פרשני:בבלי:גיטין מד ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ב. ואפילו אם תימצי לומר, כאותו צד באיבעיא שנסתפקו במועד קטן י א גבי מי שהיתה לו מלאכה לעשות, שהיה יכול להתחילה ולסיימה קודם חול המועד, או לא להתחילה כלל עד לאחר חול המועד -
ואילו הוא כוון מלאכתו במועד, שהתחיל לעשותה סמוך למועד, כך, שאם לא יסיימנה במועד, יהא זה "דבר האבד" שמותר לעשותו מעיקר הדין בחול המועד, ומת קודם המועד, לא קנסו בנו אחריו להמנע מלעשותו במועד, 1 כשם שקנסו את אביו משום שכוון מלאכתו למועד.
1. כן נראה לפי פירושו של רש"י כאן, שפירש את הנידון במת קודם המועד, וכן פירש בבכורות לד ב. אבל מרש"י במועד קטן יב ב נראה שהוא מפרש את הנידון באופן אחר; ששנינו במשנה שם: "ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד, וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו", ופירש רש"י שאסור ליהנות מהן, והיינו, שאם הגיע המועד ועבר ועשה מלאכה, אותה מלאכה מאבדין אותה ממנו ומפקירין אותה לכל (שו"ע) ; ובגמרא שם: "כיון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בנו אחריו", ופירש רש"י: "לבניו נמי יהא אסור אותה מלאכה, דכיון דכוון מלאכתו במועד, דין הוא שיהו אסורין ליהנות ממנה כשם שהיה אביהם קיים", ואם כן משמע שהנידון הוא באופן שכבר עשה האב את המלאכה במועד שהיתה אסורה עליו. ולפירוש רש"י כאן, צע"ק למה הביא את מה ששנינו שם: "וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו"! ?
לא תפשוט משם לעניננו; כי יש לומר:
שאני התם משום דלא עבד האב איסורא (לא עשה האב איסור), כלומר: הרי מת אביו קודם המועד, ועדיין לא הגיע לידי איסור, ולא חל עדיין שום דין. 2
2. א. נתבאר על פי רש"י, שכתב: "התם הוא דלא עבד אבוה איסורא, שהרי מת קודם המועד, ולא בא לידי איסור". וביאור הענין הוא: שלא שייך לומר שאסרו חכמים לכוין מלאכתו למועד, כי מה איסור שייך בזה קודם המועד, כי אין הוא עושה פעולה שתכריחנו לסיים במועד, אלא שגורם לעצמו היתר לעשותו במועד, ולא שייך לומר שעשה איסור; וזה הוא שאמרו בגמרא: "דלא עבד איסורא". והיות ולא עשה האב איסור, אם כן ממילא שכל עיקר התקנה היא במועד עצמו שלא יסיימנה, ואם כן עדיין לא חל הדין, ולכן לא קנסו את בנו אחריו, כי מה פשע הבן שיטילו עליו איסור; מה שאין כן בעניננו שכבר חל הדין, יש לומר שקנסו אף את בנו. ב. יש לעיין לפי משמעות רש"י במועד קטן כמבואר בהערה לעיל, איך יתבאר מה שאמרו כאן "לא עבד איסורא"! ?
אבל הכא שכבר חל על אביו חיוב לפדותו, מאי דין בנו? האם לדידיה לאב שמכרו הוא שקנסו רבנן, והא ליתיה (והרי כבר אינו, שמת).
או דילמא: לממוניה (לממונו של האב) קנסו רבנן שיפדו את העבד מהם, 3 והא איתיה (והרי הנכסים לפנינו).
3. כן הוא הפירוש בהכרח לשיטת רש"י כאן ובבכורות שהנידון הוא לענין פדיה, אבל לשיטת רש"י במועד קטן, שהנידון הוא לענין איסור ההשתעבדות בעבד, ניחא יותר דברי הגמרא.
אמר ליה רבי אסי לרבי ירמיה: תניתוה, כבר למדנו דין זה במשנה במסכת שביעית:
המשנה הבאה מתבארת על פי דברי רש"י במועד קטן יג א.
שדה שנתקווצה בשביעית, שנטל ממנה קוצין וברקנין שהיו תלושין ומפוזרין בה 4 כדי ליפותה, ואסור לעשות כן בשביעית מדרבנן, הרי זו תיזרע למוצאי שביעית, ולא קנסוהו חכמים שלא ליהנות ממלאכה שעשה באיסור בשביעית, היות ואין זו עבודה חשובה.
4. רש"י בכורות לד א; וכן כתבו התוספות כאן, שלא נאמר דין זה אלא בתלושין ולא במחוברין, וכתבו את הטעם משום שבמחוברין הוא איסור דאורייתא.
אבל נטייבה השדה בשביעית, שזיבלה על ידי שהביא לה זבל ממקום אחר, ואסור לעשות כן מדרבנן, או שנדיירה, שהביא לשם דיר של בהמות וזיבלוה, היות ועבודה חשובה היא, קנסוהו חכמים ולא תזרע השדה למוצאי שביעית. 5
5. כתב רש"י כאן, בד"ה שנתקווצה: "ואין זו עבודת קרקע מן התורה, לא קנסוהו, ותזרע למוצאי שביעית"; ובד"ה נדיירה, כתב: "עבודת קרקע היא, וקונסין אותו", ומשמע לכאורה מלשונות רש"י, ש"נטייבה או נדיירה" עבודת קרקע היא מן התורה, וזה טעם החילוק שבין העבודות. אבל ברש"י במועד קטן דף יג א מבואר, שכל העבודות האלו אינן אסורות מן התורה, אלא שייפוי הקרקע אינה עבודה חשובה, ולא קנסוהו, מה שאין כן בנטייבה או נדיירה, ועל פי זה נתבאר בפנים; ובתוספות נראה שהבינו אף בדבריו כאן, שהכל הוא איסור דרבנן. ולשון רש"י בבכורות לד א הוא: "שדה שנתקווצה: שנטל קוציה ממנה שהיו תלושין ומפוזרין בה, תזרע למוצאי שביעית: "דליכא למיקנס מידי, דהא לא עבד בשביעית עבודה חשובה", ונראה מדבריו, שטעם החילוק הוא, כי בנתקווצה אין הוא משבח את השדה לזריעה, וכלשון רש"י כאן "כדי לייפותה", ולכן לא קנסוהו, שגדר הקנס הוא, שלא ליהנות ממה שעשה בשביעית, וזה אינו נהנה מן העבודה, אם כי השדה יפה היא יותר; מה שאין כן בעבודות אחרות, שהקרקע נעשית ראויה לזריעה על ידי עבודת הקרקע, בזה קנסוהו, שלא ייהנה ממה שעשה בשביעית. ויתכן עוד לפרש, שאף כשנוטל קוצים וברקנים הרי הוא מועיל לשדה לזריעה, אלא שהיות והקוצים והברקנים היו תלושים, ואם כן אין כאן תועלת בגוף השדה אלא דבר חיצוני, ולכן לא אסרו את השדה, מה שאין כן בזבל.
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן (מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו):
היטיבה האב לשדה בשביעית, ומת, הרי בנו זורעה, ולא קנסו את בנו אחריו.
אלמא, הרי מוכח שלדידיה (לעובר עצמו) קנסו רבנן, ואילו לבריה (לבנו של העובר) לא קנסו רבנן.
ואם כן, אף לגבי מכירת עבד, לדידיה בלבד קנסו רבנן, אבל לא קנסו את בנו אחריו.
אמר אביי: נקטינן, נוקטים אנו הלכה למעשה:
טימא טהרות של חבירו - וחייב הוא לשלם אם עשה כן במזיד - ומת, לא קנסו רבנן בנו אחריו לשלם, ואפילו מקרקעות שירש מאביו שמשלם הוא בהן את שאר חובותיו של אביו.
מאי טעמא?
"היזק שאינו ניכר (כגון טומאה לטהרות, שאינה ניכרת בהן), לא שמיה היזק" הוא מן הדין, ואינו חייב לשלם, וקנסא דרבנן בעלמא היא שחייב הוא לשלם, וכדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו.
ואם כן לדידיה קנסוהו רבנן, ואילו לבריה לא קא קנסו רבנן.
שנינו במשנה: המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ, יצא בן חורין:
תנו רבנן: המוכר עבדו לחוצה לארץ, יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני שהרי קנוי הוא לו לגופו.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: פעמים שיצא העבד לחירות על ידי מכירה לחוצה לארץ, ופעמים שלא יצא העבד לחירות.
כיצד? - אמר 6 המוכר: "פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי (איש אנטוכיא) ", הרי זה לא יצא לחירות, כי "אנטוכי" לא משמע אלא שנולד באנטוכיא, אך לא משמע שדר שם, ולכן אפילו אם הוליכו הקונה לחוץ לארץ לא יצא העבד ממנו לחירות, כי יש לומר שדעתו לחזור.
6. ראה מה שכתב בזה הרש"ש.
אבל אם אמר המוכר: "פלוני עבדי מכרתיהו לאנטוכי שבאנטוכיא", הריזה יצא, כי לשון זו משמע, שאנטוכי מאנטוכיא הוא, ואם כן מסתמא יוליכנו עמו לשם, ולכן יצא לחירות.
ומקשינן עלה: והא תניא בברייתא אחרת: אם אמר המוכר: "מכרתיהו לאנטוכי", הרי זה יצא לחירות. ורק אם אמר "פלוני עבדי מכרתיהו לאנטוכי השרוי בלוד (שבארץ ישראל) ", אז הוא שלא יצא.
ומשנינן: לא קשיא.
הא - הברייתא ששנינו בה "מכרתיהו לפלוני אנטוכי, לא יצא" - היינו בכגון דאית ליה (יש לו לאותו אנטוכי) ביתא בארץ ישראל (בית בארץ ישראל), ולכן לא יצא לחירות.
ואילו הא - הברייתא ששנינו בה: "מכרתיהו לאנטוכי, יצא" - היינו בכגון שאין לו לאותו אנטוכי בית בארץ ישראל, ואף על גב דאית ליה אושפיזא (אכסניא) בארץ ישראל.
במסכת יבמות סו א איתמר: אשה המכנסת שום לבעלה, שהכניסה לו נכסי צאן ברזל, אשר הבעל שם את ערכם בשעה שמכניסה אותם אליו, ומקבל על עצמו בחיוב כתובתה לשלם לה שומא זו כשימות או יגרשנה, בין אם יתייקרו או יושבחו הנכסים, ובין אם יוזלו או יאבדו הנכסים.
וכשגירשה בעלה, היו הכלים או הקרקעות שהכניסה, עדיין קייימים, הרי אם היא אומרת: כלי שהכנסתי אותם עצמם אני נוטלת לפי הערך של החיוב שהתחייבת לי עבורם בכתובתי, ואיני נוטלת דמים; והוא אומר: רק דמים אני נותן, כמו שקבלתי עלי בשומא בחיוב כתובתך עבור נכסי צאן ברזל, ומאז הן באחריותי ושלי הן, ואיני חפץ ליתן אותם עצמם.
רב יהודה אמר: הדין עמה ותטול כליה; ורבי אמי אמר: "הדין עמו".
בעי רבי ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל, והכניסה לו בכתובתה עבדים ושפחות כ"נכסי צאן ברזל", ודעתו לחזור לבבל, מהו שתיחשב הבאת העבדים לבעל בתורת "נכסי צאן ברזל" כמכירת עבדים לבן חוצה לארץ?
ומבארת הגמרא: תיבעי ספק זה הן למאן דאמר אשה התובעת בשעת גירושין מבעלה, שישיב לה את אותם הדברים שהכניסה לו בכתובתה - הדין עמה.
ואף תיבעי ספק זה למאן דאמר הדין עמו, ואינו חייב לתת לה דוקא אותם הדברים שהכניסה לו, ודי לו שיתן לה כסף כפי הערך ששמו אותן דברים בשעת הנישואין.
תיבעי למאן דאמר הדין עמה: האם נאמר כיון דהדין עמה, כדידה דמו (כשלה הם חשובים).
או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא 7 (שהוא משתעבד בהם למלאכתו), כדידיה דמו (כשלו הם חשובים).
7. כתב המאירי: לשון הגמרא "משעבדי ליה לפירא" אינו מדוקדק, שהרי ב"נכסי צאן ברזל" אנו עוסקים, שאם פחתו או הותירו העבדים הרי הריוח או ההפסד הם שלו, "אלא שמאחר שהיא נוטלתם, וכן אין לבעלה רשות למוכרם לכתחילה, הוא קוראו כעין "תשמיש פירות"; וראה הערה 8 אות ד.
ותיבעי למאן דאמר הדין עמו: האם נאמר כיון דהדין עמו, כדידיה דמו (כשלו הם חשובים).
או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה של עבד לגמרי, שהרי אם אינו נותן לה כסף, ורוצה לתת לה שוה כסף, אינו יכול לדחותה ולתת לה שוה כסף אחר, אם אותם הדברים שהכניסה לו עדיין הם קיימים ; וגם היתומים צריכים להחזיר נכסים אלו שהכניסה, אף שלתשלום חוב אחר של אביהם, אין הם צריכים לתת ממטלטלין שירשו מאביהם, (מאירי), ואם כן כדידה דמו (כשלה הם חשובים). 8
8. א. כתב המאירי: "ועיקר הפירוש, שאף על פי שהדין עמו, ויכול לומר דמים אני נותן, מכל מקום כל שאינו נותן לה דמים ורוצה להכניס לה שום (נראה, שהכוונה היא שרוצה להחזיר לה שוה כסף) והיא רוצה לקבלם, אינו יכול לדחותה אצל אחרים, וכן כתבו חכמי הדורות שאינם נעשים מטלטלין אצל בניו, (כלומר: אם מת והניח את אותם הדברים שהכניסה לו, אין הם יכולים לומר: אנו אין לנו אלא מטלטלים מאבינו, ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי), ועל פי זה נתבאר בפנים. ב. כתב רש"י: "דלא קנו ליה לגופיה, דאי מיית או מגרש לה הדרי לה", והדברים תמוהים לפום ריהטא, שהרי אנו עוסקים למאן דאמר "הדין עמו", וראה מה שכתבו בביאור דבריו, הרמב"ן והר"ן, וראה מה שכתב המהרש"א בביאור דבריו. ג. כתב רש"י, שספק הגמרא הוא, משום דקיימא לן כתובות צה ב "בעל בנכסי אשתו לוקח הוי", וצריך ביאור, שהרי שם הנידון אינו לענין נכסי צאן ברזל. ד. ראה עוד מה שכתב בסוגיא זו הרש"ש, ולדבריו נידון הגמרא הוא גם על נכסי מלוג, וראה מה שכתב המאירי על הפירוש שיש מפרשים בגמרא שהנידון הוא על נכסי מלוג. ומיהו פשטות לשון הרמב"ם (עבדים ח ז) משמע שהוא מפרש את הספק בנכסי מלוג, וראה עוד בחידושי חת"ם סופר ד"ה כיון, וצריך תלמוד.
ומסקינן: תיקו.
אמר רבי אבהו: שנה לי רבי יוחנן: עבד שיצא אחר (עם) רבו לסוריא (היא ארם צובה שהיא כחוצה לארץ לענין מכירת עבדים, 9 והוא הדין לשאר חוץ לארץ), ומכרו שם רבו לאחד מתושבי המקום - הרי זה העבד יצא לחירות.
9. כמבואר לעיל ח א; וראה ברמב"ם (עבדים ח ו), שכתב: "והמוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו כמוכר לחוצה לארץ".
ואף על פי שמתחילה יצא העבד מדעתו ולא על ידי האדון, שהרי לא היה יכול האדון לכופו לצאת לחוצה לארץ ; 10 מכל מקום קנסו את האדון שיצא העבד לחירות.
10. כמבואר במשנה כתובות קי ב המובאת בגמרא בהמשך.
ומקשינן עלה: התני רבי חייא: עבד שיצא אחר רבו לסוריא איבד העבד את זכותו להשתחרר מהאדון!?
ומשנינן: לא קשיא:
כאן - בברייתא ששנינו בה: יצא לחירות - שהיתה דעת רבו לחזור, וכשיצא העבד לחוצה לארץ על דעת לחזור הוא שיצא, ונמצא שכשמכרו האדון בחוצה לארץ הרי הוא כמוציאו מארץ ישראל לחוץ לארץ.
כאן בברייתא ששנינו בה: איבד העבד את זכותו - שאין דעת רבו לחזור, ונמצא שכשיצא העבד מעצמו, על דעת שלא לחזור יצא, ואם כן אין האדון מוציא אותו מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא הוא הוציא את עצמו.
ומסייעת הגמרא לזה: והתניא (בניחותא): יוצא העבד אחר רבו לסוריא.
וקודם סיום הסייעתא, תמהה הגמרא על לשון הברייתא:
וכי "יוצא" העבד, דמשמע לא סגי דלא נפיק (שחייב העבד לצאת עם רבו)!?
והרי אין הדבר כן, כי כך תנן (כתובות קי ב): " (את) הכל מעלין (כופה האדם לעלות עמו) לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין (מארץ ישראל לחוץ לארץ) " ; ו"הכל" לאתויי עבדים.
אלא כך תשנה את הברייתא: יצא העבד אחר רבו לסוריא, ומכרו רבו שם, אם רצה רבו כשיצא מארץ ישראל לחזור, כלומר: על דעת כן יצא, כופין אותו לשחררו.
ואם אין דעת רבו לחזור, אם לא היתה דעתו לחזור כשיצא, אין כופין אותו.
אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי, בשני דברים שמעתי משמואל שפסק בהם הלכה:
חדא: בהך, בדין המוכר עבדו לחוץ לארץ, 11 (מה יעשו במעות, וכדמפרש ואזיל).
11. רש"י לא הזכיר כאן, אלא מכירת עבד לחוץ לארץ, ולא מכירת עבד לגוי; אבל בערכין כט ב נזכר גם המוכר עבדו לגוי.
ואידך: בהא דאיתמר: א. המוכר את שדה אחוזתו (שדה שירשה מאבותיו, שהיא בחזקת משפחתו משעת חלוקת ארץ ישראל בימי יהושע), הרי היא שבה ביובל לבעליה, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
ב. המוכר שדהו בשנת היובל עצמה:
רב אמר: מכורה היא ויוצאה מיד, והלוקח איבד את מעותיו, שהרי היתה מכירה.
ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. וטעמו משום קל וחומר: ומה שדה שהיא כבר מכורה הרי היא יוצאת עכשיו, זו שעדיין אינה מכורה, אינו דין שלא תימכר כלל.
בחדא מדינים אלו, שמעתי משמואל דהדרי זביני (מעות המקח חוזרים ללוקח). 12
12. לכאורה תרגום המלים "הדרי זביני" היינו שהמקח בטל, רק שממילא חוזרים המעות ללוקח, וכן נראה מלשון רש"י שכתב "דהדרי זביני, וחוזרות המעות ללוקח" - בוי"ו; אך אי אפשר לפרש כן, שאם כן איך נפרש "לא הדרי זביני", שאם תפרש לא נתבטל המקח, אם כן אין מה להסתפק על מה אמרה שמואל, שהרי ודאי שעל יובל אמרה, וכמו שאמר "אינה מכורה", ולכן בהכרח לפרש "הדרי זביני", שפירושו: חוזרים מעות המקח ללוקח.
ובחדא מדינים אלו שמעתי שלא הדרי זביני (אין חוזרים מעות המקח ללוקח).
ולא ידענא הי מינייהו (איזה מהם) הוא זה שפסק בו כך, ובאיזה מהם הוא שפסק בו כך. 13
13. בהמשך הגמרא מבואר, וכן הזכיר זאת רש"י כאן, שהסברא לומר שאין המעות חוזרין במכר שבשנת היובל, ואף שלא חלה המכירה כלל, הוא משום, שאדם יודע שאין מכר בשנת היובל, וגמר ונתן את מעותיו לשם מתנה. ב. תמה רש"י: והרי אם תמצי לומר שלשמואל במכירה ביובל לא הדרי זביני, אם כן במה נחלק על רב, (כלומר: מאי נפקא מינה לדינא יש ביניהם)! ? וביאר רש"י: אם מכר יחד עם הקרקע שמכר ביובל מטלטלים שלא עשה בהם הלוקח קנין, אלא בא לקנותם "אגב קרקע", בזה יהא נפקא מינה בין רב לשמואל, כי לרב שהיתה כאן מכירה, הרי נקנו המטלטלים אגב הקרקע, ואף שהקרקע חוזרת ביובל, המטלטלים אינם חוזרים ביובל, אבל לשמואל שלא היתה כאן מכירה כל עיקר, הרי שאף המטלטלים אינם מכורים, היות ואין כאן מכירה אגב קרקע. ובחידושים מכתב יד, כתב עוד נפקא מינה, אם עדיין לא שילם את המעות, שלרב צריך הוא לשששלם, ואילו לשמואל אינו צריך לשלם. ג. יש כאן חידוש בלשונו של רש"י, שכתב לפי הצד שלא הדרי זביני במכר בשנת היובל, שאם מכר שדה עם מטלטלין לא חלה המכירה "ומעות המטלטלין חוזרין, ומעות הקרקע מתנה, דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל, וגמר ונתן מעות לשם מתנה; וצריך ביאור, שהרי אם כן מאותו טעם עצמו נאמר גם על מעות המטלטלין שנתן אותם במתנה! ? וראה מה שביאר דברי רש"י ב"תפארת יעקב".
אמר רב יוסף: ניחזי אנן (נתבונן אנו בדבר):
מדתני בברייתא: המוכר עבדו לחוץ לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני.
שמע מינה: קנייה רבו שני, שהרי נותן הוא גט שחרור, ואם כן במכירת עבד לחוץ לארץ לא הדרי זביני (אין חוזרין מעות המקח), שהרי חלה המכירה.
ובהכרח דכי אמר שמואל את דינו שהדרי זביני, התם גבי שדה הוא שאמרה, לומר שאינה מכורה כלל, ומעות חוזרין, שהרי שמע רב ענן, שבאחד הדרי זביני, ובשני לא הדרי, ומאחר שהוכחנו כי במכר לחוץ לארץ לא הדרי זביני, בהכרח שבמכר בשנת היובל הדרי זביני, ולא הפסיד הלוקח את מעותיו.