פרשני:בבלי:קידושין עג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין עג א

חברותא

והרי יכולים היו כולם להכתב באזהרה אחת וב"קהל" אחד, כגון "לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל, גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם". ולגבי מצרי ואדומי יכתב "דור שלישי יבא להם בכם".  67  וממה שנאמרו חמש פעמים "קהל", דרשינן: חד "קהל" לכהנים, וחד "קהל" ללוים, וחד "קהל" לישראלים. שאילו לא נכתב אלא אחד, סלקא אדעתין שדוקא כהנים קרויים "קהל", ורק הם אסורים בכל הפסולים האלו.

 67.  שיכתוב "לא יבא ממזר עמוני ומואבי בקהל ה"'. "גם דור עשירי לא יבא להם, עד עולם". ואצל מצרי ואדומי "דור שלישי, יבא להם בכם". רש"י. (על פי הגהות בן אריה. ועיין המקנה).
וכן אילו היה נכתב רק שני פעמים "קהל", סלקא אדעתין שאין ישראל בכלל האיסור. לכך נכתבו שלשה פעמים "קהל".
וחד "קהל" נאמר למישרי ממזר בשתוקי. ואף על פי שהממזר הוא ודאי, והשתוקי אינו אלא ספק ממזר, התירתם התורה זה בזה ; דדרשינן: בקהל ודאי לא יבא ממזר, אבל בקהל ספק (כשתוקי) יבא.
ומה שאסרה משנתנו את השתוקי בקהל, אינו אלא מדרבנן. שמא ישא את אחותו מאביו, שהרי אין ידוע מיהו אביו.
וחד "קהל" נאמר למישרי שתוקי בישראל. ואף שספק ממזר הוא, דרשינן: ממזר ודאי לא יבא בקהל, אבל ממזר ספק יבא.  68 

 68.  שאנו דורשים היקש של "ממזר" ל"קהל", וכמו ש"קהל" הוא דוקא ודאי, כך "ממזר" הוא רק ממזר ודאי, ולא ממזר ספק, תוס' ד"ה וחד.
וכיון שכבר נדרשו כל "קהל" שבכתוב, לא נותר לנו מהיכן לרבות אף קהל גרים. הלכך, קהל גרים לא איקרי קהל.
ולכן סובר רבי יוסי שגר מותר בממזרת.
ורבי יהודה שמרבה אף קהל גרים, ואסר גר בממזרת, מנין לו כן? - משום שכהנים ולויים, מחד "קהל" נפקי. שהרי משבט אחד הם, ואין לקרות "קהל" לחצי שבט.
נמצא דאייתר ליה חד "קהל", לרבות אף קהל גרים לאיסור ממזר ועמוני ומואבי.
ואיבעית אימא: אף לרבי יהודה, הני נמי, כהנים ולויים תרי "קהלי" נינהו. ולא נותרו אלא שני "קהל" לשאר הדרשות. אלא שלהתיר ממזר בשתוקי, ושתוקי בישראל, מחד "קהל" נפקא, ואין צורך ל"קהל" נפרד לכל אחד, כי אחד מהם נלמד מ"קהל", והשני נלמד מ"ממזר", שצריך להיות ממזר ודאי ולא ספק.
והכי דרשינן: "לא יבא ממזר בקהל ה'" - המילה "ממזר" מלמדת כי רק ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל, הא ממזר ספק, יבא. מכאן ששתוקי מותר בישראל.
ומאותו פסוק גם ילפינן מהמילה "בקהל": בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא. מכאן שממזר מותר בשתוקי. ושוב אייתר חד "קהל", לרבות קהל גרים.
ואיבעית אימא: הני נמי - התר ממזר בשתוקי, והתר שתוקי בישראל - מתרי קהלי נינהו.
והיינו, שצריך לכל אחד "קהל" נפרד להתירו, משום שמ"ממזר" לבד לא היינו דורשים שרק ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, ולא היינו מתירים שתוקי בישראל, אלא היינו אוסרים ספק ממזר כמו בכל ספק מהתורה, ורק בגלל שנאמר "קהל" מיותר אנו דורשים שבקהל ודאי הוא דלא יבוא, אבל בא הוא בקהל ספק.  69  ולא מהכא ריבה רבי יהודה קהל גרים.

 69.  רש"י. הרשב"א הוכיח מכאן שדעת רש"י שספיקא דאורייתא, לחומרא מן התורה.
ואלא טעמא דרבי יהודה הוא בלימוד מהכא.
דכתיב בפרשת נסכים (במדבר טו טו): "הקהל, חקה אחת לכם, ולגר הגר".
ולמה נכתב כאן "הקהל" - ללמדנו שאף הגר חשוב קהל.
ולרבי יוסי, הסובר קהל גרים לא קרוי קהל, לשיטתו לא מתייחס ה"גר" שבפסוק זה ל"קהל" שבראש הפסוק, משום ש"חקה אחת", הכתוב ביניהם, הפסיק את הענין.
שנינו בברייתא לעיל: אחד גר, ואחד עבד משוחרר, וחלל - מותרין בכהנת!
מסייעא ליה לרב. דאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כהנות כשרות להנשא לפסולים לכהונה.
אבל בפסולי קהל, אף נשים הוזהרו. שהרי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.
דרש רב זירא במחוזא: גר מותר בממזרת.
רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו (באתרוגיהם), לפי שהיו במחוזא הרבה גרים, והיה קשה בעיניהם שאין הם קרויים "ק הל".
אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי, בדוכתא דשכיחי גיורי?! וכי יש לדרוש בדברים האלו במקום ששכיחים גרים?
דרש רבא במחוזא: גר מותר בכהנת! לפי שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים.
טענוהו בני מחוזא בשיראי (הלבישוהו בבגדים יקרים), משום שסברו שהוא מחשיבם לקהל בכך.
הדר (אחר כך) דרש להו רבא: גר מותר בממזרת, לפי שאין הוא קרוי קהל.
אמרו ליה בני מחוזא: אפסידתא לקמייתא! בכך הפסדת את הכרת תודתנו על דבריך הראשונים. שהרי איגלאי מילתא, שלא משום שאנו נחשבים לקהל התרת לנו את הכהנות.
אמר להו רבא: הלא סוף סוף, מה דטבא לכו עבדי לכו! הרי פסקתי תמיד לטובתכם.
אי בעי (אם תרצו), מהכא מהכשרות נסיב (תנשאו) נשים ; ואי בעי, מהכא מהפסולות ניסיב!
ומסקינן: והלכתא, גר מותר בכהנת, ומותר בממזרת.
מותר בכהנת - משום שלא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים.
ומותר בממזרת - משום שהלכה כרבי יוסי, שקהל גרים לא איקרי קהל.
שנינו במשנה: אלו הן: שתוקי, כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו.
אמר רבא: דבר תורה, שתוקי כשר לקהל.
והלא ספק ממזר הוא, שמא אביו פסול, או שמא היא ערוה עליו, ומאי טעמא התירוהו? -
משום שרוב אנשים כשרים אצלה (אצל האם). שהרי היא ידועה לנו כפנויה ומותרת היא לרוב העולם (ואפילו גוי או עבד שבא עליה אין הולד ממזר). ורק מיעוט אנשים, כגון ממזרים או קרובים, פסולים אצלה.
במקום ספק הולכים אחר הרוב. מיהו, אין זה אלא במקום שהדבר המסופק לנו פרש ממקום קביעתו, ואנו מסתפקים עליו מהיכן פרש. וכגון עיר שנמצאות בה תשע חנויות המוכרות בשר שחוטה, ואחת המוכרת בשר נבילה. אם מצאנו בה בשר ואין ידוע מהיכן פרש, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש, והבשר מותר באכילה.
אבל אם הספק נולד על חנות מסוימת מה היא, והחנות הרי היא קבועה במקומה, אמרינן: כל קבוע, כמחצה על מחצה דמי, ואין הולכים בו אחר הרוב.
וכן בעניינינו, אי אזלי אינהו (האנשים) לגבה (אל האם) ובעלוה, הרי הספק הוא מהיכן בא הבועל, ושפיר יש לומר: כל דפריש, מרובא פריש. ומאחר שרוב אנשים כשרים, הולכים אחר הרוב ומכשירים את הולד.
מאי אמרת, שמא תאמר, מנין לנו שהלך הבועל אצל האם? דלמא אזלא איהי לגבייהו לבועל, והוא נותר קבוע על מקומו. ואם כן, אין לסמוך על רוב הכשרים, שהרי הוה ליה הבועל קבוע במקומו, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי,  70  והרי התורה אמרה "לא יבא ממזר בקהל ה'", וספיקא דאורייתא לחומרא -

 70.  הקשו הראשונים, מכל מקום יש כאן רוב להיתר, שאם הלך הוא אצלה, יש רוב להכשיר, ואם הלכה היא אצלו הוי מחצה על מחצה, נמצא שבסך הכל יש רוב להיתר! ? ותירצו, שהגמרא אמרה כן רק לרווחא דמילתא, שאפילו באופן שהוא ודאי שהוא הלך אצלה, מכל מקום הולד כשר, מגזירת הכתוב "ממזר ודאי, ולא ממזר ספק".
מכל מקום, מותר הולד בכשרה. משום שאף אם הספק שקול כמחצה על מחצה, שמא הוא כשר שמא פסול, הרי כבר דרשינן: דוקא ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא.  71  וכן מותר הוא בממזרת, משום דדוקא בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר, הא בקהל ספק, כגון שתוקי, יבא הממזר.  72  ומה טעם אמרו חכמים: שתוקי פסול מלבא בקהל? - גזירה מדרבנן היא, שמא ישא את אחותו מאביו, שהרי לא ידוע לנו מיהו אביו.

 71.  כתב הרשב"א בתורת הבית (בית רביעי שער ראשון עמ' 22), שהרמב"ם הוכיח מכאן את שיטתו שספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, ומדאורייתא כל הספיקות הם מותרים, לפי שלא אסרה התורה אלא רק את הודאי ולא את הספק, שהרי מבואר כאן שספק ממזר מותר מן התורה. והקשה עליו, אדרבה, מוכח מכאן להיפך! שאם כדבריו, למה האריכה הגמרא כל כך ולא אמרה בפשיטות "הוי ליה ספק, והתורה התירה את הספק"! ? אלא ודאי מוכח מכאן, שדוקא ספק ממזר הוא שמותר מהדרשות דלעיל, אבל ספק אחר, אסור מן התורה. וכתב, שאולי סובר הרמב"ם שהתורה גילתה בספק ממזר שהוא מותר, ולמדו מזה לכל התורה כולה שספק מותר. והפרי חדש (יו"ד סס"י קי, בכללי ספק ספיקא) הקשה על זה, שאם כן, למה צריך תרי קראי, גם לממזר ספק וגם לקהל ספק, שהרי די באחד מהם ללמד לכל התורה שספק מותר, ואדרבה, נאמר את הכלל ששני כתובים הבאים כאחד, אין מלמדין. והאחרונים ביארו דעת הרמב"ם, שאמנם בכל התורה כולה ספיקא דאורייתא לקולא, אלא שבממזר באה התורה והוסיפה היתר מיוחד בספיקו. ואופנים שונים נאמרו בזה: א. המהרי"ט (בתשובות ח"ב יו"ד סימן א) כתב, שספק ממזר מותר בתורת ודאי, ולא בתורת ספק. ונפקא מינה, שיהא מותר בבת אחת הן בממזרת והן בבת ישראל, אף על פי שבשאר ספיקות היה הדבר אסור (מן התורה) דתרתי דסתרי נינהו. (והשב שמעתתא (א א) הקשה על זה, אם כן, למה צריך תרי קראי להתיר שתוקי בממזר ושתוקי בישראל, שהרי לדברי המהרי"ט הפסוק של ספק ממזר בא ללמד את שניהם). ב. עוד כתב המהרי"ט, שהתורה באה להתיר ספק ממזר לגמרי, שאפילו היודע במשפחה שהיא פסולה, אינו רשאי לגלותה, כמו שאמרו לעיל (עא א) שמשפחה שנטמעה, נטמעה. ובדומה לספק ערלה, שנאמרה הלכה למשה מסיני שספק ערלה מותרת בחוץ לארץ (לעיל לט א). וביאר שם הר"ן, שלדעת הרמב"ם הסובר שכל ספק מותר מן התורה, צריך לומר שההלכה באה להתיר אפילו שיהא מותר לאדם המכיר בערלה שהיא ודאי ערלה להאכילה למי שאינו יודע שהיא ערלה. כמבואר שם בסוגיא. ג. הפרי חדש (שם) כתב, שספק ממזר מותר אפילו כשיש חזקת איסור נגדו, כגון שנולד לאשת איש שספק נתגרשה, שיש לה חזקת אשת איש, ובעלמא אסור, ואילו כאן התירה התורה אפילו בכגון זה. ד. הפני יהושע בסוגיין כתב על יסוד דברי הפרי חדש הללו, שגם כשיש רוב לאיסור, התירה התורה ספק ממזר. וראה בשב שמעתתא שם מה שכתב על דברי הפרי חדש והפני יהושע. ועוד כתבו האחרונים, שעל פי האמור, מיושב מה שהקשו על הרמב"ם מדברי רבא, שאמר "דבר תורה שתוקי כשר. ומאי טעמא אמרו שתוקי פסול", ומאי קשיא ליה, הרי כל ספק מותר מן התורה ואף על פי כן אסרוהו חכמים, ולמה לא נאמר כן גם בשתוקי שהוא ספק ממזר. (בשלמא להרשב"א שכל ספק אסור מן התורה, אם כן כאן, שגילתה התורה שספק מותר, למה יאסר, שהרי מעולם לא אסרו חכמים את הספיקות). ולפי כל הנ"ל ניחא, שספק ממזר אינו ככל הספיקות שבתורה שמותר בתורת ספק, אלא כאן ההיתר הוא בתורת ודאי, ואם כן למה אסרו חכמים. וכמו שמצינו בספק ערלה בחוץ לארץ, שלא אסרוה חכמים משום שיצא מכלל הספיקות, אלא שנאמרה הלכה מיוחדת להתיר בחוץ לארץ.   72.  לכאורה הוא מיותר. ובפני יהושע כתב שהגמרא רצתה להוכיח מזה שספק ממזר מותר אפילו במקום שיש רוב לאיסור, שהרי עיקר הילפותא שממזר ודאי ולא ממזר ספק נלמד מקהל ודאי ולא קהל ספק, ולענין קהל ודאי לא מיקרי "קהל ה"' אלא בודאי גמור ולא על ידי רוב, שהרי קמי שמיא גליא, והוא הדין לממזר ודאי צריך שיהא ודאי גמור ולא על ידי רוב.
ומקשינן: אלא מעתה, שגזרו חכמים משום חשש זה, שתוקי - אף שתוקית לא ישא, גזירה שמא ישא אחותו מאביו! ומדוע שתוקי מותר בשתוקית?
ומשנינן: וכי כל כי הני מזני ואזלי?! האם עד כדי כך יש לחשוש שאביו מזנה, עד שנחשוש לכל השתוקים שבעיר שמא נולדו מזנותו, ולכן יש לאסור את השתוקי מלהנשא לשתוקית שמא היא אחותו? הלא אין מסתבר לתלות בו יותר מזנות אחת.
ושוב מקשינן: אך עדיין יש מקום לגזור, שבת שתוקית שנולדה מנישואין עם בעל כשר,  73  לא ישא השתוקי, שמא ישא אחותו מאביו. כי שמא בעל השתוקית הוא אביו, ונמצאת בת השתוקית אחותו. והרי קיימא לן, ששתוקי מותר בבת שתוקית, מאחר והיא פגומה כמוהו.  74 

 73.  היינו גרי וחרורי, דלישראל גמור אסורה. מהרש"א.   74.  הקשה המהרש"א, מנא לן באמת שמותר בכגון זה? דלמא רק בשתוקית מותר, אבל בבת שתוקית, שיש לגזור משום אחותו, אסור! ?
אלא בהכרח, אין לחוש לזה, משום שלא שכיחא צירוף מקרים זה.  75 

 75.  כך פירש רש"י. ועוד פירש שלא שכיח שתזדמן לו דוקא אחותו.
ואם כן, הדרא קושיה לדוכתא: למה לא ישא שתוקי כשרה? והלא הכא נמי לא שכיחא שתזדמן לו אחותו.
ומסקינן: אלא לא משום חשש זה פסלו את השתוקי, אלא מעלה עשו ביוחסין, ואסרו חכמים אף ספק ממזר.
ואמר רבא: דבר תורה, אסופי (שנאסף מן השוק ואין ידוע מי אביו ומי אמו) כשר לקהל.
והלא יש לחוש שמא אמו אשת איש, ונבעלה מאיש זר האסור עליה באיסור אשת איש, שהרי רוב העולם אסורים אצלה, ומאי טעמא לא נלך אחר הרוב ונאסרו משום ממזרות? -
לא כן הוא, ואין כאן רוב שנולד מאשת איש. שהרי אשת איש אינה משליכה את בנה אף אם הוא ממזר, משום דבבעלה היא תולה את הולד, ואומרת שנולד ממנו. ובדרך כלל, אשה המשליכה את ולדה היא פנויה, משום שאין לה במי לתלותו.
ומשום מאי איכא לתלות שהוא ממזר, שמא אמו היא ממיעוט נשים ארוסות, או ממיעוט נשים נשואות שהלך בעליהם למדינת הים. שנשים אלו דרכן להשליך את ולדן כשמתעברות מאיש זר, משום שאינן יכולות לתלות ולומר שמבעליהן נתעברו.  76  אלא שאף משום זה אין לאוסרו בקהל. שהרי אף אם נצרף את שני המיעוטים האלו יחדיו, אין הם אלא מחצה של הנשים המשליכות את ולדן, ולא רוב נשים. כיון דכנגדם איכא מיעוט פנויה (נשים פנויות), ואיכא נמי מיעוט נשים נשואות דנתעברו מבעליהם, ובכל זאת הן משליכות את ולדן מחמת רעבון. ואף שני מיעוטים אלו מצטרפים לכדי מחצית הנשים המשליכות את ולדן.

 76.  משמע שאם היינו יודעים שאמו ארוסה הוי ממזר ודאי. וקשה דלקמן (עה א) מבואר שארוסה שעיברה הולד הוא רק ספק ממזר, כי שמא נתעברה מארוסה. ויש לומר שכאן איכא ריעותא, שהשליכה אותו, ואם היה מהארוס היתה יכולה לתלות בו (והיתה נאמנת לאבא שאול לקמן, עד א, וגם רבנן, שחולקין על אבא שאול, מודים הם שהיא נאמנת כשהארוס מודה), שאין זו בושה כל כך שנתעברה מארוסה, כיון שעתיד להיות בעלה. תוס' ד"ה מאי, ותוס' הרא"ש.
נמצא שספק שקול הוא. והוה פלגא מהאפשרויות שהוא כשר, ופלגא מהאפשרויות שהוא פסול. והתורה אמרה: "לא יבא ממזר בקהל ה'". ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא.
וכן מותר בממזרת, משום דקהל ספק הוא. והתורה אמרה, בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר, הא בקהל ספק יבא.
ומה טעם אמרו חכמים: אסופי פסול לקהל? -
שמא ישא את אחותו מאביו, שהרי אביו לא ידוע לנו.
(אבל ליכא למיחש שמא ישא את אחותו מאמו, שהרי מכירין אנו את אם אשתו, והלא היא מוחזקת ככשרה. לפיכך אין להסתפק שמא אמו היא, וזינתה עם אחר).  77 

 77.  ואף שאנו מכירים גם את חמיו שהוא בחזקת כשרות, מכל מקום, חזקת חמותו עדיפא, שניכר הריונה ולידתה, ואנו צריכים לחשוש שהסתירה הכל. מהרש"א.
ומקשינן: אלא מעתה, אסופי אף אסופית לא ישא, שמא ישא את אחותו, בין מאביו ובין מאמו. שהרי אין מכירים את אמה, ושמא היא אף אמו של האסופי.
ומשנינן: וכי כל הני שדי ואזלי?! וכי את כל הולדות שלה השליכה אם זו? והרי לא מסתבר שמאותה אם באו שני האסופים.
(וכן באביו אין לחוש שמא זינה עם שתי נשים, ושני האסופים הם ילדיו, שהרי לא מסתבר שאותו אדם זינה עם שתיהן, כאמור לעיל).
ושוב מקשינן: אלא מעתה, בת אסופית  78  שנולדה מנישואין עם בעל כשר, לא ישא האסופי, שמא ישא אחותו. כי שמא בעל האסופית הוא אביו, ונמצאת האסופית אחותו.

 78.  כך גורס הרש"ש, וכן משמע ברש"י.
אלא בהכרח, לא שכיח הוא צירוף מקרים זה.
ואם כן, הדרא קושיה לדוכתה: הכא נמי לגבי אסופי בישראלית לא שכיח שתזדמן לו אחותו, ולא נגזור לאסור.
ומסקינן: אלא, טעמא דמילתא הוא, משום דמעלה עשו חכמים ביוחסין! ואסרו ספק ממזר בקהל.

דרשני המקוצר