פרשני:בבלי:סוטה כא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה כא ב

חברותא

אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה.
רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה - מלמדה תיפלות! ותמהה הגמרא: וכי לימוד תורה לבתו, לימוד של "תיפלות" סלקא דעתך, יעלה בדעתך לקרוא לה!?
אלא, אימא, אמור כך: הרי זה כאילו למדה תיפלות. והיינו, כיון שיש הרבה ענינים בתורה העוסקים בערמת הרשעים, בתכסיסיהם וברמאויותיהם, והכל כדי שידע הדיין כיצד מסוגלים הבריות לרמות, וכיצד יש להגיע לחקר האמת, יש לחוש שאם אשה תלמד תורה, היא תבוא לנהוג בערמה, ולעשות מעשים מקולקלים בצנעא, כיון שנשים, דעתן קלה, ומתפתות בקלות למעשה עבירה.  1 

 1.  רש"י, לפי המהרש"א. וכתב המאירי, תיפלות, הם דברים בטלים. "שמתוך הבנתה ביתר מגדרה (דהיינו, שעל ידי הלימוד היא מבינה יותר מהבנתה הרגילה), היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראויה. (ואולם) היא סבורה שהשיגה (את הבנה הראויה). ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל. ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא: ישרפו דברי תורה, ואל ימסרו לנשים!"
אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי אליעזר?
דכתיב (משלי ח) "אני חכמה, שכנתי ערמה".
כיון שנכנסה חכמה של תורה באדם - נכנסה עמו ערמומית!
והוינן בה: ורבנן (בן עזאי, המחייב את האדם ללמד בתו תורה) האי "אני חכמה"
- מאי עבדי ליה? מה הם עושים עם פסוק זה? דהיינו, מדוע הם אינם חוששים לדברי הפסוק שלימוד תורה מביא להכרת הערמימות, ולכן הם לא חשו שמא תיכנס ערמה באשה, ותבוא לחטוא בצנעא.
ומשנינן: מיבעי ליה, צריכים הם את הפסוק הזה לדרשו כדרבי יוסי ברבי חנינא.
דאמר יוסי ברבי חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום מכל עסק, עליהן.  2 

 2.  ומשמעות "ערום" כאן, היא חסר כל, שהיות וניתק עצמו מעסק, אין לו רכוש. רש"י. עוד ביאר רש"י, שיש הגורסים "שמשים עצמו ערום עליה". ולפי גירסא זו ביאור הדברים הוא, שהתורה מתקיימת במי ש"מערים", שזומם כל הזמן כיצד ילמד יותר טוב, שאינו שקט על מקומו ולומד רק ממקור אחד, אלא הוא שוקד לקבוץ לעצמו דברי תורה מכל אדם.
שנאמר "אני חכמה (תורה) - שכנתי (במי שהוא) ערמה".
אמר רבי יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו קיים.
שנאמר "והחכמה - מ (המשים עצמו כ) אין, תמצא".
שנינו במשנה: רבי יהושע אומר, רוצה אשה בקב ותיפלות.
והוינן בה: מאי קאמר רבי יהושע? ומשנינן: הכי קאמר רבי יהושע: לא טוב שתלמד האשה תורה, כי רוצה מעדיפה אשה בקב מזון, שהוא דבר מועט, ובלבד שתהא תיפלות עמו, שיהא בעלה אצלה תמיד, מאשר תשעת קבין, של מזונות מרובים, וחיי פרישות מבעלה, כדרכם של לומדי תורה!
וכיון שכך הוא דרכה של אשה, לא טוב הוא שתלמד תורה.  3 

 3.  כתב המאירי: רוצה (אשה) שיהא בעלה עם הארץ, ואינו יודע אלא מעט בכדי הצורך ההכרחיים, ושיהא מיטפל עמה, משיהו לו תשעה קבין, רצה לומר, חכמה יתירה, ושיהא פורש ממנה מתוך חכמתו. וכמו שאמרה ציפורה אשת משה: אשריהם, ואוי לנשותיהם! ומעתה איך תעמיס עליה עול תורה? והרי אף (עול תורה) של בעלה קשה לה.
עוד שנינו במשנה: הוא היה אומר, חסיד שוטה, וכולי.
ומבארת הגמרא: היכי דמי, מי הוא "חסיד שוטה"? -
כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, שרואה כיצד טובעת אשה בנהר, ואמר החסיד השוטה: לאו אורח ארעא, אין זו מידת דרך ארץ לאיסתכולי (להסתכל) בה, ואצולה, ולהצילה (דהיינו, כיון שבשעת הצלתה הוא צריך להסתכל בה, הוא נמנע מלהצילה).
עוד מבארת הגמרא את דברי רבי יהושע במשנה:
היכי דמי "רשע ערום"? -
ומביאה הגמרא כמה דעות של אמוראים, מהו "רשע ערום".
א. אמר רבי יוחנן: זה המטעים דבריו לדיין, קודם שיבא בעל דין חברו.
לפי שאם שומע הדיין את דבריו של צד אחד שלא בנוכחות הצד שכנגד, נקבעים דברי הראשון בלבו, ואין הוא מקבל כראוי את דברי השני. ולכן העושה זאת נקרא "ערום", לפי שנוהג בערמה, ונקרא רשע משום שעבר על "לא תשא שמע שוא".  4 

 4.  המטעים לדיין והדיין השומע אותו לפני שבא בעל דינו, שניהם עוברים בלאו של "לא תשא שמע שוא", שאנו קורים אותו גם "לא תשיא שמע שוא". רש"י
ב. רבי אבהו אומר: "רשע ערום" זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז.
דתנן: מי שיש לו מאתים זוז, הרי הוא אינו עני, ולא יטול לקט, שכחה ופאה, ומעשר עני, שהם מתנות עניים.
היה לו מאתים חסר דינר הרי הוא בגדר עני, ויכול להתפרנס מן הצדקה. ולכן, אפילו אם אלף דינר נותנין לו כצדקה כאחת, הרי זה יטול!
ולכן, אדם הנותן דינר אחד לעני הבא ללקט לקט עניים בשדהו, וכוונתו היא להשלים בכך את ממונו של העני למאתיים זוז, ובכך למנוע ממנו את האפשרות לקחת את הלקט משדהו, ועושה זאת משום שהוא רוצה שיטלו את הלקט קרוביו העניים, הרי הוא רשע, כי אין כוונתו ליתן צדקה לחבירו, אלא רק לשלול ממנו את האפשרות להתפרנס מן הצדקה.
ג. רבי אסי אמר רבי יוחנן: "רשע ערום" זה המשיא עצה ליתומים למכור ב"נכסים מועטין".
ואמר זאת לשיטתו -
דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין, מה שמכרו, מכרו!
דהיינו, מי שמת והניח בנים ובנות, יורשים הבנים את הנכסים, והבנות מתפרנסות מהנכסים שירשו הבנים.
ואם השאיר אחרין נכסים מועטים, שאינם מספיקים אפילו למזונות הבנים והבנות, תיקנו חכמים שיש זכות לבנות לאכול מהנכסים, ואילו הבנים יחזרו על הפתחים.
אבל, אם קודם שבאו הבנות לבית דין לתבוע את הבנים שיעמידו את הנכסים המועטים בחזקתן כדי שיוכלו להתפרנס בהם מתקנת חכמים, קדמו הבנים ומכרו את הנכסים, אין הבנות יכולות לתבוע את היתומים.
ולכן, מי שמייעץ ליתומים להערים על תקנת חכמים, ולמכור את הנכסים מיד, כדי למנוע מהבנות להתפרנס מהם, והרי הוא "רשע" המלמד אחרים להערים על דברי חכמים, ולפיכך הוא נקרא גם "ערום".
ד. אביי אמר: זה המשיא עצה למכור בנכסים, כרבן שמעון בן גמליאל.
דתניא: האומר לחברו, נכסי נתונים לך במתנה, אך אין זו מתנה גמורה, כי נותן אני לך בלבד אותה לא ליורשיך. ולכן, אחריך, כשתמות יהיו הנכסים הללו נתונים לפלוני.
ואם ירד הראשון, ומכר את הנכסים, ואכל, וכילה את הנכסים - אם מת הראשון, הרי השני, זה שניתנו לו הנכסים לאחר מיתת הראשון, הולך ומוציא את הנכסים שנמכרו מיד הלקוחות, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון אצלו, ולא ממה שמכר.
ולדבריו, הרי הוא רשע, שמונע את קיום דבריו של הנותן, הנוהג בערמה.
ה. רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: זה אדם רשע ומושחת, המערים ומתחזה לצדיק, ה"מכריע" אחרים באורחותיו, שמראה להם לנהוג בדרכו כאילו הוא צדיק, בשעה שכל מגמתו היא לחפות על שחיתותו.
ו. רבי זריקא אמר רב הונא: זה המיקל לעצמו, ומחמיר לאחרים. שהוא רשע במה שמקל לעצמו, וערום במה שמחמיר לאחרים ומתחזה כצדיק.

דרשני המקוצר