פרשני:בבלי:בבא קמא נה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתניתין:
המשנה שלפנינו מתחלקת לשני חלקים:
בחלק הראשון של המשנה מתבאר, מה היא השמירה שצריך האדם לשמור את ממונו שלא יזיק, וכן מתבאר בו חיוב הגזלן או השומר לשלם במקום הבעלים, על נזקים שהזיקה הבהמה.
ואילו בחלק השני מתבאר כיצד שמים את הנזק.
החלק הראשון:
א. הכונס צאן לדיר, שהוא מקום גדור, ונעל בפניה כראוי, בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה.
ויצאה הבהמה 1 והזיקה בשן ורגל, פטור בעל הצאן מלשלם הנזק, הואיל ושמרה כראוי, כיון שלא היה עליו יותר לעשות כדי לשומרה.
1. שפתחה הדלת. מתוך דברי המהרש"א.
אבל, אם לא נעל בפניה כראוי, שנעל בדלת שאינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה, ויצאה והזיקה, חייב לשלם הנזק, שהרי פשע בשמירת הצאן.
ב. נפרצה חומת הדיר בלילה, 2 כגון שנפל כותל החומה, או שהבהמה חתרה תחת הכותל והפילה אותו.
2. לכאורה כבר אמרה המשנה שבנעל כראוי פטור, ואם כן, קשה, מה באה המשנה להוסיף בזה שנפרצה בלילה? אלא, היא באה להשמיענו, שרק בלילה פטור, כיון שלא ידע שנפרצה, אבל ביום יש לדבר קול, ומסתמא נודע לו שנפרצה, והיה לו לחפש אחר הבהמה, ולהחזירה. ועוד יש לומר, שהמשנה באה לומר, שבלילה, אפילו נודע לו שנפרצה ויצאה הבהמה, הוא אינו חייב לטרוח ולחזר אחריה באפילה. תוס' ד"ה נפרצה.
או שפרצוה לסטים את דלת הדיר, ויצאה והזיקה. 3
3. המשנה באה להשמיענו שאפילו הליסטים פטורים על היזק הבהמה כשלא הוציאה. תוס' ד"ה או.
פטור בעל הצאן, שהרי הוא נעל בפניה את הדיר כראוי. 4
4. שאם לא נעל כראוי, היה חייב אף שהוא אנוס על הפריצה, משום שהוי תחילתו בפשיעה לגבי הדלת שנעלה לא כראוי, וסופו באונס על הפריצה. מאירי. ובלחם אבירים כתב, שאפילו אם לא נעל כראוי, פטור. ולא הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס, משום שהאונס לא בא מחמת הפשיעה.
ג. הוציאוה ליסטים מהדיר, והלכה והזיקה, הלסטים חייבין על הנזק, מפני שהם קנו לעצמם את הבהמה בקנין גזילה, המחייב אותם לשלם את נזקיה, וכפי שיתבאר בגמרא.
ה. הניחה, הניח בעל הבהמה את הבהמה בחמה בשמש, במקום מגודר אך ללא קירוי מעליו, ומתוך הצער מחום השמש פרצה הבהמה את הדלת, שהיתה נעולה כראוי.
או שמסרה את הבהמה לחרש שוטה וקטן. ויצאה והזיקה, חייב בעל הצאן, שהרי פשע בשמירתה כשהניחה בשמש, וצערה מן החמה גרם לה לפרוץ ולצאת משם, או כשמסרה לחרש שוטה וקטן, לפי שהם אינם בני דעת, ואינם יכולים לשמור.
ו. מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו של בעל הצאן לחיוב שמירת הבהמה שלא תזיק, ולכן אם הזיקה חייב השומר בתשלום נזקיה.
ז. נפלה הבהמה לגינה מתוך אונס של הבעלים, כגון שנפלה מגג הבעלים לתוך גינת השכן, או שנפלה מתוך רשות הרבים שהיתה גבוהה מהגינה, לתוך הגינה, ונהנית, שאכלה שם מפירות הגינה, או שנהנתה בכך שנפלה על הירקות, שהם הצילו אותה מחבטה בקרקע, אך הירקות עצמם התרסקו, משלמת מה שנהנית. הבעלים משלמים רק לפי מה שנהנתה הבהמה, ולא לפי מה שהזיקה. 5
5. ודוקא באופן שלא היתה יכולה להגיע לשם בירידה כדרכה, שאם כן אפילו נפלה לשם באונס חייבים הבעלים לשלם מה שהזיקה, משום שתחילתו בפשיעה לגבי ירידה, וסופו באונס לגבי נפילה. וגם בסיפא, שירדה והזיקה, מדובר שלאו דוקא ירדה ממש, אלא מאחר שיכולה לירד הרי הבעלים חייבים גם כשנפלה, משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ו"ירדה" שנקט התנא, הוא משום שכך הוא דרכה, לרדת במקום שיכולה לירד. תוס' ד"ה נפלה (לקמן נז ב). והרשב"א הביא, שהראב"ד חולק על התוס', וסובר שדוקא אם ירדה ממש חייב. אבל אם רק יכולה לירד, ונפלה, פטור. ולא הוי תחילתו בפשיעה בכך שנתן לה ללכת במקום שיכולה לירד, כי האם יתכן לומר שאינו רשאי להעביר את בהמת צאנו ברשות הרבים, או שמא נדרוש ממנו שיאחזנה בזנבה. אלא ודאי, כל אימת שנפלה, פטור. והמאירי כתב לחלק, שאם אין הבעלים הולכים עמה הרי זו פשיעה לגבי ירידה, שהרי היא עלולה לירד כדרכה. אבל אם הבעלים הלכו עמה, לא היו להם להעלות על לבם שתרד לשם, אלא שתלך על פי הנהגתו.
ח. ירדה הבהמה כדרכה לתוך הגינה והזיקה, משלמת מה שהזיקה. הבעלים משלמים את מלא הנזק, היות והם פשעו בשמירתה.
ועתה מבארת המשנה בחלקה השני, את אופן הערכת הנזק במקרה של היזק שדה.
מבואר בגמרא, שדרשו חכמים ממה שנאמר (שמות כב ד) "ובער בשדה אחר" - מלמד הכתוב ששמין את נזקי השדה הניזוקית "על גב שדה אחר".
דהיינו, אין שמים את שווי הנזק בערוגה עצמה, כמה הוא ההפסד במה שאכלה או הזיקה הבהמה, אלא שמים את ההפסד שאירע לערך הכללי של השדה שבתוכה נמצאת הערוגה הניזוקית. והשומה של ההפסד הזה היא קטנה לעומת השומה של הערוגה עצמה, כי בערך הכללי של השדה אין ההפסד גדול כמו ההפסד של הערוגה כשלעצמה.
כיצד משלמת מה שהזיקה?
שמין בית סאה, שטח הראוי לזריעת סאה זרעוני חיטים, באותה שדה: כמה היתה יפה, שוה כל השדה, קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא יפה, שוה עכשיו. ומשלם בעל הבהמה את ההפרש.
ונמצא שאין המזיק משלם את מלא שווי הערוגה, כי מי שקונה בית סאה בשדה כשהתבואה עומדת בה, אינו מפחית מהתשלום בגלל הערוגה החסרה כי אם סכום מועט.
רבי שמעון חולק על כך, ואומר: הערכה זו נעשית רק כאשר הבהמה אכלה פירות שלא נתבשלו עדיין כל צרכם.
אבל, אם אכלה פירות גמורים, שהתבשלו כל צרכם, משלמת פירות גמורים! את כל מלא הנזק.
דהיינו, אם אכלה סאה, משלמת סאה. ואם אכלה סאתים, משלמת סאתים.
גמרא:
תנו רבנן: איזהו "כראוי" ואיזהו "שלא כראוי", האמורים במשנתנו, שאם נעל בפני הצאן כראוי הוא פטור, ואם נעל שלא כראוי הוא חייב?
דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו "כראוי". 6
6. כתב הים של שלמה (א) כי לאו דוקא ברוח קאמר, אלא כל שעומד בשמירה בינונית הוי שמירה שאינה מעולה. וזהו הכלל, כל דבר ששכיח הוי כרוח מצויה, וכל מה שלא יבא לידי היזק אלא על ידי מקרה, הוי כמו רוח שאינה מצויה, ופטור.
ושאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו "שלא כראוי".
אמר רבי מני בר פטיש: מאן, מי הוא התנא שבמשנתנו, הסובר שמשנתנו העוסקת בחיוב של "מועד", סוברת דסגי ליה בשמירה פחותה? שהרי משנתנו מדברת ב"צאן", שהן בהמות המזיקות רק בשן ורגל, ולא בקרן. ושן ורגל הם דברים שהבהמה מועדת להם מתחילתה, ובכל זאת אומרת המשנה שדי להן בשמירה על ידי נעילה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד, שהיא שמירה פחותה.
הרי שמשנתנו סוברת שמועד די לו בשמירה פחותה בלבד, ומי הוא התנא שסובר כן?
רבי יהודה היא!
דתנן בסוף פרק רביעי: קשרו בעליו את שורם במוסירה, בחבל, או ונעל לפניו כראוי, בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, דהיינו שמירה פחותה, ויצא השור והזיק, אחד תם ואחד מועד, בין שהשור היה תם בין שהיה מועד, חייב הבעלים בנזקיו, דברי רבי מאיר, הסובר שלא די בשמירה פחותה אלא הבעלים צריכים לשומרו שמירה מעולה (דהיינו, לקושרו בשלשלת של ברזל, או לנעול לפניו בדלת העומדת אף ברוח שאינה מצויה).
רבי יהודה אומר: אם היה השור תם, הרי הוא חייב, משום שתם צריך שמירה מעולה. ואם היה השור מועד, הרי הוא פטור, שהמועד די לו בשמירה פחותה.
שנאמר בשור המועד "ולא ישמרנו בעליו". ומשמע דוקא משום שלא שמרו כלל הוא מתחייב בנזקיו, ושמור הוא זה!
כי שמירה פחותה נחשבת אף היא לשמירה. (הגמרא שם מבארת דרשא זו).
רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה לשור המועד אלא סכין!
כלומר שישחטנו בעליו, ואפילו שמרו שמירה מעולה והפיל השור את הכותל ויצא והזיק, חייב הבעלים עליו.
נמצאנו למדים, שיש שלש מחלוקות מהי השמירה של שור המועד:
א. לדעת רבי מאיר, הוא צריך שמירה מעולה.
ב. לדעת רבי יהודה, די לו בשמירה פחותה.
ג. לדעת רבי אליעזר, אף שמירה מעולה אינה דיה בשור המועד.
הרי שרבי יהודה, הוא התנא הסובר שמועד די לו בשמירה פחותה. וסוברת עתה הגמרא, שלכל המועדים יש דין אחד ביחס לדרגת השמירה המוטלת עליהם, ואם כן, משנתנו סוברת כרבי יהודה.
ודחינן: אפילו תימא, יכול אתה לומר, כי משנתנו, אפילו בשיטת רבי מאיר היא אמורה!
כי אף על פי שהוא סובר ששור המועד צריך שמירה מעולה, זה רק ביחס לנזקי "קרן", שהוא נעשה מועד לה לאחר שלש נגיחות.
אבל ביחס לנזקי "שן ורגל", שהמשנה מדברת בהם, שהם מועדים מתחילתם, מודה רבי מאיר שאין צריך שמירה מעולה.
כי שאני שן ורגל, דהתורה מיעטה בשמירתן. שהרי התורה גילתה בהם בפירוש, שדי להם בשמירה פחותה.
דאמר רבי אלעזר, ואמרי לה, במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן.
ואלו הן: בור, ואש, שן, ורגל. 7
7. לכאורה קשה, למה לא אמר "כל הנזקין מיעטה התורה בשמירתן, חוץ מקרן"? ויש לומר, שהתנא מדבר על י"ג אבות של רבי אושעיא בתחילת פרק ראשון, ובכללן נמצאים ארבעה שומרים, ונזקי אדם, ובכל אלו ריבתה התורה בשמירתן, שהרי אדם הוא מועד לעולם, וחייב אפילו באונס. וכן שומרים חייבים בשמירה פחותה, ואפילו שומר חנם חייב בשמירה מעולה, כמו שאמרו כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. פני יהושע.
והיכן מצינו שהתורה מיעטה בשמירתן?
א. בור - דכתיב "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, ולא יכסנו". ומשמע, שאינו חייב אלא כאשר לא כיסה את הבור כלל.
הא כסהו, ואפילו רק במכסה, פטור עליו. ולא הצריכה התורה שיסתום את הבור בעפר (שזו שמירה מעולה) אלא הסתפקה בכיסוי בעלמא, דהיינו שמירה מועטת. 8
8. תוס' הקשו, הרי יתכן שאכן צריך כיסוי מעולה הרבה, שהוא שמירה מעולה. ותירצו, שהרי התורה לא הצריכה שיסתום את הבור בעפר, ואם כן גם כיסוי מעולה אין צריך שכיסוי מעולה הוא כמו סתימה בעפר. ועוד תירצו, שהכתוב השוה כורה לפותח, וכשם שהפותח בור שהיה מכוסה בכיסוי של שמירה מועטת, מסתמא לא החמירה עליו שיכסהו בכיסוי מעולה יותר מהראשון, הוא הדין בכורה בור, שדי לו בכיסוי מועט. ועוד כתבו התוס', שמרש"י משמע שכל כיסוי הוא בכלל שמירה מועטת, עד שיסתום בעפר.
ב. אש - דכתיב "שלם ישלם המבעיר המבעיר את הבערה". ומשמע, שאינו חייב על נזקי האש עד דעביד "כעין מבעיר", שיפשע הבעלים לגמרי בשמירת האש. והרי הוא כאילו הבעיר בעצמו את הבערה. אבל אם רק שמר מעט על האש, אינו חייב בנזקיה.
ג. שן - דכתיב "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה, ובער בשדה אחר" (וסוף הפסוק מדבר בנזקי שן, כפי שהגמרא תבאר להלן). ומשמע, שאינו חייב על נזקי שורו באכילת שדה אחר עד דעביד כעין "ובער", שיפשע בשמירתה, והרי הוא כאילו האכילה בידים משדה אחר, אבל אם שמר, ואפילו מעט, אינו חייב על נזקי שן.
ד. רגל - דכתיב "ושלח את בעירה" (שמדבר בנזקי רגל כדלהלן), ומשמע שאינו חייב בנזקי רגל עד דעביד כעין "ושלח", שיפשע בשמירתה, וכאילו הוליך בעצמו את הבהמה על שדה חבירו והזיקה את השדה. אבל אם שמר מעט, שוב אינו חייב בנזקי הרגל.
ומבארת הגמרא מהיכן אנו למדים מהפסוק דלעיל נזקי שן ורגל.
ותניא: "ושלח" - זה הרגל.
וכן הוא אומר בישעיה (לב כ) "משלחי רגל השור והחמור". הרי ששילוח הוא לשון של רגל בהמה.
"ובער" - זה השן.
וכן הוא אומר במלכים א (יד י) "כאשר יבער הגלל (השן, שלפעמים היא מגולה ולפעמים מכוסה. או מלשון "גללים", שעל ידי אכילת השן נעשים הגללים) עד תומו". הרי ש"ביעור" הוא מלשון אכילת בהמה.
וחוזרת הגמרא ואומרת: טעמא שהוא חייב בשן ורגל, משום דעביד כעין "ושלח" "ובער", שפשע בשמירה.
הא לא עביד כעין ושלח ובער, אלא שמר מעט, לא! אינו חייב בנזקיהם.
אמר רבה: מתניתין נמי דייקא, שרק בשן ורגל די בשמירה פחותה, ולא כדעת רבי יהודה שבכל שור המועד די בשמירה פחותה.
דקתני במשנתנו "הכונס צאן".
ולכאורה תקשי, מכדי, בשור קא עסקינן ואתי, כל המסכת עד עתה מדברת בשור. ואם כן, נתני גם במשנתנו "שור",
מאי שנא, ומדוע שינה התנא בכך דקתני במשנתנו "צאן" במקום "שור"?
לאו, האם לא משום דהתורה מיעטה בשמירתן של שן ורגל.
והמקור לכך: לאו, האם לא, משום דכאן, בצאן, קרן לא כתיבא בה. כלומר, צאן אינה מזיקה על ידי קרן, אלא שן ורגל הוא דכתיב ביה, רק בשן ורגל היא מזיקה.
ולכן שנתה המשנה כאן "צאן" דוקא, וקא משמע לן: דשן ורגל דוקא די בהם בשמירה פחותה, משום דמועדין הוא, שכבר בהיזק הראשון הם משלמים נזק שלם. אבל ב"קרן", שהבהמה אינה מועדת לכך מתחילתה, לא די בשמירה פחותה אלא צריכה היא שמירה מעולה. 9
9. התבאר על פי תורת חיים. כי הטעם שמיעטה התורה בשמירתן של שן ורגל הוא משום שמועדים הם מתחילתם, ולא עברו הבעלים על שום התראה, ולכן לא מחייבין אותם כששמרו שמירה פחותה. וראה שם שפירש עוד באופן אחר.
ומסקינן: אכן שמע מינה!
תניא: אמר רבי יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם, שבית דין אין מחייבין אותו לשלם עבור הנזק שעשה, היות והוא רק גרם את הנזק ולא עשה אותו בידים, ו"גרמא" בנזיקין פטור בדיני אדם, וחייב בדיני בדיני שמים. 10
10. כתב רש"י בגיטין (נג א ד"ה וחייב): וחייב בדיני שמים, פורענות לשלם לרשעים, שנתכוון להפסיד לישראל. והמאירי כתב, שחייב מדין שמים להשיב הנזק. והביא בשם גדולי הדורות שהוא פסול לעדות עד שישיב. וכתב, שהדברים נראים, כי מאחר שהוא חייב להשיב, חלה עליו תורת גזלן עד שישיב.
ואלו הן:
א. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והבהמה ברחה ונאבדה מבעליה.
ב. והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, שהטה את הקמה לכיוון האש כדי שתישרף, בהגיע האש אליה.
ג. והשוכר עדי שקר להעיד נגד חבירו ולהפסידו.
ד. והיודע עדות לחבירו שיכולה להועיל לו בדיני ממונות, ואינו מעיד לו.
אמר מר: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו.
והוינן בה: היכי דמי באיזה אופן מדובר?
אילימא אם נרצה לומר בכותל בריא, שהגדר שהוא פרץ היה חזק? אם כן, בדיני אדם נמי ניחייב אותו לשלם על הכותל שהוא שבר בידים? 11
11. שעל הבהמה ודאי פטור, שהרי שנינו במשנה "או שפרצוה ליסטים פטור". רש"י. ותוס' רבינו פרץ הוסיף, שאין לומר כי מה שפרצוה ליסטים "פטור", היינו שרק בעל הבהמה פטור, אבל הליסטים חייבים. שהרי קתני בסיפא "הוציאוה ליסטים, ליסטים חייבים". ומשמע שגם הליסטים אינם חייבים אלא רק בהוציאוה, אבל לא כשרק פרצו את הדלת. וכן הביאו ראיה זו התוס' בסנהדרין (עז א ד"ה בנזקין). אולם כתבו שיש לדחות, שהליסטים פטורים רק על מה שהבהמה הזיקה, ולא על אבידת הבהמה עצמה. וברשב"א כתב ש"פטורים" משמע בין שהזיקה בין שהוזקה. וכדעת רש"י כתבו גם התוס' כאן (ד"ה אילימא), שקושיית הגמרא היא שיתחייב על הכותל ולא על הבהמה, שעל הבהמה ודאי אינו חייב בפריצת גדר בעלמא, לפי שאין זה אלא גרמא. אולם יש ראשונים שחולקים, וסוברים שקושיית הגמרא היא על אבידת הבהמה עצמה, שיתחייב עליה הפורץ. ולדבריהם, המשנה מדברת רק על הפטור מנזקי הבהמה, שעל זה פטורים הליסטים, היות ו"לא ברי הזיקא", כי יתכן שהבהמה לא תזיק. אבל ביחס לאבידת הבהמה, נחשב הפורץ למזיק גמור, וכאילו איבדה בידים. רמב"ן בדינא דגרמי, והרא"ה בשיטמ"ק. ודעת הרמב"ם (נזקי ממון ד ב) היא, שאף על נזקי הבהמה חייב הפורץ גדר אם הכותל היה בריא. וכתב בתשובה (הובא שם במגדל עוז ובמגיד משנה) לחלק בין פרצוה ליסטים שהם פטורים על הנזק של הבהמה לבין פורץ גדר. שהליסטים כוונתם לגנוב הבהמה, לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות בעלים הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו, שהיא הגניבה, ולפיכך לא נתחייבו ולא נעשית הבהמה ברשותם, אבל פורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב, ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה, ולכן הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק. ועוד כתבו התוס' להקשות על שאלת הגמרא שיתחייב על הכותל בדיני אדם, דלמא באמת חייב על הכותל, ופטור מדיני אדם היינו על הבהמה בלבד. ותירצו דלא שייך לומר פטור מדיני אדם אילו היה שום חיוב או בבהמה או בכותל. והוסיפו שלפי המסקנא שמדובר בכותל רעוע, אמנם החיוב בדיני שמים הוא רק על הבהמה ואילו על הכותל אינו חייב אפילו בדיני שמים כיון שהוא רעוע ומצוה לסותרו. ומכל מקום שייך לומר חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שחייב בו בדיני שמים. אולם בתוס' בסנהדרין שם כתבו בתירוץ אחד שגם על הכותל חייב בדיני שמים, כי הבעלים נהנים בינתיים מהכותל עד שיזדמנו לו פועלים לתקן. ובשלטי הגבורים כתב טעם אחר שמאחר שיש שם בהמה אין עליו מצוה לסתור שמא תצא הבהמה, ולכן הוא חייב בדיני שמים גם על הכותל.