פרשני:בבלי:בבא מציעא נד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא נד ב

חברותא

שמע מינה: חומשו כמותו. ואף הוא צריך לבא מן החולין, כתרומה עצמה.
שמע מינה.
עוד בדיני חומש:
יש לדון, האם החומש נחשב כמו הקרן לגמרי, ואם גזל את החומש, או נהנה מן החומש בתרומה וקדשים וכיו"ב, האם חייב חומש על החומש.
או דילמא אין החומש נחשב כקרן לענין זה.
אמר רבא: גבי גזל (אם גזל, וכפר, ונשבע לשקר, מביא אשם גזילות, ונותן לנגזל קרן וחומש) כתיב (ויקרא ה כד) "וחמישיתיו יסף עליו", ודרשינן, "חמישיתיו", לשון רבים, משמע חמישיות הרבה.
ותנן: "מי שגזל, ונשבע לשקר, והודה, והתחייב קרן וחומש, ונתן לו את הקרן, ונשבע לו על החומש, (כלומר, חזר וכפר את החומש, ואמר נתתיו לך, ונשבע לשקר, והודה), הרי זה מוסיף חומש על חומש,
וכן אם כפר את החומש השני, מוסיף חומש נוסף על החומש, עד שיתמעט הקרן (עד שיהא החומש שנשבע עליו לשקר) פחות משוה פרוטה"  95 .

 95.  הנה לעיל (נג ב) גבי מעשר שני נחלקו האמוראים האם "אין בו", או "אין בחומשו" שוה פרוטה. ויש לדון האם מחלוקת זו שייכת גם גבי גזל. ועיין בריטב"א שהביא בזה שתי אפשריות. וע"ע במאירי.
ומבואר, שהחומש הניתן בגזל, נחשב כקרן לגמרי, ומתחייבים חומש נוסף עליו.
וכן גבי האוכל תרומה בשוגג, המתחייב בקרן וחומש, כתיב (ויקרא כב יד) "איש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו",
ואף על פי שהכתוב אומר "חמישיתו", לשון יחיד, מכל מקום תנן "האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש. אחד האוכל, ואחד השותה, ואחד הסך שמן של תרומה  96  , אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה, משלם חומשה, וחומשא דחומשא (כגון אם נתן קרן וחומש מפירות חולין, ונעשו אותן פירות תרומה, וחזר ואכלן בשוגג, משלם חומש על החומש) ".

 96.  דסיכה כשתיה ושתיה כאכילה. דכתיב "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", אבל אם ביערה על ידי דבר אחר, אינו משלם חומש. ד"איש כי יאכל קדש" כתיב, פרט למזיק את התרומה על ידי דבר שאינו אכילה. רש"י. ומבואר בדבריו, שאיסור סיכה בשמן תרומה הוא מן התורה. ועיין בריטב"א שדן בזה. ובמנחת חינוך (מצוה רעט ז).
ואילו גבי מעשר, לא מכתב כתיב. (לא מצאנו בכתובים לימוד לומר שמביא חומש על חומש, כגון שחזר וחילל את החומש הראשון על פירות, אינו מוסיף חומש נוסף על החומש הראשון), ולא מיתנא תנא בענין זה, ולא איבעויי איבעיא לן. ופשיטא לן, שאינו מוסיף חומש.
אך גבי הפודה את הקדשו, ומוסיף חומש, יש להסתפק, דכתיב (ויקרא כז טו) "ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך".
ותנן: "הפודה את הקדשו, מוסיף חומש".
חומשא תנן, חומשא דחומשא לא תנן.
ויש להסתפק: מאי? האם מוסיף חומשא דחומשא, במקרה שחזר וחילל את החומש?  97  וצדדי הספק הם: גבי תרומה כתיב "ויסף", דמשמע שתי תוספות, ולכן מוסיף חומש על חומש. וגבי קדש נמי הא כתיב "ויסף", ונדרוש גם כן להוסיף חומשא דחומשא.

 97.  הא דאיבעיא לן גבי הקדש אי מוסיף חומש על חומש, אינו אלא בהקדש קרקע. אבל במטלטלין הא כתיב בהו "ואם גאל יגאל ויסף חמישיתו על ערכך", ואי שדית "ו" ד"ויסף" על "חמישיתו", הוי ליה "חמישיות" כדרך שאמרו בתרומה. הראשונים.
או דלמא, דוקא גבי תרומה מוסיף חומש על חומש, דכתיב "ויסף", ודרשינן ליה, באופן הבא: קיימא לן "גורעין ומוסיפין ודורשין", ולכן, אי שקלת ליה לוי"ו ד"ויסף" ושדית ליה על "חמישיתו", הוה ליה "חמישיתוו", ונקרא: "חמישיתיו", לשון רבים. ולכן מוסיף חומש על חומש.
אך גבי הקדש כתיב "ויסף חמישית", ואם כן, אף על גב דכי שקלת ליה לוי"ו ד"ויסף" ושדית ליה על "חמישית", סוף סוף הוה ליה חמישיתו. לשון יחיד. ואין לדרוש מכאן להוסיף חומש על חומש.
ומקשינן: מדוע הסתפק רבא בדין חומש דהקדש, תיפוק ליה דאם חזר וחילל את החומש הראשון אינו מוסיף חומש נוסף, משום הוה ליה הקדש שני?
ואמר רבי יהושע בן לוי, אהקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני  98  אין מוסיף חומש!?

 98.  היכי דמי הקדש שני בעלמא, כגון שההקדש הראשון נעשה בעל מום, וחיללו על אחר, והוי האי אחר הקדש שני, ואם נעשה אף הוא בעל מום וחיללו, אינו מוסיף עליו חומש. רש"י תמורה ט ב.
ומשנינן: אמר ליה רב פפי לרבינא, הכי אמר רבא: חומש אינו נחשב כ"הקדש שני", שהרי מאליו נתוסף, ולא נתפס תחת הראשון  99 , וכתחילת הקדש דמי. ולכן אין לפשוט את הספק מדין "הקדש שני".

 99.  יש לעיין אי תלי בנדון דלעיל, אי ארבעה בחמשה פריק, או ארבעה בראבעה פריק וחומשא מעלמא קאתי. ודוק.
על כל פנים, מאי הוי עלה (מה נפסק בספיקו של רבא)?
אמר רב טביומי משמיה דאביי: אמר קרא - "ויסף חמישית כסף ערכך",
ודרשינן: מקיש חומשו לכסף ערכו, מה כסף ערכו מוסיף חומש, אף כסף חומשו נמי מוסיף חומש  100 .

 100.  מסקינן, דגבי הקדש מוסיפין חומש על חומש. ויש לדון, האם מוסיפים גם כן חומש על חומש דחומש, כדרך שמוסיפים בגזל. או דילמא מוסיפים רק פעם אחת. ועיין במהר"ם שיף וברש"ש שנחלקו בזה.
גופא:
אמר רבי יהושע בן לוי: על הקדש ראשון מוסיף חומש ועל הקדש שני אין מוסיף חומש.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי יהושע בן לוי?
אמר קרא (ויקרא כז טו) "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו".
ודרשינן: "המקדיש" הוא מוסיף חומש, כשפודה את הקדשו. ולא המתפיס זה תחת קדש אחר, שהשני נתפס בקדושת הראשון, ואין הקדושה באה אליו מחמת עצמו.
עוד באותו ענין:
תני תנא קמיה דרבי אלעזר (אחד התנאים אמר מימרא זו לפני רבי אליעזר): נאמר בתורה (ויקרא כז כז) "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו",
ודרשינן: מדכתיב "בבהמה", ולא "ואם בהמה טמאה", משמע, רק בהקדשות שהם כבהמה טמאה מוסיף חומש.
ובמה בהמה טמאה מיוחדת? שתחילתה הקדש, (לקמן יבואר), וכולה לשמים, (ואין לבעלים בה כלום, דסתם הקדש בהמה טמאה, לבדק הבית היא), ומועלין בה (לקמן יבואר),
אף כל שתחילתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה.
הבין רבי אליעזר שכונת התנא לומר, שמי שיש בו גדרים אלו, יש בו דין מעילה,
ולכן אמר ליה רבי אלעזר לתנא: בשלמא "כולה לשמים", למעוטי קדשים קלים, כיון דאית להו לבעלים בגוייהו לית בהו מעילה.
אלא "תחילת הקדש" למעוטי מאי?
וכי תחילת הקדש הוא דאית ביה מעילה, אך סוף הקדש (כגון הקדש שני כדלעיל) לית ביה מעילה?! דלמא לענין חומש קאמרת? וכרבי יהושע בן לוי, שאין מוסיפין חומש בהקדש שני.
אמר ליה, אין! הכי קאמינא. (אכן, זו היתה כונתי)  101 .

 101.  רש"י פירש שהברייתא עוסקת בענין חומש בלבד. וקרי לחומש "מעילה" כיון שבמעילה שייך גם כן חומש. ולא באה הברייתא אלא למעוטי הקדש שני מחומש. ועיין ברשב"א ובריטב"א והרמב"ן שהביאו פירושים נוספים בסוגיא.

דרשני המקוצר