פרשני:בבלי:בבא קמא עב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
הוא משום דלא אכלי בשרא דתורא (לא אכלתי בשר שור), כלומר: לא דקדקתי בטעמו של דבר היטב. 1
1. והתוספות פירשו, שהיה שרוי בתענית; וראה מה שפירש הראב"ד ומה שכתב עליו המגיה.
שב והקשה לו רבא לרב נחמן: 2
2. כן מוכרח שרבא הוא שהקשה כן, שהרי בתשובת הגמרא גרסינן "אמר ליה"; וכן הבין הרשב"א לעיל בד"ה אי הכי, ובתוספות כתובות לח ב ד"ה יש בגר הביאו הגירסא "אמר ליה" מאי שנא רישא וכו'; ולפי זה צריך ביאור: האיך הקשה תחילה רבא לרב נחמן והוכיח מן הרישא ש"אפילו חמשה חצאי בקר" כיון שלפי סברת עצמו שלא סבר "וטבחו כולו באיסורא", הרי מוכח מן הסיפא בהיפוך, וראה מה שביאר הרשב"א שם. וראה היטב בראב"ד שכתב דלא גרסינן: "ואלא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא" (וכן נראה מרש"י שלא גרסו), וביאר את הטעם משום שזו אינה קושיא שנתחדשה עכשיו, כי מעיקרא קשיא רישא לסיפא, אלא שהגמרא מפרשת את החילוק בין הרישא לסיפא, ומתחילת הסוגיא הולכת הגמרא בסברא זו, ולכן לא הביא בתחילה רבא סייעתא מן הסיפא; ולפי דבריו נראה, שאין גורסים "אמר ליה רישא וכו"', כי דברי הגמרא הם, ולא דברי רב נחמן המשיב לרבא.
ואלא השתא לפי חזרתך, מאי שנא רישא דמשנתנו, שהוא חייב לשלם אפילו אם לא עמד בדין, ואין בית דין מחייבין אותו אלא חלק מהתשלום, ומאי שנא סיפא של משנתנו כשטבח אחר שמת אביו שאינו משלם ארבעה וחמשה, ווהטעם בפשוטו הוא משום שאין הוא חייב על כל הטביחה משום שחלק מן הבהמה הוא שלו, והרי "אפילו חמשה חצאי בקר אמר רחמנא"!?
אמר ליה רב נחמן לרבא:
כך הוא החילוק: רישא - שבשעת טביחה היתה כל הבהמה גנובה בידו - הרי הוא חייב משום דקרינא ביה: "וטבחו" כולו באיסורא (כל מעשה הטביחה היתה בדבר גנוב ואסור).
ואף שבשעת חיוב התשלום - דהיינו בשעת העמדה בדין - אין אנו יכולים לחייבו בכל התשלום, שהרי הוא עצמו יורש חלק ממנו, לא איכפת לן בזה, כי "חמשה בקר ישלם" אמר רחמנא, ואפילו "חמשה חצאי בקר ישלם". 3
3. א. יש ללמוד מדברי המשנה והגמרא, שאם גנב משל אחר ומת וירשוהו בניו, וטבח הגנב אחרי הירושה שהוא חייב, ואף על פי שלא היתה הגניבה משלהם ; ויתירה מזה שנינו: גנב והקדיש ואחר כך טבח שהוא פטור, ומשמע: אבל אם מכרה לאחר הרי הוא חייב, ואף על פי שלא גנבה ממנו ואינו יורש של הנגנב. ב. בהערה שבתחילת הסוגיא הובאו דברי התוספות רי"ד שפירש את בעיית הגמרא: "טבחו והודה לאחד מהן", דהיינו שהודה לאחד השותפין ששלו היתה הבהמה, ואילו חציה השני שייכת לגנב. ולכאורה יש לתמוה, הרי מן הסיפא של המשנה מוכח שאין חיוב ארבעה וחמשה אלא כש"טבחו כולו באיסורא", ואם כן כשאמר הגנב שהוא השותף השני, הרי אין כאן "וטבחו כולו באיסורא", (ודומה ממש לסיפא שאם טבח את מה שירש הוא ואחיו עמו, אין זה "וטבחו כולו באיסורא"), ואם כן אין זו "הודאה המחייבת", ומה נסתפק רבא, והרי לא נפטר אפילו מהשותף שהודה לו! ? ובפשוטו צריך לומר לפי התוספות רי"ד, שהגמרא בתחילה לא ידעה את הסברא של "וטבחו כולו באיסורא", ועל דרך הרשב"א שנזכר בהערה 2, ולא כהראב"ד שהובא שם; אלא שמדברי התוספות רי"ד עצמו מוכח לא כן ראה שם במה שכתב "ואין זה פתרון יפה וכו"'.
אבל סיפא - שכבר בשעת טביחה היה חלק קנוי לו - הרי הוא פטור משום דלא קרינא ביה "וטבחו" כולו באיסורא, כלומר: היות ואמרה התורה: "וטבחו" ולא "וטבח", משמע, שתהיה טביחה שלימה באיסור. 4
4. "פני יהושע".
שנינו במשנה: השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: שמע מינה - ממשנתנו, המחייבת ארבעה וחמשה על שחיטת חולין בעזרה, ואף שנאסרה הבהמה על ידי השחיטה בהנאה - "אינה לשחיטה אלא לבסוף" (אין שחיטה נקראת אלא לבסוף השחיטה), ולא נאסרה הבהמה אלא בגמר השחיטה, ובשעת שחיטה היתר הוא שטבח.
דאי "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף", אם כן למה חייב הוא ארבעה וחמשה על טביחת חולין בעזרה, והרי כיון דשחט בה פורתא (מיד כשהתחיל לשחוט) אסרה לבהמה בהנאה משום "חולין שנשחטו בעזרה", ואם כן אידך לא דמריה קא טבח (אינו טובח את של הבעלים). 5 אמר דחה ליה - לרב חביבי - רב הונא בריה דרבא:
5. א. כעין זה הקשתה הגמרא לעיל עא ב גבי טובח לעבודה זרה, שהואיל ונאסרה הבהמה בתחילת השחיטה, שוב אין לחייבו על הטביחה, ולא תלתה הגמרא את הקושיא בשאלה אם "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף"; וראה בתוספות שם ד"ה כיון, שביארו טעמו של דבר; ומיהו רש"י שם לא פירש כן, אלא שקושית הגמרא אכן היתה לפי מאי דקא סלקא דעתין דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ב. הקשה רבי עקיבא איגר (נדפס לעיל עא ב ד"ה במה דטרחו): איך שייך לומר גבי חולין שנשחטו בעזרה, דמכי שחיט ביה פורתא אסרה, ואידך לא דמריה קטבח, והרי כל עיקר מה שנאסר בהנאה הוא משום שלבסוף גמר את השחיטה, ולמפרע חשובה שחיטה מתחילה ועד סוף, אבל בשעה שהוא עוסק בשחיטה קודם שגמר, עדיין לא נאסרה בהנאה, ויש לבעלים זכות ליהנות בהם כחפצם, ולמה ייפטר על המשך הטביחה! ? וכתב, שבהכרח צריך לומר, דמכל מקום עתה בגמר השחיטה, איגלאי מילתא למפרע, שאם היה נהנה בה מקודם גמר השחיטה, היה למפרע הנאתו באיסור, מיקרי גם כן לאו דמריה, וראה עוד שם, מה שכתב מכח זה, ויובאו דבריו בהערה 11 אות ב, וראה עוד ב"זכר יצחק" סימן לט.
לעולם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואכן כששחט מקצת נאסרה הבהמה, אבל מכל מקום כי קא מחייב אההוא פורתא (חיובו בארבעה וחמשה הוא על אותו משהו ששחט).
אמר ליה רב אשי לרב הונא בריה דרבא:
לא תידחי כאשר דחית, ומשום ש"וטבחו" כולו בעינן, ואם אינך מחייבו אלא על מקצת השחיטה, הרי ליכא "וטבחו כולו". 6 אלא קשיא 7 משנתנו, דאם כן משמע מינה: אינה לשחיטה אלא לבסוף!?
6. א. לכאורה היה נראה לדקדק מלשון הגמרא שלא אמרה "וטבחו כולו באיסורא", אלא "וטבחו כולו בעינן, וליכא", שהשוחט איסורי הנאה אין זה אלא כ"מחתך עפר בעלמא", ולא מיקרי טביחה כלל, וכלשון הגמרא חולין מ ב; וראה גם לשון רש"י לעיל עא ב ד"ה כיון דשחיט בה פורתא אסרה, שכתב "ולענין תשלומי ארבעה וחמשה, וטבחו כולו בעינן", ולא אמר "וטבחו כולו באיסורא"; אלא שבתוספות לעיל עא ב ד"ה איסורי, מבואר לא כן, וכאשר הוא לשון הגמרא: "לאו דמריה קטבח". ב. יש לעיין והרי ממשנתנו מוכח יסוד זה דבעינן "וטבחו כולו באיסורא" וכמבואר לעיל (וכל שכן דבעינן "וטבחו כולו"), ואם כן האיך עלתה על דעתו של רב הונא בריה דרבא לומר שהוא מתחייב על שחיטת מקצת! ? ויש ליישב, שרב הונא בריה דרבא הלך בדעתו של אביו רבא, שהוא הבין בטעם הסיפא, שאינה משום "וטבחו כולו באיסורא" אלא משום "חמשה בקר אמר רחמנא לא חמשה חצאי בקר" ומטעם זה הקשה לרב נחמן "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא" (לפי דעת הרשב"א שהובאה בהערה 2), ותירוצו של רב נחמן לא שמיעא ליה או לא סבירא ליה. 7. לשון "אלא קשיא" אין מתאים כאן כל כך, כי מה קושיא יש בדבר אם נאמר שאכן משמע ממשנתנו שאינה לשחיטה אלא לבסוף, ולשון זה מתאים לפי ה"איכא דאמרי".
אמר ליה רב אשי:
הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא: משנתנו עוסקת בכגון ששחט מקצת סימנין בחוץ, וגמרן לרוב סימני הבהמה בפנים. 8
8. נמצא לפי תירוץ הגמרא, שמשנתנו עוסקת באופן ששחט בחוץ עד שלא נשאר אלא משהו מן המשהו לגמר השחיטה שאותו גמר בפנים, שהרי אם יש במה ששחט בפנים יותר מזה, הרי בתחילתו כבר נאסרה, ושוב אינו חייב על גמר הרוב, וצריך תלמוד.
איכא דמתני לה - להא דרב חביבי ורב אשי - אהא דאיתמר:
אמר רבי שמעון משום דרבי לוי סבא: "אינה לשחיטה אלא לבסוף", אין שחיטה נקראת אלא לבסוף השחיטה. 9 ורבי יוחנן אמר: "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף". 10
9. ונפקא מינה לענין המחשב בקדשים חוץ למקומם או חוץ לזמנם, או מחשב שלא לשמן, אינה מחשבה, אלא אם כן חישב בסוף שחיטה, רש"י. 10. וכל כמה שחישב חוץ לזמנו או למקומו או שלא לשמה, הרי זה מחשבה לפסול את הקרבן, רש"י.
אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי:
לימא, היתכן דקסבר רבי יוחנן: חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, אין איסור דאורייתא לא בשחיטת חולין בעזרה ולא בהנאה מהם לאחר שחיטתם!? 11
11. א. פירוש: והלוא אם כן תיקשי, דרבי יוחנן עצמו סובר בקדושין נז ב שהוא מדאורייתא, והוא נלמד ממה ש"אמרה תורה: שחוט שלי (קדשים) בשלי (בעזרה), ושלך (חולין) בשלך (בכל מקום), מה שלי בשלך אסור (דהיינו שחוטי חוץ), אף שלך בשלי (חולין שנשחטו בעזרה) אסור", תוספות. ב. הרחבה בענין "לאו דמריה קטבח" באיסור הנאה דרבנן: הנה בגמרא לעיל עא ב גבי שוחט לעבודה זרה, נוקטת הגמרא (עא ב) ד"מכי שחיט בה פורתא אסרה - משום תקרובת עבודה זרה - אידך לאו דמריה קטבח", ואילו כאן מבואר שבאיסור דרבנן אין אומרים "לאו דמריה קטבח", ואם כן מוכרח בפשוטו, שתקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה מדאורייתא, שאם לא כן לא היינו אומרים "לאן דמריה קטבח". אך כתבו התוספות (בעמוד ב ד"ה דאי), שיש לדחות: כי תקרובת עבודה זרה - אפילו אם אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן - הוי "לאו דידיה" כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש את האשה אינה מקודשת, כמבואר בתוספתא (קדושין פרק ד), ואילו בחולין שנשחטו בעזרה מבואר בגמרא בקדושין נח א, שהיא מקודשת היות והוא רק מדרבנן. וביאור דבריהם - על פי "שערי ישר" שער א פרק י - הוא, על פי מה שהובא בהערות ל"חברותא" קידושין נו ב, שלענין קדושי אשה, אין די במה שהדבר אסור בהנאה כדי שלא יהיה ניתן לקדש בו (ואפילו שיווי פרוטה יש בו), ומה שאינה מקודשת באיסורי הנאה הוא רק משום שחלות האיסור שבחפצא מפקיע ממנו דין ממון; ועוד מתבאר שם, שבאיסורי הנאה דרבנן הדבר תלוי בתקנתם, שפעמים עשו את איסורם כחלות איסור בחפצא, ופעמים שלא עשו, (וב"שערי ישר" שם כתובים הדברים בהרחבה). וזה הוא שכתבו התוספות, שהיות ובתקרובת עבודה זרה מצינו שאינה מקודשת, אם כן הוא חלות איסור בחפצא, ובאופן זה בלבד מיקרי "לאו דמריה קטבח", אבל בחולין שנשחטו בעזרה שלא עשו את איסורם כחלות איסור בחפצא, שהרי מקודשת היא, אם כן אין זה חשוב "לאו דמריה קטבח". ב. רבי עקיבא איגר (נדפס לעיל עא ב בד"ה במה שטרחו) כתב לחלק באופן אחר, והוא על פי מה שהובא לעיל (הערה 5 אות ב), לתמוה: איך שייך לומר גבי חולין שנשחטו בעזרה, דמכי שחיט ביה פורתא אסרה, ואידך לא דמריה קטבח, והרי כל עיקר מה שנאסר בהנאה הוא משום שלבסוף גמר את השחיטה, ולמפרע חשובה שחיטה מתחילה ועד סוף, אבל בשעה שהוא עוסק בשחיטה קודם שגמר, עדיין לא נאסרה בהנאה, ויש לבעלים זכות ליהנות בהם כחפצם, ולמה ייפטר על המשך הטביחה! ? ובהכרח צריך לומר, דמכל מקום עתה בגמר השחיטה, איגלאי מילתא למפרע, שאם היה נהנה בה מקודם גמר השחיטה, היה למפרע הנאתו באיסור, מיקרי גם כן לאו דמריה. וכתב רבי עקיבא איגר, שלענין זה - לומר "איגלאי מילתא למפרע" דלאו דמריה קטבח - בלבד הוא דלא די באיסור דרבנן, אבל במקום שנאסר בפועל ליהנות מהבהמה בזה די באיסור דרבנן, וכפי שיתבאר. ואם כן חלוק איסור דרבנן בחולין שנשחטו בעזרה, שאין אומרים בו "לאו דמריה קטבח", לבין תקרובת עבודה זרה, שדי באיסור דרבנן כדי לומר "לאו דמריה קטבח; שהרי אין צריך ל"איגלאי מילתא למפרע" אלא גבי חולין שנשחטו בעזרה שהוא תלוי בשם "שחיטה" ואם לא יגמור את שחיטתו, אין כאן איסור הנאה, מה שאין כן, בתקרובת עבודה זרה, הרי כתבו התוספות (לעיל עא ב ד"ה איסורי), שהבהמה נאסרת במעשה ואין צורך בשם "שחיטה", (ולכן כתבו התוספות, שאפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף, מכל מקום נאסרת הבהמה בתחילת השחיטה, וחלקו בזה על רש"י שם, וכפי שהובא כל זה שם בהערה 3 אות ב), ואם כן מיד שהתחיל לשחוט כבר נאסרה הבהמה בפועל מדרבנן ליהנות בה, ושפיר אמרינן "לאו דמריה קטבח". והמתיק רבי עקיבא איגר את דבריו, שבאיסור דרבנן אין אומרים "איגלאי מילתא למפרע", על פי מה שמצינו (שולחן ערוך חושן משפט רלד ב), גבי מי שמכר לחבירו טריפה ואכלו הלוקח בשוגג, שיש חילוק בין אם היתה זו טריפה דאורייתא, שאין הלוקח צריך לשלם דמים, לבין טריפה דרבנן שהלוקח צריך לשלם דמים, וביאר הסמ"ע שם את הטעם, שאכילת איסור דאורייתא אינה נחשבת להנאה, ואדרבה צער הוא לו שעבר על דאורייתא ואפילו שהיה שוגג, מה שאין כן באיסור דרבנן. ואם כן הכי נמי יש לומר, שבאיסור הנאה דאורייתא, אם כי בזמן ששחט פורתא לא היה כח ביד בית הדין לעכב את הבעלים מליהנות (שמא לא יגמור), מכל מקום אם היה נהנה, הרי עכשיו שנגמרה השחיטה איגלאי מילתא שהנאתו לא היתה הנאה, כי באיסור דאורייתא אינו חפץ ליהנות; מה שאין כן באיסורים דרבנן, שאם עבר ונהנה הרי מיקרי הנאה, וכשנשחט מקצת הלוא לא היה לבית הדין כח למונעו מליהנות, וגם אחרי שגמר את השחיטה לא נעקר שם הנאה ממנו, כי הנאה באיסור דרבנן נקראת הנאה, לכן באופן זה, אין אומרים "לאו דמריה קטבח".