פרשני:בבלי:גיטין ד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וכי תימא - אם בכל זאת תטען - אנן, מדאורייתא קא מתנינן לה, שרב נחמן אמר דין זה רק מצד דין התורה.
אי הכי - אם אכן זאת היתה כוונתו - "אומר היה רבי מאיר: דבר תורה", מיבעי ליה - בלשון זו היה לרב נחמן לשנות, ולפרש שרבי מאיר מתכוין רק לדין התורה, ולא שכך היא ההלכה גם מדרבנן, משום שרב נחמן הוא אמורא, ועליו לפרש היטב את דברי רבי מאיר שהיה תנא, כדי שלא תצא טעות מתוך דבריו.
אלא לעולם, משנתנו רבי אלעזר היא, וכי לא בעי - ומה שלא הצריך - רבי אלעזר חתימה של עדים (וממילא אין בחתימתם דין "לשמה"), היינו היכא דליכא עדים כלל - אם לא חתמו על גט זה עדים כלל, הרי זה יותר טוב מאשר חתמו "שלא לשמה".
אבל היכא דאיכא עדים - אם כבר חתמו עדים - בעי - צריך שיחתמו לשמה! ואם לאו, הרי נחשב גט זה מזוייף מתוכו.
דאמר רבי אבא: אף על פי שאינו מצריך עדים לכתחילה בגט כלל, מודה רבי אלעזר בגט מזוייף מתוכו 38 - כגון שחתם עליו עד קרוב או פסול לעדות, או שנכתב שלא לשמה - שהוא פסול.
38. יסוד הפסול של "מזוייף מתוכו", לפי דברי התוספות (דיבור המתחיל: מודה), הוא משום שחוששים שמא יבואו לסמוך על העדים הפסולים שחתמו, להשיא את האשה שנתגרשה בגט זה. או שיבואו להוציא ממון על פיהם, מאחר וראו שהם חותמים על שטרות. וזה לשון רש"י (בדף י עמוד ב סוף העמוד): "אבל אם יש בו עדים פסולין פסול מדרבנן, דילמא קאתי למימסריה באפייהו - שמא יבואו למסור את הגט בפניהם, (כשאין עדי חתימה), ולסמוך עלייהו. עד כאן לשונו. וראה גם לשונו בדף ט סוף עמוד ב שחוששים שיסמכו על חתימתם שבשטר ללא עדי מסירה. ובחידושי הרשב"א כתב לבאר. שמכיון שלדעת רבי אלעזר הכתיבה צריכה להיות "לשמה", ופעמים שאין עדי מסירה והגט מתקיים רק על ידי העדים החתומים בו. לכן, גם לחתימתם של עדים אלו יש דין "כתיבה" - אשר צריכה להיות "לשמה". ואם לא יחתמו "לשמה" נחשב כאילו לא כתבוהו "לשמה", אשר בזה בודאי פסול לדעת רבי אלעזר. וראה במהר"ם שיף (על תוספות דיבור המתחיל: מודה), שכותב על ביאור הרשב"א שאינו ברור בעיניו. שהרי מכיון שעדי החתימה אינם נצרכים לגוף השטר, לדעת רבי אלעזר. ואינם חותמים אלא לראיה בעלמא, הרי הם כאילו באו שניים מן השוק והעידו. ואילו היו כאן עדי מסירה, לא היה בהם צורך כלל. אם כן, אינם מועילין ואינם מזיקים בעיקר הגט, ואינם כלולים בפסוק "וכתב". כי מה שנכלל בכלל הפסוק, מעכב את עצם הגט. ובלעדיו, אף אם היה מעשה גירושין, לא תחול כריתות כלל. אבל עדי החתימה, אינם בכלל זה וכמו שנתבאר. אכן. בספר ברכת שמואל עמד על קושיית המהר"ם שיף, וטרח להסביר את עומק כוונת הרשב"א. שבאמת, אף על גב שהחתימה לא באה אלא לראיה ואינה דין מדיני הגט המעכבים, לדעת רבי אלעזר. מכל מקום, הרי על ידה יודעים שגט זה כשר הוא. אם כן יש לה "דין תורף", ככל שאר כתיבת עיקר הגט, אשר על ידו ניכשר הגט. כי "דין תורף" הוא לאו דוקא בדברים שבלעדם לא ניתן לגרש. אלא כל דבר שלמדין ממנו על כשרות הגט נחשב תורף. ומשום כך גם החתימה בכלל זה. ומאחר וכן, צריך שגם החתימה תהיה "לשמה" כדין כתיבת התורף. וכמו שאם יכתוב את התורף או חלק ממנו שלא לשמה, יהיה בזה פסול "בעצם הגט", הוא הדין גם חתימת העדים, אם תיעשה שלא לשמה, הרי זה פסול "בעצם הגט" ונחשב כמזוייף. וזהו ביאור דברי רבי אבא: מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, לפי הרשב"א. וראה שם שהוסיף, שמדברי הרשב"א מתבאר שפסול זה, של עדי חתימה שחתמו שלא לשמה, פסול דאורייתא הוא. ואינו תואם לדעת התוספות ורש"י הנ"ל שאינו פסול אלא מדרבנן. כי לדעתם, אין החתימות כלולות בתורף, אלא רק כתוספת פסולה בגט, המגרעת בכשרותו, אך אינה יוצרת פסול בעצם הגט. וראה עוד בשיעורי רבי שמואל, (עמוד סב) שמדברי הרשב"א יש להוכיח שאפילו במקום שכותבים חלק מהתורף שלא לשמה, הרי זה פוסל את כל הגט. שאם לא כן, מה מפריע לנו שהחתימה (אשר לדעת הרשב"א היא חלק מהתורף) נעשתה שלא לשמה. הרי ממילא אין צריכים אותה בהכרח. אלא בודאי שזהו מהטעם הנ"ל, שאפילו חלק אחד מהתורף שנעשה שלא לשמה, פוסל את כולו. ומכל מקום, על מה שכתבנו שלדעת הרשב"א פסול זה מדאורייתא הוא, העיר שם הגאון רבי שמואל, שסותר הוא לסוף דבריו שכתב: שפסולו הוא משום גזירה דלמא אתי למסמך עלייהו וכלשון התוספות, שמשמעותו היא שפסול רק מדרבנן. וצריך עיון. וראה ברמב"ם (פרק ג מהלכות גירושין הלכה ח), שהביא את שתי השיטות וכתב: יש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה, הואיל והוא כמזוייף מתוכו, הרי הגט בטל. וכן אם היה אחד מעדיו פסול:. אף על פי שנמסר בעדים, הרי זה גט בטל". זו שיטת הרשב"א. ומסיים הרמב"ם: "ולא יראה לי דבר זה, אלא כמזוייף - לא מזוייף ודאי. והואיל ונמסר בעדים כשרים, הרי זה פסול מדבריהם (מדרבנן). " אך בביאור הגר"א (סימן קלא סעיף קטן ח), חולק על הרמב"ם. עיין שם.
ואילו רב אשי מעמיד את משנתנו כרבי יהודה: רב אשי אמר: אין לדחוק ולהעמיד את משנתנו לא כרבי מאיר ולא כרבי אלעזר.
אלא הא מני - משנתנו בשיטת רבי יהודה היא. שדעתו מובאת במשנה בפרק שני. 39 דתנן (בהמשך לדברי תנא קמא שאין כותבין במחובר לקרקע), רבי יהודה פוסל את הגט עד שתהא גם כתיבתו וגם חתימתו בתלוש. ולדעתו, אפילו אם כתב רק את הטופס במחובר, הגט פסול. ומשום כך גם במשנתנו מצריך רבי יהודה, לפי רב אשי, שגם הכתיבה וגם החתימה תהא לשמה.
39. ראה בחידושי רבינו קרשקש, (בסוף חדושי הריטב"א), שמקשה מדוע בחר רב אשי להעמיד את המשנה כרבי יהודה, בו בזמן שניתן להעמיד כרבי אלעזר, שהלכה כמותו בגיטין? ומתרץ, שמכיון שהאוקימתא כרבי יהודה נוחה יותר, וניתן להתאימה ללא דוחק ללשון המשנה. העדיפה רב אשי על האוקימתא כרבי אלעזר שאינה נוחה כל כך. ועוד כתב שם, בשם בן אחיו רבי יצחק הלוי, שבאמת שתי האוקימתות הן מדברי רב אשי. אלא שבא להשמיענו שאף על פי שאפשר להעמיד את המשנה כרבי יהודה בנוחות, וללא כל דוחק, בכל זאת עדיף להעמידה כרבי אלעזר, משום שהלכה כמותו. ומזה יתבאר שטעם ההעמדה כרבי אלעזר אינו בגלל שאין אפשרות אחרת, שהרי אפשר להעמיד כרבי יהודה. אלא מהטעם הנזכר.
ומקשה הגמרא: אם כן, שכה פשוט הוא להעמיד כרבי יהודה, מעיקרא - כבר מהתחלה - מאי טעמא לא מוקמינן - מדוע לא העמדנו - כרבי יהודה?
ומתרצת הגמרא: מהדרינן ארבי מאיר - מחזרים אנו להעמיד את משנתנו כדעתו, משום שסתם מתניתין - כל משנה הנשנית בסתם (ללא הזכרת שם התנא) - דעת רבי מאיר היא.
וכמו כן מהדרינן ארבי אלעזר מחזרים להעמידה כמוהו, 40 משום שהלכתא כוותיה - שהלכה כמותו בגיטין. והיה נוח להעמיד שגם משנתנו הולכת כפי ההלכה.
40. ראה בהערה הקודמת מה שכתבנו בשם הריטב"א. ובספר פני יהושע כיוון לדבריו. והוסיף, שאף שרבי יהודה מודה לרבי אלעזר במזוייף מתוכו, מכל מקום רב אשי העדיף להעמיד כרבי יהודה, מאחר ולא נמצא מפורש בשום מקום שחסרון ה"לשמה" של עדי החתימה מחשיב את השטר למזוייף מתוכו. ועוד, כי באמת לא מצינו במפורש שרבי יהודה מודה לרבי אלעזר. וראה ים של שלמה סימן י.
כעת מבארת הגמרא את דברי רבן גמליאל ודברי רבי אליעזר במשנה:
תנן - שנינו במשנתנו -: רבן גמליאל אומר: אף המביא גט מן הרקם ומן החגר צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם. רבי אליעזר אומר: אפילו המביא מכפר לודים ללוד.
ואמר אביי לפרש דבריהם, שרבן גמליאל דיבר בעיירות הסמוכות לארץ ישראל (היינו רקם וחגר). ואילו רבי אליעזר דיבר בעיירות המובלעות בתוך תחומה של ארץ ישראל, 41 אף על פי שאינן מארץ ישראל עצמה, ובעיירות אלו עסקינן. ולפי זה, תנא קמא הצריך לומר רק מהמקומות המרוחקים, אך לא מהעיירות הסמוכות והמובלעות. ורבן גמליאל הוסיף את הסמוכות, ורק במובלעות מודה הוא לתנא קמא, שאין צריך לומר. ורבי אליעזר הוסיף אף את המובלעות. שאף המביא גט מהם, צריך לומר.
41. וכתב רש"י: ומובלעות נקראות העיירות הנמצאות במזרחה של ארץ ישראל. שמנאן הכתוב לשמש כגבול, כמו שכתוב (במדבר פרק לד), "והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן", ומונה שם התורה עיירות רבות, אשר מהם לצד מזרח זהו חוץ לארץ. ויש מעיירות אלו כמה הבולטות מחברותיהן ארבע או חמש פרסאות לכיוון מזרח. ויש כאלו המכונסות פנימה לתוך תחום הארץ. ובין העיירות נמתחת מסילה אשר משמשת כגבולה המזרחי של הארץ. ולכן, עיירה העומדת מחוץ למסילה, אף על פי שהיא שוכנת לפני סיומה של העיר השייכת לארץ ישראל, נקראת מובלעת בתוך התחום. הגם שבפועל אינה מארץ ישראל. אכן, אם הן מובלעות, אך מרוחקות יותר משיעור הסמיכות, יודה תנא קמא שהמביא משום צריך לומר. (כן דייק בים של שלמה סימן א). וזה לשון תוספות הרא"ש: רש"י פירש מובלעות - שארץ ישראל מקפת אותן. וקשה דמה מועילה הבלעה זו, אדרבא רקם וחגר דמקרבי - הקרובים, אף שאינם מובלעים - עדיפי טפי. ונראה לפרש מובלעות בתחום - רצונו (של התנא) לומר בתוך תחום שבת שלה. כמו הבלעת תחומין בריש פרק מי שהוציאוהו (פרק רביעי במסכת עירובין). ועתה ניחא נמי - מובן היטב - שהזכיר רבי אליעזר לוד, לפי שלוד גורמת לה להיות כארץ ישראל, לפי שהיא בתוך תחום שבת שלה". עיין שם.
ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא - אני ראיתי את המקום ההוא שבין כפר לודים ללוד - והוי - ומרחקו הוא - כמו המרחק מבי כובי לפומבדיתא.
ועתה הגמרא באה לבאר את מחלוקת התנאים במשנה:
מאי לאו, בהא קמיפלגי - האם לא נאמר שהם חולקים במחלוקתם של רבה ורבא בטעם האמירה של השליח.
דמר סבר - תנא קמא של משנתנו סבר כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה. והני גמירי - דיירי העיירות הסמוכות, בקיאין הם בהלכה זו. ולפיכך, אינו מצריך את השליח לומר.
ומר סבר - רבן גמליאל סובר כמו רבא, שטעם האמירה הוא לפי שאין שיירות מצויות ולכן אין עדים מצויין לקיימו. והני נמי לא שכיחי - אף ממקומות אלו אין מצויות שיירות. ולפיכך, גם מאלו מצריך רבן גמליאל לומר.
ודוחה הגמרא: רבה מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה. כל אחד מהאמוראים מבאר את המחלוקת במשנה לפי טעמו הוא.
רבה מתרץ לטעמיה, שבאמת כולי עלמא - גם תנא קמא וגם רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה.
והכא, בהא קמיפלגי - וכאן בכך הם חולקים: תנא קמא סבר, הני, כיון דסמוכות, מיגמר גמירי - לדעת תנא קמא אנשי העיירות הסמוכות ודאי בקיאין הם בדין "לשמה".
ואתא רבן גמליאל למימר - ובא רבן גמליאל להוסיף - מובלעות גמירי - בני המובלעות, אכן בקיאין הם בהלכה. סמוכות לא גמירי - אך בני הסמוכות, אינם בקיאים.
ואתא רבי אליעזר למימר, מובלעות נמי. לדעת רבי אליעזר, אף המביא מן המובלעות צריך לומר, אף על פי שבקיאין הם, כדי שלא תחלוק במקומות השונים במדינת הים. כי עלולה להגרם מכך טעות, באשר לחובת האמירה ממקומות אלו.
רבא מתרץ לטעמיה, ומסביר הפוך: דכולי עלמא - שדעת כולם בטעם התקנה היא לפי שאין עדים מצויין לקיימו.
תנא קמא סבר: הני - עיירות אלו - כיון דסמוכות הן לארץ ישראל, משום כך מישכח שכיחי - מצויים עדי קיום המכירים את החתימות במקרה הצורך.
ואתא רבן גמליאל למימר - ובא רבן גמליאל להוסיף ולומר: מובלעות שכיחי. סמוכות לא שכיחי. 42 דוקא אנשי העיירות המובלעות מצויין כאן תדיר אך לא בני העיירות הסמוכות.
42. לכאורה יש להקשות, מה שייך לחלוק, האם בני העיירות הסמוכות לארץ ישראל, מצויים כאן או לא. והרי ניתן לבדוק זאת?! ומתרץ בספר נחלת משה, שבאמת היתה כמות מסויימת של אנשים משם, שהיו מצויים בארץ ישראל. מה שלא היה מצוי אצל בני חוץ לארץ המרוחקים. ונחלקו תנא קמא ורבן גמליאל, האם ניתן להגדיר מצב זה כ"מצויין לקיימו", אם לאו. לדעת תנא קמא כמות זו מספיקה להחשיב את העיירות הסמוכות, שהעדים מצויין מהם כמו בתוך ארץ ישראל עצמה. ולדעת רבן גמליאל, כיון שאין תדירות גבוהה של אנשים העוברים משם לכאן, כמו בתוככי ארץ ישראל עצמה, אין להחשיב זאת כ"עדים מצויין לקיימו". ולכן, צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ואתא רבי אליעזר למימר: מובלעות נמי לא - גם בני המובלעות, אף על פי שמצויין כאן בשכיחות גבוהה, חייבים לומר כדי שלא תחלוק במדינת הים.
וכעת מבררת הגמרא את דברי חכמים השניים במשנה:
תנן - שנינו במשנה - וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך.
מכלל זה אתה למד, שתנא קמא סבר שהמוליך גט מארץ ישראל לחוץ לארץ, לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
והגמרא באה לבאר מחלוקתם:
מאי לאו, בהא קמיפלגי - הלא בכך הם חולקים, דמר סבר - שדעת תנא קמא כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה,