה בבעלים, שכתב: מנא לן שתהא האשה מניפה עם הכהן, דהא קרא בכהן לחודיה כתיב: "ולקח הכהן מיד האשה והניף"; ומבואר שדין הכהן שהוזכר בתורה בלקיחה מיד האשה הוא מדין התנופה הנעשית בכהן, והשתא תיקשי: אם אכן הכהן לוקח מיד האשה ונותנו לבעל שיקדשנו בכלי שרת, אם כן אין הלקיחה מיד האשה קשורה כלל בכהן המניף, שהרי יוצאת היא מידו קודם תנופה; ואפשר, שכוונת רש"י שמלשון "והניף" משמע שזה עולה על הכהן הנזכר בפסוק. וראה מה שכתבו התוספות על דברי רש"י שהבעל נוטל את המנחה.
ונותנה לתוך כלי שרת כדי לקדשה קדושת הגוף, כשאר כל המנחות המתקדשות קדושת הגוף משעת נתינתם לכלי שרת. 2
2. כמבואר לעיל יד ב, וברש"י שם ד"ה ואין מקדשין.
ונותנה לכלי עם המנחה שבו על ידה של האשה כדי להניף את המנחה, וכהן בא 3 ומניח ידו מתחתיה, ומניף את המנחה, כדי לקיים מה שאמרה תורה בפרשת סוטה: "ולקח הכהן - והניף", ובגמרא ילפינן מגזירה שוה, שאף האשה, שהיא הבעלים של המנחה, מניפה.
3. ראה מה שכתבו התוספות לבאר למה נזכר כאן "וכהן", אך לפי רש"י המפרש שהבעל היה נוטל את המנחה ונותה בתוך כלי שרת, ניחא בפשיטות, מהרש"א; והובא לעיל בהערה. עוד הביאו התוספות בשם הירושלמי: "ואין הדבר כיעור"! ? ומשני "מניח מפה"; ומקשה הירושלמי: "ואינו חוצץ"! ? ולכן משני הירושלמי באופן אחר: "מביא כהן זקן; ואפילו תימא כהן ילד, שאין יצר הרע מצויה לשעה (מועטת כזו) ".
הניף הכהן עם האשה את המנחה.
והגיש את המנחה אל המזבח בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, שנאמר בפרשת סוטה "והקריב אותה אל המזבח".
קמץ הכהן מן המנחה, שנאמר בפרשת סוטה "וקמץ הכהן".
והקטיר את הקומץ על המזבח, שנאמר בפרשת סוטה "והקטיר המזבחה".
והשאר, הנותרת מן המנחה נאכל לכהנים, שנאמר בסתם מנחה "וזאת תורת המנחה", וממשמע שנאמר "תורת", למדנו לכל המנחות הנקמצות ששייריהן נאכלין.
ונחלקו תנאים בסדר הקרבת המנחה והשקאת האשה:
היה משקה את האשה, ואחר כך מקריב את מנחתה, 4 שהרי נאמר בפרשת סוטה "והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות". הרי שאינו מקריב את המנחה אלא לאחר ההשקאה. 5
4. א. לא היתה האשה נבדקת אלא לאחר הקרבת המנחה, שהרי הכתוב אומר: "כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון מזכרת עוון", כמבואר בגמרא לקמן כ ב, והובא ברש"י לעיל יד ב. ב. לא רק הקרבת המנחה היתה לאחר ההשקאה, אלא שהיתה המנחה עומדת עדיין בכפיפה המצרית ביד האשה, עד לאחר ההשקאה, וכמפורש בפסוק; וכמבואר בגמרא לעיל יד ב שהיתה המנחה בידה כדי ליגעה אף לאחר ההשקאה לפי מאן דאמר זה; וראה שם ברש"י ד"ה משקה, ובמה שנתבאר שם בהערה 1 ; (ומיהו להרמב"ם שיטה אחרת בזה, ראה בדבריו בהלכות סוטה פרק ג הלכה יג). 5. ואף שאמרה תורה: "וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים", יתבאר בגמרא, שתנא קמא סובר: שהפסוק הראשון בא ללמד את הסדר, והפסוק השני נדרש לענין אחר.
רבי שמעון אומר:
מקריב את מנחתה, ואחר כך היה משקה.
לפי שנאמר "וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים". 6
6. ואף שאמרה תורה: "והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות", ומשמע שאינו מקריב את המנחה אלא לאחר ההשקאה, יתבאר בגמרא, שלדעת רבי שמעון, פסוק זה בא ללמד שבדיעבד מועילה השקאה קודם הקטרת המנחה, וכמבואר בהמשך המשנה.
ומכל מקום, אם השקה אותה תחילה ואחר כך הקריב את מנחתה, הרי היא כשרה.
גמרא:
שנינו במשנה: וכהן מניח את ידו מתחתיה, ומניף:
אמר ליה רבי אלעזר, לרבי יאשיה דדריה (לרבי יאשיה האמורא, שהיה בן דורו): 7
7. באותו זמן היה עדיין חי רבי יאשיה התנא, שהיה זקן מרבי אלעזר (שהוא רבי אלעזר בן פדת שהיה אמורא), ולכן אומרת הגמרא שרבי אלעזר אמר כן לרבי יאשיה האמורא שהיה בן דורו של רבי אלעזר, ולא לרבי יאשיה התנא הזקן ; ומדגישה זאת הגמרא, כי היות ואמר לשון "לא תיתיב אכרעיך", אין זה דרך ארץ לומר כן למי שגדול וזקן ממנו, רש"י.
לא תיתב (לא תשב), אלא עמוד אכרעך (על רגליך), 8 עד דמפרשת לה להא מילתא (עד שתפרש לי דבר זה) -
8. נתבאר על פי התוספות בנזיר כד ב ד"ה אמר שמואל, שציין הגרי"פ בגליון הגמרא; וכן הוא בתוספות שאנ"ץ כאן, וראה ב"מנחה חריבה" כאן.
מנין למנחת סוטה שהיא טעונה תנופה?
ותמהה הגמרא על השאלה: וכי יש מקום לשאול מנא לן שהיא טעונה תנופה!?
והרי "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, והניף את המנחה לפני ה'" - כתיב בה במנחת הסוטה!? ומפרשת הגמרא את שאלתו של רבי אלעזר: זה שהתנופה במנחת סוטה צריכה להיעשות אף בבעלים (באשה) - מנין? שהרי בתורה לא נזכר אלא כהן.
אמר לו רבי יאשיה לרבי אלעזר:
אתיא בגזירה שוה "יד יד" מתנופת חזה ושוק ואימורים של שלמים.
כתיב הכא גבי מנחת סוטה: ולקח הכהן "מיד" האשה.
וכתיב התם גבי שלמים: "דבר אל בני ישראל לאמר, המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. ידיו תביאנה את אשי ה' (אלו האימורים הנקטרים על המזבח), את החלב על החזה - יביאנו להניף אותו תנופה לפני ה'".
והרי אנו לומדים בגזירה שוה את דין קרבן שלמים ממנחת סוטה, ואת דין מנחת סוטה מקרבן שלמים:
מה כאן - גבי מנחת סוטה - כהן מניף, אף להלן - גבי שלמים - גם הכהן מניף, ואף שלא נזכרו בפרשה אלא הבעלים.
ומה להלן - גבי שלמים - אף בעלים מניפים, אף כאן - גבי מנחת סוטה - אף בעלים מניפים.
הא כיצד? -
מניח הכהן את ידו תחת ידי הבעלים, ומניף.
שנינו במשנה: א. הניף והגיש קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.
ב. היה משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה.
ג. רבי שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה:
ודנה הגמרא בסתירה שלכאורה בדברי תנא קמא:
הא כבר אקרבה למנחה קודם ההשקאה!?
הרי מכך שהזכיר התנא קמא תחילה את כל סדר המנחה, ואחר כך אמר "היה משקה", מוכח שלדעתו ההשקאה נעשית לאחר הקטרת המנחה.
ואם כן האיך אומר התנא קמא בהמשך דבריו: היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה!?
ומשנינן: התנא שהזכיר את מעשה המנחה תחילה, לא נתכוין לומר שזה מה שהיה עושה עכשיו קודם ההשקאה, אלא הכי קאמר התנא דמשנתנו:
סדר מנחות של סוטה כיצד: הניף, והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים -
ובהשקאה גופה, סדר מנחה זה שהיה עושה, מתי היה עושהו, אם קודם השקאה או לאחר השקאה - פליגי בה רבי שמעון ורבנן: דרבנן (תנא קמא) סברי: משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה.
ורבי שמעון סבר: מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה, שנאמר "ואחר ישקה את האשה את המים".
שנינו במשנה: ואם השקה, ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה: