פרשני:בבלי:בבא מציעא יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יב ב

חברותא

אלא אמר רבא: אף על פי שאין לקטן זכיה מן התורה, כאן <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  עשו את מי שאינו זוכה, כזוכה.
מאי טעמא?
כיון שלעניים גופייהו ניחא להו שילקטו בניו אחריו, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו (כדי שאם ישכרו אותם לפועלים, יתנו אף לבניהם ללקט אחריהם).
מסקנת הדברים: לדעת שמואל - כיון שהקטן אין לו זכיה לעצמו מן התורה. אלא רק מתקנת חכמים מפני דרכי שלום, תקנו שהאב יזכה במציאת בנו מפני שמריצה אצל אביו.
ואף רבי יוסי סבר כך. ורק לענין לקט - "עשו את שאינו זוכה כזוכה" כנ"ל.
ודברי שמואל, פליגא על דברי רבי חייא בר אבא.
דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן:
"גדולים", ו"קטנים" שהוזכרו במשנתינו - לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש  19 ,

 19.  קצת קשה - מדוע לא אמר "לא קטן קטן ממש, ולא גדול גדול ממש", כסדר הדברים במשנה? ויש שתרצו - רבי חייא בר אבא דייק את דינו מכך שהמשנה חזרה ושנתה בסיפא "מציאת בנו וביתו הגדולים", ולכאורה בבא זו מיותרת, אחר שכבר שנינו ברישא "מציאת בנו וביתו הקטנים", וממילא שמעינן איפכא. ומכאן דייק רבי חייא, ד"לא גדול גדול ממש". ולכן סדר הדברים כך, ללמדינו שדייק את דינו מהסיפא. ועיין תורת חיים.
אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול.
ולשיטתו, אף על פי שיש לגדול זכיה מן התורה, מכל מקום, אם סמוך על שלחן אביו תקנו שתהא מציאתו לאביו משום איבה.
שנינו במשנה: "מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן": ומקשינן: אמאי (מדוע עבד עברי זוכה במציאתו)?
לא יהא אלא כפועל, ותניא - "מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים: בזמן שאמר לו 'נכש עמי היום, עדור עמי היום'.
אבל אמר לו - 'עשה עמי מלאכה היום', כלומר - שכרו לכל מלאכה שיעשה - מציאתו לבעל הבית".
והרי אף עבד עברי קנוי לאדונו לכל מלאכה שיעשה, ומדוע מציאתו לעצמו?
ומשנינן, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן. שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת, ולא ניחא לרבו שיעסוק בליקוט מציאות
לכן, אם הזדמנה לו מציאה והרימה, זכה בה, ונותן לאדונו שכר ביטול המלאכה שהיה לו בשביל טורח המציאה  20 .

 20.  יש לדון, אם שוי המציאה פחות משכר הבטלה, האם חייב לשלם לרבו כל שכר בטלתו? ועיין בדברות משה (סי' כ' הע' צג') שהוכיח דאינו חייב לשלם אלא כשווי המציאה ולא יותר.
רבא אמר: במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן שלא ביטל ממלאכתו כלום, לכן מציאתו לעצמו.
רב פפא אמר: הא דאמרינן "מציאת פועל לבעל הבית", היינו בכגון ששכרו ללקט מציאות  21 ,

 21.  ולפי זה באור הברייתא - "במה דברי אמורים בזמן שאמר לו - עשה עמי מלאכה היום באותו ענין שהוא כמו נקש עמי היום, אבל אמר לו עשה עמי מלאכה של מציאות - מציאתו לבעל הבית". תוספות. אך דעת הרמ"ה - שאף אם שכרו סתם, והוליכו ללקט מציאות - מציאתו לבעל הבית.
והיכי דמי - דאקפי אגמא בכוורי (כשעלה הנהר על גדותיו, וצפו הדגים שם, וכשיבשו המים נמצאו שם דגים הרבה, ושכרו לאוספם).
אך בעלמא - מציאת פועל לעצמו. ולכן סתם עבד עברי מציאתו לעצמו.
שנינו במשנה - "מציאת עבדו ושפחתו העבריים הרי אלו לעצמן".
ומקשינן: האי "שפחה עברית" היכי דמי?
אי דאייתי שתי שערות, מאי בעיא גביה? הרי אמה העבריה יוצאת לחירות כשהביאה שתי שערות  22 .

 22.  כתבו התוספות - דהיא נמי אינה יכולה למכור את עצמה אחר שהגיעה לגדלות. שאם לא כן - אפשר להעמיד בשפחה גדולה שמכרה את עצמה. אמנם, דעת הרמב"ן שאשה יכולה למכור את עצמה לאמה העבריה, אחר שהביאה ב' שערות. ועיין עוד במשנה למלך (פרק א' מהלכות עבדים הלכה ב').
ואי דלא אייתי שתי שערות, מדוע מציאתה לעצמה? ממה נפשך - אי איתיה לאב דאבוה הויא (אם אביה חי, מציאתה שייכת לאביה, כמציאת ביתו הקטנה  23 ), ואי דליתיה לאב, תיפוק במיתת האב (בהרי יצאה לחירות במיתת האב).

 23.  לכאורה, אם נאמר שאב זוכה במציאת ביתו משום איבה, ובעינן שתהא סמוכה על שלחנו, אם כן מדוע זוכה במציאת אמה העבריה, שאינה סמוכה על שלחנו? ועיין משנה למלך (פרק ג' מהלכות עבדים הלכה טו'), דאכתי שייכת איבה כשתצא מיד האדון ותחזור לבית אביה. ולכן זוכה במציאתה.
דאמר ריש לקיש - אמה העבריה קנתה את עצמה במיתת האב מרשות האדון, מקל וחומר  24 .

 24.  כמבואר בפרק קמא דקידושין - "ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב, (שהרי הבת ברשותו אף בימי נערותה עד שתתבגר), מוציאין מרשות אדון, מיתת האב, שמוציאה מרשות האב, (שאינו מוריש לבניו את הזכות שיש לו בבתו), אינו דין שמוציאה מרשות אדון".
ומשנינן: לאו איתותב ריש לקיש?! הרי דברי ריש לקיש נדחו. וסבירא לן שאינה יוצאת במיתת האב.
ואם כן - במשנה מדובר בשפחה שלא הביאה שתי שערות, ומת אביה, ולכן מציאתה לעצמה.
והוינן בה: נימא, מהאי נמי תיהוי תיובתא לדברי ריש לקיש?
ודחינן: לא! ממשנתינו אין להוכיח דלא כריש לקיש, דלעולם אפשר להעמיד במקרה דאיתיה לאב, ואכן מציאתה שייכת לו,
ומאי דאמרינן - "הרי הן שלהן", לאו שלהן ממש, אלא לאפוקי דאין המציאה שייכת לרבה? (לאדון).
שנינו במשנה: "מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן כתובה הרי אלו שלהן".
ומקשינן: אם גירשה, פשיטא שאין המציאה שלו, דהא יצאה מרשותו?
ומשנינן: הכא במאי עסקינן - במגורשת ואינה מגורשת. כגון - זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, דהוי ספק גירושין.
דאמר רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת, בעלה חייב במזונותיה  25 .

 25.  משמע, דוקא בספק גירושין בעלה חייב במזונותיה. אך אם גירשה בברור, אלא שלא נתן לה את כתובתה, פטור ממזונותיה. אך לדעת הירושלמי - אדם שגירש את אשתו, ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה. וברי"ף כתב, שנחלקו בנדון זה הבבלי והירושלמי. ברם - עיין ברא"ש (סי' לד) שהביא דעת בעל העיטור, שלא נחלקו הבבלי והירושלמי. ואף לדעת הבבלי חייב במזונותיה כל זמן שלא נתן לה את כתובתה. אלא, רצתה הגמרא להשמיענו דאפילו בספק גירושין, שעדיין אינה ברשות עצמה לגמרי, בכל זאת מציאתה לעצמה.
וקא משמע לן, דבכל זאת אינו זוכה במציאתה, משום דטעמא מאי אמור רבנן "מציאת אשה לבעלה", כי היכי דלא תיהוי לה איבה.
ברם הכא, שממילא עומדת להתגרש - אית לה איבה ואיבה. ולכן מציאתה לעצמה.
מתניתין:
אם מצא אדם שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים, דהיינו, שכתוב בהן שעבוד  1  קרקעות, שיגבה מהן המלוה אם לא יפרע לו הלוה - לא יחזיר אותם למלוה  2 , לפי שבית דין נפרעין מהן (גובים על פי שטרות אלו) קרקעות מלקוחות שקנו אותן מהלוה לאחר ההלואה. ואם יחזירם למלוה, עלול הוא לגבות על פיהם שלא כדין, וכפי שיתבאר בגמרא.

 1.  והשעבוד נקרא אחריות, לפי שהקרקע אחראית על הלוה כלפי המלוה. וכך הוא לשון רש"י במס' קידושין (כ"ו ע"א, ד"ה שיש להם): "היינו קרקעות, שאחריות כל אדם הלוה והנושה בחבירו עליהן, לפי שקיימין ועומדין, לפיכך נסמכין עליהן".   2.  בגמרא יתבאר מנין לנו שנפל השטר מהמלוה, ולא מהלוה לאחר שפרע חובו.
אבל אם מצא שטרות שאין כתוב בהן אחריות נכסים - יחזיר למלוה, לפי שאין בית דין נפרעין מהן, ואין כאן חשש תקלה. דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, בין אם יש בהם אחריות נכסים, ובין אם אין בהם, לא יחזיר למלוה, מפני שאף כשאין בהם אחריות, בית דין נפרעין מהן.
ובגמרא להלן יתבארו טעמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים.
גמרא:
והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא כשהחייב, דהיינו הלוה, מודה שלא פרע למלוה את החוב, אם כן, גם כי (כאשר) יש בהן אחריות נכסים - אמאי לא יחזיר המוצא למלוה את השטר? הא מודה הלוה שלא פרע, ויגבה ממנו המלוה את חובו בדין על ידי השטר.
ואם לא יהיה ללוה ממה לפרוע, ויצטרך המלוה לטרוף מהלקוחות, מה בכך, הרי מן הדין הוא גובה!  3 

 3.  הקשו האחרונים, אמנם תמיד הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אבל במקרה דנן, הרי הלוה מחייב על ידי הודאתו את הלקוחות, והיאך נאמן בכה"ג?
ואי כשאין חייב מודה  4  , כי אין בהן אחריות נכסים - אמאי יחזיר? נהי דלא גבי ממשעבדי (אמנם אי אפשר לגבות בשטר זה ממשועבדים), אבל מבני חרי - מגבא גבי (מבני חורין, גובין בשטר זה), והרי הלוה טוען שפרע כבר את חובו!

 4.  דהיינו, שטוען שפרע את חובו, או שהשטר מזוייף, או שכתב ללוות, ועדיין לא לוה בו. ראשונים.
ומבארינן: לעולם מדובר כשחייב מודה. והכא היינו טעמא שלא יחזיר למלוה, משום דחיישינן שמא כתב הלוה את השטר על מנת ללות בחודש ניסן, ונכתב בו התאריך של חודש ניסן, ולמעשה לא לוה עד חודש תשרי של השנה הבאה  5 , ואם יחזיר המוצא למלוה את השטר, אתי למטרף מלקוחות שקנו מהלוה קרקעות בין ניסן לתשרי, לפי שתאריך עשיית השטר הוא בניסן, והרי זה שלא כדין, כי ההלוואה עצמה נעשתה רק בתשרי, ורק מאז חל השעבוד!  6 

 5.  כך פירש רש"י. ועיי' בתוס' (ד"ה ולא לוה) שפירשו באופן אחר.   6.  כתבו הרשב"א והר"ן, שהלוה מודה שהשטר אמת הוא, ואין אנו חוששים שהלוה משקר, אלא שאינו זוכר אם לוה מיד לאחר מכן, או לאחר זמן.
ותמהינן: אי הכי, אם חוששין לכך, כל שטרי דאתו לקמן (כל השטרות שבאים לפנינו לבית דין), היאך טורפין על ידם מהלקוחות, ניחוש להו הכי (נחשוש בהם חשש זה), שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי!
ומבארינן: כל שטרי - לא ריעי (אין בהם כל ריעותא ופגם), ולכן אין חוששין שמא כתב ללוות בתאריך מסויים, ולבסוף לוה מאוחר יותר, שאין זה שכיח.
אבל הני, השטרות שנמצאו - ריעי. יש בהם ריעותא. שאם היו כשרים, היה המלוה נזהר בהם שלא יאבדו ממנו. ולכן חוששין שמא נכתב בהם זמן מוקדם מהזמן שנעשתה בו ההלואה בפועל, ואין לגבות בהם מלקוחות  7 .

 7.  כך פירש רש"י, ועיי' בתוס' (ד"ה ולא לוה) מה שכתבו בזה.
ומקשינן: אלא הא דתנן: כותבין שטר ללוה, שיהיה מוכן בידו לכשירצה ללוות, אף על פי שאין מלוה עמו  8 , ואינו לווה עתה בפועל, לכתחילה היכי כתבינהו, היאך כותבים לכתחילה שטר כזה?!  9  ניחוש שמא כתב ללות בניסן, ולבסוף נתעכב, ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין!

 8.  כתבו התוס', דאין כאן חשש "מחזי כשקרא", כיון שכותב את השטר לחובתו.   9.  כלומר, אף שבכל השטרות אין חוששין לכך, היינו כשכבר נכתבו. אבל היאך כותבין לכתחילה באופן שעלול לבוא לידי כך? ריטב"א.

דרשני המקוצר