פרשני:בבלי:גיטין עז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין עז א

חברותא

אמר אביי: הכל מודים, היכא (במקום) דאמר לאשתו בלילה: הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתיקה - <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  לכי נפקא (לכשיצא) השמש יחול הגט קאמר לה  1 , וכי מיית בליליא קודם שיצא השמש, הגט אינו חל, כי בשעה שצריך הגט לחול, הוי גט לאחר מיתה,

 1.  פירש רש"י, שמדובר באומר לאשתו בלילה, הרי זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה. הרמב"ן פושט מרש"י את הספק של רבינו תם (בתוס' לעיל עב א ד"ה מהיום) שמסתפק לגבי שכיב מרע שכתב מהיום, האם כוונתו מעכשיו, או שכוונתו לסוף היום, כי רש"י פירש כאן שמדובר במי שכתב בלילה הרי זה גיטך לכשתצא חמה (דהיינו בבוקר), ואם אמר בלשון אם תצא, אומר רבי יוסי שזמנו מוכיח עליו ואם מת בלילה הגט חל, ובשטר כותבים את היום ולא את השעה, ואם כן מוכח כי חל מיד בתחילת היום. ודוחה הר"ן את הראיה, כי אפשר לומר שבסתם שכיב מרע שכתב מהיום, הגט חל בסוף היום, וכאן שונה שאמר "אם תצא" ואפילו אם נאמר שנחשב כאומר "אחר שתצא" מכל מקום דבריו מוכיחים שדעתו לגרשה קודם סוף היום, ולכן מוכרח כי התכוון שיחול מתחילת היום, מה שאין כן בשכיב מרע שאמר "מהיום אם מתי" אפשר לפרש שהתכוון לומר שיחול בסוף היום. וכתב החתם סופר (ד"ה הכל) שלולי דברי רש"י, היה מפרש שמדובר באומר בר"ח ניסן, זה גיטך לכשתצא חמה בי' ניסן, ולפי זה אין ראיה לספק של רבינו תם, כי מדובר שמת אחרי ר"ח ניסן ולפני י' ניסן, ולפי רבי יוסי הגט חל כיון שנחשב כאומר מהיום, דהיינו מראש חודש, אבל לעולם כוונתו לסוף היום. החתם סופר (ד"ה מר) דוחה את ראית הרמב"ן מרש"י, כי דווקא באופן שאמר מהיום מסתפק רבינו תם שמא כוונתו שיחול מסוף היום, אבל כאן שהזמן מוכיח, מודה רבינו תם שהגט חל מיד ומעכשיו. אבל הרעק"א (לעיל עב א) רצה לומר להיפך, כי דווקא באומר לשון "מהיום" מסתפק רבינו תם שמא כוונתו מתחילת היום, אבל זמנו של השטר מוכיח רק על סוף היום. ודוחה הרעק"א מהגמרא לקמן (פה ב), שרב תיקן לכתוב בגט, מן יומא דנן ולעלם, ולאפוקי מדרבי יוסי, וקשה שהרי גם לרבי יוסי יש צורך לתקן מיום דנן, כדי שיחול הגט מיד בשעת מסירת הגט ולא בסוף היום, אלא ראיה שאם זמנו של השטר מוכיח שהגט חל רק בסוף היום, הוא הדין אם יוסיף לשון של "מהיום" יחול הגט בסוף היום.
וכמו כן במשנה, כשאמר הרי זה גיטך לכשלא אבא לאחר י"ב חודש, אינו גט ואין לסמוך על הזמן הכתוב בשטר לומר שמוכיח כי חל משעה שכתוב בו, שהרי אמר במפורש שיחול הגט רק לכשלא אבא, ולא מעכשיו.
ואם אמר: הרי זה גיטיך על מנת שתצא חמה מנרתיקה -
אנו מפרשים שמעכשיו קאמר לה, וכשתצא החמה יחול הגט למפרע משעת מסירה.
דאמר רב הונא אמר רב: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי,
לא נחלקו משנתינו ורבותינו, האם אומרים שהזמן הכתוב בשטר מוכיח כי התכוון שיחול מעכשיו, אלא באמר לה בלשון: אם תצא חמה מנרתיקה,
וכמו כן במשנה, כשאמר לה בלשון: "אם מתי"
כי ללשון "אם" יש שתי משמעויות, יש בו משמעות של "מעכשיו" ויש בו משמעות של "לכשיגיע",
אם אמר "מהיום אם" משמעותו "מעכשיו", ואם לא אמר "מהיום" משמעותו לכשיגיע,
לכן, מר (רבותינו) סברו לה כרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו,
ולכן בגט שהתנה עליו שיחול "אם" ימות, זמנו מוכיח עליו, והוה ליה כאומר: מהיום אם מתי, וכאומר: מעכשיו אם מתי.
ומר (משנתינו) שחולקים על רבותינו, לא סברו כרבי יוסי, והזמן שבגט אינו מוכיח כי כוונתו שיחול מעכשיו,
ולכן בגט שהתנה עליו שיחול "אם" ימות הוה ליה כאומר: אם מתי גרידא (בלבד), שמשמעותו לאחר מיתה.
שנינו במשנה: אמר לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, והם הלכו וכתבו את הגט בתוך י"ב חודש, אף על פי שנתנו אותו לאחר י"ב חודש, לדעת חכמים הגט פסול, ולדעת רבי יוסי הגט כשר.
אמר ליה רב יימר לרב אשי: לימא, קסבר (נאמר שסובר) רבי יוסי: שאם כתב גט על תנאי - כשר אפילו כשלא נתקיים התנאי,
שהרי כאן במשנה, הבעל צוה לכתוב את הגט לאחר י"ב חודש, והם כתבו אותו קודם לכן, ורבי יוסי הכשיר גט זה,
אם כן נאמר כי גם באופן הראשון שבמשנה, שהקדים את התנאי לאמירת המעשה: "אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כתבו ותנו גט לאשתי", חולק רבי יוסי וסובר שהגט חל, אפילו אם כתבו את הגט בתוך י"ב חודש ונתנו אותו לאחר י"ב חודש  2 .

 2.  רש"י פירש שלא מועיל תנאי על כתיבת הגט, וגם ברישא חולק רבי יוסי וסובר שלא מועיל תנאי על כתיבת הגט. וצריך ביאור מדוע היה הוה אמינא שלא מועיל תנאי על כתיבה הגט, ובמה שונה מנתינת הגט ושאר חלויות שמועיל בהם תנאי. ומבאר הריטב"א, ודאי שאם עושה תנאי במפורש, מועיל התנאי גם על הכתיבה, אלא שכאן היה הוה אמינא, כי כיון שאין דרכו של אדם להקפיד על הכתיבה, אין כוונתו לעשות תנאי בכתיבה, אלא עשה תנאי על הנתינה בלבד. והרעק"א מתרץ שההוה אמינא היתה, כיון שרבי יוסי סובר (לעיל סו ב) באומר אמרו שפסול, ואם כן אי אפשר לעשות שליח לומר לסופר לכתוב גט, לכן הוה אמינא כיון שאינו בשליחו אינו בתנאי (כמבואר בכתובות עד א), ומשום כך לא מועיל תנאי על הכתיבה. ומה שלפי האמת מועיל תנאי על הכתיבה, אף שאומר אמרו פסול ואינו בשליחות, מבאר האילת השחר, שמספיק מה שהוא בשליחות במסירת הגט, ואין צריך שיהיה בשליחות כתיבת הגט.
לא, לעולם אימא לך: באופן הראשון שבמשנה, שאמר: אם לא באתי כתבו ותנו גט לאשתי, וכתבו אותו קודם לכן, פסול גם לרבי יוסי,
ושאני הכא (ושונה כאן) באופן שאמר: כתבו ותנו אם לא באתי, שבזה חולק רבי יוסי וסובר שהגט חל,
משום דהוה ליה (שהיה לו) לבעל להקדים ולומר את התנאי קודם למעשה, וכך היה לו למימר: אם לא באתי כתבו ותנו,
והיות והקדים את המעשה לתנאי ואמר: כתבו ותנו אם לא באתי, יש לומר שהכי קאמר וכך התכוון: כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי.
ורבנן חולקים וסוברים, לא שנא אם אמר הכי כמו האופן הראשון והקדים את התנאי למעשה: "אם לא באתי כתבו ותנו", ולא שנא אם אמר הכי, כמו האופן השני והקדים את המעשה לתנאי: "כתבו ותנו אם לא באתי",
בשני האופנים יש לומר, כי התכוון שיכתבו ויתנו רק אחרי שיתקיים התנאי.
תנו רבנן:
אמר לה: הרי זה גיטיך אם לא אבא לאחר שבוע (שבע שנים, שמיטה) זו - ממתינים לו שיבוא, כל השנה השמינית, כיון שכל השנה השמינית נקראת הזמן שאחרי ה"שבוע", ואם נסתיים השנה השמינית ולא בא, הגט חל.
ואם אמר: הרי זה גיטיך אם לא אבא לאחר שנה - ממתינים לו שיבוא כל החדש הראשון שלאחר השנה, כיון שהחודש הראשון נקרא הזמן שאחרי ה"שנה", ואם לא בא ועבר חודש אחרי השנה, הגט חל.
ואם אמר: שיחול הגט אם לא אבא לאחר חדש - ממתינים לו שיבוא כל השבת, ואם לא בא ועבר שבת אחרי החודש, הגט חל  3 .

 3.  נאמרו בראשונים כמה פירושים לענין מה מדובר כאן: א. רש"י ותוס' רי"ד מפרשים שמדובר במי שתלה את תנאו באם לא באתי עד לאחר שבוע, שנותנים לו זמן של שנה, ואם תלה לאחר שנה נותנים לו זמן של חודש. ב. הרא"ש מביא את פירוש הר"ח שמדובר בקבע את זמן הגט שיחול לאחר שבוע, דהיינו שאמר: הרי זה גיטך לאחר שבוע, ואינה מגורשת עד שיעבור שבוע ושנה. וכתב הרא"ש שרש"י לא פירש כן, משום שסובר כי באופן זה מגורשת מיד לאחר שבוע. ג. הרמב"ם (גירושין ט כד) מפרש שמדובר לענין כתיבת הגט, שאמר כתבו ותנו גט לאשתי לאחר שבוע, וצריכים לכתוב עד שנה שאחרי השבוע. הר"ן והמגיד משנה מבארים כי כוונת הרמב"ם שיכולים לכתוב מיד במשך כל השנה שאחרי השבוע. הרא"ש כתב שפירוש הרמב"ם לא יתכן, כי אם ציוה לכותבו אחרי השבוע, כותבים מיד אחרי השבוע. וכתב הטור (קמד) כי נראה מדברי הרא"ש שהוא מפרש את כוונת הרמב"ם שרק אחרי השנה יכולים לכתוב, והטור חולק ומבאר (כמו הר"ן) שיכולים לכתוב מיד בתוך שנה.
והוינן בה: אם אמר: שיחול הגט אם לא אבא לאחר שבת, מאי? איזה ימים מימות השבוע, נחשבים לימים שאחרי השבת הקודמת, ואיזה ימים נחשבים לימים שלפני השבת הבאה.
ואמרינן: יתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקאמר:
חד בשבא, ותרי, ותלתא (ראשון בשבת ושני ושלישי) - נקראים הימים שבתר שבתא (שאחרי שבת) שעברה,
אבל ארבעה, וחמשה ומעלי שבתא (רביעי וחמישי וערב שבת) - נקראים הימים שקמי שבתא (שלפני שבת) הבאה.
ולכן אם עבר יום שלישי אחרי השבת ולא בא, הגט חל.
תניא:
רבי אומר: אם אמר: הרי זה גיטיך אם לא אבוא לאחר הרגל - צריך להמתין לו שלשים יום לאחר הרגל - ששלושים יום לאחר הרגל נחשבים לימים שאחר הרגל.
נפק רבי חייא דרשה משמיה דרבי (הוציא רבי חייא ברייתא זו בשם רבי) וקלסוה שיפה אמר, שוודאי דבר זה הוא דעת יחיד,
אמרה משמיה דרבים - ולא קלסוה, ולא הודו לו שנאמרה מפי רבים,
אלמא לית הילכתא כוותיה (מוכח שאין הלכה כמותו) בענין זה, ולכן לא הודו חכמים לרבי חייא כשאמרה כהלכה בשם רבים  4 .

 4.  מבואר בגמרא שלהלכה, "לאחר הרגל" אינו ל' יום. ולא נתבאר להלכה כמה זמן לאחר הרגל, ונחלקו בזה הראשונים: א. הראשונים (רמב"ן, ר"ן, רא"ש ורשב"א) מביאים את דברי הר"ח שהזמן הוא ט"ו יום. ותמה עליו הרמב"ן מנין לו מנין זה. ומפרשים הרא"ש והרשב"א, כי כשם שאמרו לגבי שבת שהזמן הוא חצי שבוע, כך אמרו כאן שהזמן הוא חצי חודש. וכתבו שאינו מחוור, כי אינו דומה. המאירי כתב, כי מקור הר"ח הוא ממה שאמרו בבכורות (נח א) בפרוס הפסח הוא הזמן למעשר בהמה, ופרוס הפסח היינו ט"ו יום, הוא הדין לאחר הרגל, הזמן הוא ט"ו יום. הש"ך פוסק לדינא כמו הר"ח, שדבריו דברי קבלה מחכמי הש"ס, והטעם שצריך ט"ו יום, מבאר הש"ך על פי הגמרא בתענית (י א) שאין מבקשים גשמים עד ט"ו יום לאחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, ומכיון שזה הזמן שהלכו לביתם אחרי הרגל, היה דומה להם כאילו עדיין עסוקים בעניני הרגל. ב. הריטב"א והר"ן בשם הרמ"ה והרי"ף בתשובה כתבו, שהזמן הוא מחצית הזמן שבין רגל לרגל, וכמו לאחר שבת שהזמן הוא חצי שבוע, הוא הדין כאן הזמן הוא חצי מהזמן שבין רגל לרגל. וכן פסק השו"ע (סוף סימן מג), אבל הטור (אהע"ז קמד) פסק כמו הר"ח. ג. הר"ן והריטב"א בשם יש מפרשים פירשו, שלאחר הרגל הוא ג' ימים, כמו לאחר שבת, שהוא השיעור הקטן שבכולם. ד. השלטי גיבורים כתב, לאחר הרגל הוא כמו לאחר חודש שנותנים לו שבוע ימים, כמבואר בקונטרס הראיות. והש"ך (שם) כתב, לא ידעתי ראיה לזה. ה. הרמב"ם (גירושין ט כד) השמיט אופן זה שאמר לאחר הרגל, ומבאר המגיד משנה, לפי שלא נתבאר בגמרא כמה זמן קרוי לאחר הרגל.

מתניתין:

הזורק גט לאשתו, והיא נמצאת בתוך ביתה או בתוך חצרה (השייכים לה, אלא שבעלה זכאי בכל פירות הבית והחצר, ובכל שימושיהם, כדין נכסי מלוג, שהקרן שלה והבעל אוכל פירות), והבעל זרק לה שם את הגט על גבי הקרקע, הרי זו מגורשת כאילו קיבלה את הגט לתוך ידה.
זרקו לה הבעל את הגט בתוך ביתו או בתוך חצרו, אפילו הוא הגט עמה במטה, שהיתה שוכבת במטה שלה, וזרק לתוכה את הגט, אינה מגורשת מאחר ולא הגיע הגט לידה.
זרק לה את הגט לתוך חיקה, או לתוך קלתה (סל שהאשה נותנת בו אביזרי תפירה) הרי זו מגורשת, ואפילו היא בביתו, כי מקום חיקה וקלתה של האשה קנוי לה אפילו בביתו, והרי הגיע הגט לרשותה.
גמרא:
והוינן בה: מנא הני מילי שהאשה מתגרשת על ידי הגעת הגט לתוך ביתה או חצרה בלא צורך שיגיע הגט לידה, על אף שאמרה תורה "ונתן בידה"?
ומשנינן: דתנו רבנן: נאמר בפרשה של גירושי אשה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".
אין לו ללמוד מכאן שהיא מתגרשת אלא כאשר נתן לה את הגט בידה.
נתן לתוך גגה, חצרה וקרפיפה (מחסן עצים), מנין שהיא מגורשת?
תלמוד לומר: "ונתן", מכל מקום! שאנו דורשים את המילה "ונתן" בפני עצמו (מכך שלא אמר הכתוב "ובידה יתנהו"),  1  ומלמד הכתוב שגם נתינה כל שהיא לרשותה, דהיינו לתוך גגה או חצרה, דיה לענין גט.

 1.  רש"י. והקשו הראשונים עליו, שאין ייתור לשון ב"ונתן בידה" יותר מ"בידה יתנהו". וביארו, שהלימוד הוא משני "ונתן" הכתובים בפרשה, כאשר "ונתן" השני בא לדרשה. ובתוס' הרא"ש כתב, ש"ונתן בידה" הוא מיעוט, שיתן דוקא בידה. והיות ושני "ונתן בידה" כתיבי, הוי מיעוט אחר מיעוט, ובא לרבות גגה חצרה וקרפיפה. ואילו התוס' כתבו, דדרשינן כלל ופרט וכלל. "ונתן" כלל, "בידה" פרט, "ושלחה" חזר וכלל. ומרבינן כעין הפרט. וכן להלן ב"המצא תמצא", מטילים את "ידו" בין "המצא" ל"תמצא", והוי כלל ופרט וכלל. תוס' ד"ה הזורק.
ותניא נמי הכי גבי גנב, שגגו וחצרו של הגנב, נחשבים לענין חיוב גניבה כאילו נמצאת הגניבה בידו של הגנב:
שהרי אמר הכתוב בפרשת משפטים, "אם המצא תמצא בידו הגניבה, משור ועד חמור ועד שה חיים שנים ישלם". ודרשינן: "ידו". אין לו שהוא חייב כפל אלא כאשר גנב בידו.
נכנסה הבהמה לתוך גגו חצרו וקרפיפו, ונעל בפניה את הדלת על מנת לגונבה, מנין שהוא מתחייב בתשלומי כפל על גניבתו?  2 

 2.  אבל אם לא עשה שום מעשה אלא שנכנסה לרשותו והוא נתכוין לגוזלה אינו חייב עליה, ואפילו אם היתה חצר המשתמרת, שבמציאה באופן כזה היה קונה, מכל מקום, לגבי גזילה אינו נעשה גזלן במחשבה לבד, עד שיעשה מעשה בידים. קצות החשן (שמח ב).
תלמוד לומר: "המצא תמצא". מכפל הלשון דרשינן, מכל מקום, שגם גגו וחצרו נחשבים כידו.
וצריכא. הוצרכה התורה להשמיענו שגגו וחצרו נחשבים כידו של אדם, הן לגבי גירושין בגט, והן לגבי גניבה.
דאי אשמועינן גבי גט, היינו אומרים שדוקא שם חצרו של אדם כידו, משום דבעל כרחה מגרשה. גם כאשר הבעל נותן לה את הגט בעל כרחה לתוך ידה היא מגורשת, ולכן מספיק שיתן לה לתוך חצרה.
אבל גנב, דליתיה בעל כורחיה, שהרי אם יזרוק אדם אחר את הגניבה לתוך חצרו, בניגוד לרצונו, לא יתחייב בעל החצר בתשלומי כפל, אימא, הייתי אומר שלא יתחייב הגנב על חצרו גם כאשר נכנסה לשם הגניבה מדעתו ונעל בפניה, לכן צריכה התורה להשמיענו גם לגבי גנב.
ואי אשמועינן גבי גנב, היינו אומרים כי דוקא בגנב חייבתו תורה בתשלומי כפל כאילו נמצאת הגניבה בידו, משום דקנסיה רחמנא את הגנב, שיתחייב גם בחצרו.
אבל גט, אימא, לא תתגרש אלא רק כשהגיע הגט לידה ממש.
לכן צריכא. הוצרכה התורה להשמיענו גם לגבי גט.
והוינן בה: "חצרה" של אשה, כיצד היא מתגרשת בנתינת הגט כאילו בא לידה!?
האיך יתכן בכלל שתחשב החצר כרשותה וכידה? והלא הלכה היא מהלכות נישואין, כי כל מה שקנתה אשה (כמו מעשה ידיה, ומציאתה), קנה בעלה!
והיינו, זכות השימוש בחצר, בכלל "אכילת פירות" היא, השייכת לבעל  3 , ונמצא שבהגיע הגט לחצר, עדיין הוא נחשב כמצוי ברשות הבעל, ולא ברשות האשה!?  4  ומשנינן: אמר רבי אלעזר: משנתנו והברייתא מדברות רק באופן שהיה הבעל כותב לה, לאחר שנשא אותה, בשטר: דין ודברים אין לי בנכסיך! שבכך הוא מוותר על זכויותיו בנכסים שלה, והרי הם שלה לגמרי.

 3.  רש"י. ולפי זה כתבו התוס' בתירוץ הגמרא שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך", שלא די בכך, שהרי לא הפסיד הבעל הפירות על ידי זה אלא שכתב לה "בנכסיך ובפירותיהן", כמבואר בכתובות. ודעת ר"ת שאינו תלוי באכילת פירות אלא במי שיש לו הזכות למכור הנכסים, וכשכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך", כבר יש לה רשות למכור, ולכן חשיב חצרה. תוס' ד"ה בכותב.   4.  כתב הפני יהושע, שהקושיא אינה על ריבוי הכתוב דחצרה, שזו אינה קושיא היות וגזירת הכתוב היא שיקנה לה חצרה ותתגרש בו למרות שהשימוש של החצר שייך לבעל. ועוד, איך אפשר להקשות על הכתוב מזכות אכילת פירות של הבעל, שאינה אלא תקנת חכמים. אלא, הקושיא היא על המשנה, שנקטה להלכה שמתגרשת על ידי חצרה, והא לאו חצרה הוא. ועוד הקשה הפני יהושע, דלמאן דאמר (לעיל יז ב) שמשעת חתימת הגט כבר אין לה לבעל זכות פירות בנכסי האשה, מאי קשיא לגמרא? דהא בשעת נתינת הגט כבר אין לבעל פירות, והחצר שלה לגמרי. ותירץ האבני מילואים (קלט א) על פי הרשב"א, שאפילו למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה היינו דוקא היכא שנתגרשה בסוף, שאז הפסיד הבעל משעת חתימה. אבל כשלא נתגרשה לבסוף לא הפסיד הבעל הפירות בגלל חתימת הגט. ולפי זה מובנת קושית הגמרא. שהרי הא בהא תליא, כיון שהבעל אוכל פירות של חצרה, הרי עדיין לא נתגרשה על ידי נתינת הגט בחצר, וכיון שלא נתגרשה, לא הפסיד הבעל פירותיו. ולכן מתרצת הגמרא שגיטה וחצרה באין כאחד, ואז מהני אפילו למאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט, משום שהפקעת זכות פירותיו וגיטה באין כאחד. וכל שכן למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה, שהפסיד פירותיו למפרע משעת חתימה. ועוד תירץ האבני מילואים (קכז יב) על פי התוס' לעיל (יז א), שכל זמן שלא יצא הקול אין הבעל מפסיד הפירות. ומסתמא כל הגיטין נמסרים ביום שנכתבו ועדיין יש לבעל פירות עד הנתינה, כי הקול לא יוצא אלא רק מהזמן שמוכח מתוך הגט, דהיינו בסוף היום, שהרי לא כותבים שעות בגט. ויש שהקשה מכאן לדעת הרמב"ם שבחצר מושכרת, המשכיר הוא זה שזוכה בדבר של הפקר שנכנס שם מדין קנין חצר, ולא השוכר. זאת, אף על פי שהשוכר משתמש בחצר. כי מכל מקום, נחשב החצר של המשכיר. ואם כן, אף שהבעל יש לו זכות שימוש בחצר, אבל הרי גוף החצר שייך לאשה, ולמה לא תוכל לזכות בגט שנכנס שם? ויש לומר, שקושית הגמרא היא, שעל אף שהיא קונה את הגט, מכל מקום, הוא עדיין אגיד גביה הבעל בגלל זכות אכילתו בפירות בחצר. ובגט בעינן "כריתות" שיצא מתחת ידו לגמרי. וכמו בגט שנשאר המשיחה בידו שמבואר לקמן (עח ב) שאינה מגורשת משום דבעינן כריתות וליכא. הגהות אבני מילואים (קלח א הגהה ב).
ומקשינן: וכי כתב לה הכי, מאי הוי? והרי בעל הכותב לאשתו הנשואה שטר בלשון שכזאת, לא הפסיד בכך את זכויותיו בנכסיה!
ומביאה הגמרא ראיה לדבר: והתניא: האומר לחבירו השותף עמו בשדה: דין ודברים אין לי על שדה זו, וכן אם אמר לו: אין לי עסק בה, וכן אם אמר לו: ידי מסולקת הימנה - לא אמר כלום! לא איבד את חלקו בשותפות.
וטעמו של דבר, משום שאי אפשר לו לבעלים של נכס להסתלק ממנו סילוק גמור, אם לא שימכרנו, או שיתננו במתנה, או שיפקירנו, אך לא בלשון "סילוק", שאינו הפקר לכל אדם, אלא רק הסתלקות גרידא מבעלותו.
ולכן, גם כאן, שהבעל כתב לאשתו לאחר שכבר זכה בנכסיה (זכות אכילת פירות) בלשון של "דין ודברים אין לי בנכסיך", אינו מועיל כלום!  5 

 5.  הגמרא היתה יכולה לתרץ שמדובר כשכתב לה לשון טוב המועיל, או שנתן לה הבעל מתנה, שאז אין לבעל פירות. אלא משום שבסוגיא בכתובות צריך לתרץ שכותב לה בעודה ארוסה, לכן מתרץ גם כאן הכי. תוס' ד"ה והתניא.
ומתרצינן: אמרי דבי רבי ינאי: המדובר כאן באופן שכותב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך" ועודה ארוסה, שאז לשון סילוק מועיל, כיון שעדיין לא זכה בנכסים עד הנישואין, ולכן הוא יכול להסתלק ולוותר על הזכיה העתידית בהם.  6 

 6.  ומכל מקום, דוקא אחר שנתארסה, שהיות ויש לו קצת שייכות בנכסים יכול להסתלק. אבל קודם לכן לא מהני סילוקו. חידושי הר"ן.
וכדרב כהנא. כמו שמצינו במקום אחר, שאמר רב כהנא יסוד זה, שיכול אדם להסתלק מזכות עתידית.
דאמר רב כהנא: נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר, שאינה ירושת אבותיו שהיא מן התורה, אלא שאמורה לבא לו על ידי מעשיו, כגון ירושת אשתו שהיא תוצאה מנישואיו, אדם "מתנה" עליה שלא ירשנה. כי היות שירושת הבעל את אשתו היא רק זכות מדרבנן, הוא יכול להסתלק ולוותר עליה קודם שזכה בירושה.  7 

 7.  כתבו התוס', שהגמרא אינה רוצה להוכיח מדרב כהנא שבאופן שלא זכה עדיין בנכסים מועיל גם לשון גרוע, שהרי אפשר שרב כהנא מיירי כשאמר לשון טוב, וגם בדינו של רבא "אי אפשי" הוא לשון יותר טוב מ"דין ודברים", כדמשמע בכריתות. אלא עיקר הראיה הוא, כדי שלא יקשה איך יכול הבעל להתנות לפני שבא לידו, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ועל זה מוכיח מרב כהנא, שעל אף שאינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, מכל מקום יכול הוא להסתלק מדבר שלא בא לעולם. ולענין הלשון פשיטא ליה דמועיל לשון גרוע בסילוק כמו לשון טוב בהקנאה. ובאופן אחר כתבו, שההוכחה גם לענין הלשון. מדאמר רב כהנא "נחלה הבאה לו לאדם", משמע שעדיין לא באה לו. ואי הוי מיירי בלשון טוב היה צריך להועיל גם כשכבר זכה בנחלה, אלא ודאי מיירי בלשון גרוע. ועוד כתבו, שמדברי רבא לבד אי אפשר להוכיח שמועיל סילוק. כי לגבי מזונות פשיטא שהאשה יכולה לוותר, כי אין לה מזונות בעל כרחה, וגם אין זה סילוק גמור, כי כשהיא רוצה, חוזרת בה ושוב יש לה מזונות. וכל החידוש של רבא הוא שהיא מפקיעה מבעלה מעשה ידיה. הלכך צריך גם לדרב כהנא. ועוד כתבו, שלכאורה בלא דברי רב כהנא היתה הגמרא יכולה להוכיח שיכול הבעל להסתלק אפילו כשלא בא לעולם, מהא דהמתנה "על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה", ואמרינן "בדבר שבממון תנאו קיים". ותירצו, ששם עושה תנאי גמור, מה שאין כן הכא, שאינו דרך תנאי אלא שרק אומר "דין ודברים אין לי בנכסיך". ועוד תירצו, שאת התנאי צריך לעשות מי שהוא זקוק לו, דהיינו האשה, והכא שהבעל עושה את התנאי הוי "פיטומי מילי בעלמא", ולכן מוכיח מדברי רב כהנא, שאמנם בתורת תנאי אינו מועיל אבל מצד סילוק בעלמא מועיל. תוס' ד"ה וכדרב כהנא ובכתובות פג א ד"ה כדרב כהנא.
וכדאמר רבא בענין אחר.

דרשני המקוצר