פרשני:בבלי:בבא מציעא עב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אית ליה זכיה מדרבנן 1 וכמו ששנינו (בבא בתרא קנז ב) "זכין לקטן" ; הכא גבי ישראל לגוי נמי לא שנא, וזוכה ישראל לגוי.
1. כתב הריטב"א בשם רש"י, דגרסינן "אית ליה זכיה" בלבד, ואין גורסים - גבי קטן - "מדרבנן", ופירש הריטב"א לפי גירסא זו את דמיון הגמרא: דכי היכי דקטן (ד) לית ליה שליחות, אית ליה זכיה מדאורייתא; תקון רבנן, דגוי, אף על פי דלית ליה שליחות, דלהוי ליה זכיה מדרבנן ואפילו לקולא.
דוחה הגמרא אף את תירוצו של רבינא:
ולא היא, קטן ישראל אתי לכלל שליחות (עתיד לבוא לידי שליחות), אבל גוי לא אתי לעולם לכלל שליחות, ולא תיקנו לו חכמים זכיה.
תנו רבנן:
ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית, וזקפן הגוי - את החוב עם הריבית - עליו במלוה, כלומר, לאחר זמן חישב הגוי עם הישראל על הריבית, וזוקף הכל ביחד במלוה וכתב הישראל לגוי שטר עליהם "כך וכך אני חייב לפלוני", ונתגייר:
אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה: גובה הגר את הקרן מן הישראל, וגובה ממנו אף את הריבית, ומשום דמשעת זקיפה הרי זה כגבוי.
ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה: גובה את הקרן, ואינו גובה את הריבית. 2
2. כתב הריטב"א: יש למדין מכאן, דהוא הדין גוי שיש לו שטר חוב על ישראל ויש בו ריבית מפורש, ועד שלא זקפו במלוה מכר הגוי או נתן אותו שטר חוב לישראל, דאסור אותו ישראל לגבות הריבית, כגוי עצמו שנתגייר, וכן היה אומר מורי ז"ל; ואין הראיה מחוורת, דשאני הכא, שהגוי הזה הוא עצמו הלוה מעות שלו, וכשגובה אותן עכשיו נראה ריבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל, ואף על פי שבשעת הלואה גוי היה, השתא בשעת גוביינא ישראל הוא, מה שאין כן בגוי שמכר חובו לישראל, שהישראל הגובה אותו לא הלוה כלום, ואין כאן ריבית מן הלוה למלוה.
וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית, וזקפן הישראל עליו במלוה, ונתגייר:
אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה, גובה הישראל מהגר את הקרן וגובה אף את הריבית.
אם משנתגייר זקפן עליו במלוה, גובה הישראל מהגר את הקרן, ואינו גובה את הריבית.
רבי יוסי חולק על הסיפא שבדברי תנא קמא ואומר:
גוי שלוה מעות מישראל בריבית, בין כך ובין כך (בין זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר, ובין לא זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר), גובה את הקרן וגובה אף את הריבית.
אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי יוסי, שאמר: גוי שלוה מעות בריבית הרי הישראל גובה את הריבית אף אם נתגייר קודם שזקפן עליו במלוה.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי:
כדי שלא יאמרו על הגר: "בשביל מעותיו - של ריבית שלא יצטרך לשלמם - נתגייר זה", ולכן אמרו חכמים, שישלם את הריבית אף לאחר שנתגייר, ולא הרויח בגרותו כלום.
תנו רבנן:
שטר שכתוב בו ריבית: 3 קונסין אותו (את המלוה) ואינו גובה לא את הקרן ואפילו מנכסים בני חורין ועל פי הודאה או עדים, 4 ולא את הריבית, דברי רבי מאיר.
3. פירש רש"י: שכתוב בו "פלוני לוה מפלוני מנה בריבית כך וכך, לזמן פלוני"; וכתב על זה הריטב"א: והקשו עליו ז"ל, דאם כן היכי אמרי רבנן שגובה את הקרן, והלא עדים פסולין הם, שעברו על "לא תשימון עליו נשך"! ? (וראה מה שכתב ליישב לפירוש רש"י, וראה אף בתוספות שהקשו כן). אבל הריטב"א כתב שאין פירוש רש"י ז"ל מחוור, דהא ודאי לאו בשופטני ורשיעי עסקינן, שיכתבו ריבית מפורש בשטר שלהן, ויחתמו עדים שכפרו באלהי ישראל:. לפיכך נכון כפירוש ר"י ז"ל, שיש בו ריבית סתום שזקפוהו קרן, ונודע על פי עדים אחרים שהעידו כן, ולא ידעי עדי השטר בדבר, ואפילו על פי עדי השטר עצמו, משכחת לה נמי, שאומרים, שלא הרגישו בריבית אלא לאחר שמסרו השטר לידם. 4. כן כתבו התוספות בבבא קמא ל ב ד"ה שטר, דהכי משמע מלשון "אינו גובה לא את הקרן"; והקשו שם: אם יפסיד כל חובו לגמרי מצינו הלוה חוטא נשכר! ? ותירצו, דאין זו קושיא, כי המלוה שמרויח, קנסו בגוף מחמת השבח ומתוך כך יזהר, אבל הלוה אין לנו במה לקנוס, שתחילתו על מנת לפרוע הוא לוה; וראה עוד בהערה בהמשך הסוגיא גבי שטרי חוב המוקדמין.
וחכמים אומרים: גובה את הקרן שאין בו איסור ואפילו מנכסים משועבדים 5 , ואינו גובה את הריבית שיש איסור לגבותו.
5. על פי תוספות בבבא קמא ל ב ד"ה וחכמים; והיינו, אף שמנכסים משועבדים אין הוא יכול לגבות אם לא השטר.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי רבי מאיר וחכמים:
רבי מאיר סבר: קנסינן התירא (קרן) משום איסורא (ריבית).
ורבנן סברי: לא קנסינן התירא משום איסורא.
תנן התם (שנינו במסכת שביעית):
שטרי חוב המוקדמין, שהיה התאריך הכתוב בשטר קודם לזמן המלוה בפועל, הרי אלו פסולין, ואילו המאוחרין שהיה התאריך הכתוב בשטר מאוחר למלוה, הרי אלו כשרין.
ומקשינן: שטרי חוב המוקדמין אמאי פסולין ואין גובים בהם כלל, והרי נהי דלא גבו - מן הלקוחות - מזמן ראשון, שהרי הוא מוקדם, מכל מקום ניגבו מזמן שני!?
אמר תירץ רבי שמעון בן לקיש:
אכן במחלוקת - רבי מאיר וחכמים גבי ריבית אם קנסינן התירא משום איסורא - שנויה, ורבי מאיר היא הקונס התירא משום איסורא, אבל לדעת חכמים, כשם שאינם קונסים התירא משום איסורא בשטר שיש בו ריבית, כך אין הם קונסים את המלוה מלגבות מזמן שני שהוא היתר. 6
6. הקשו התוספות בבבא קמא ל ב ד"ה שטר: מאי שנא דבשטרי חוב המוקדמין אפילו לרבי מאיר אין אנו קונסים אלא שלא יגבה מן הלקוחות מזמן ראשון, אבל על גוף המלוה לא קנסו שלא יגבנו, ואילו גבי ריבית, קנס רבי מאיר שלא יגבה כלל, וכמבואר בהערה לעיל! ? ותירצו: שאני שטר שיש בו ריבית שיש איסור בהלואה בריבית אפילו בלי שטר, מה שאין כן גבי שטר חוב מוקדם, שאין איסור בגוף ההלואה אלא בשטר.
ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא שאינם קונסים התירא משום איסורא, מכל מקום כאן אין הוא גובה משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. 7
7. פירש הריטב"א: שילך לבית דין אחר שלא ידעו שהשטר הזה מוקדם, והלקוחות לא ידעו גם כן בדבר, ויגבה מהם מזמן ראשון הכתוב בשטר שלא כדין; מה שאין כן בשטר שיש בו ריבית אין לגזור, משום דאפילו אם יגבה את כל השטר "קרנא מיהת בהיתירא גבי ליה אליבא דרבנן".
מעשה בההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנים, אכלה תלת שני, אמר ליה המלוה ללוה: אי מזבנית לה ניהלי, מוטב, ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא, ואמינא: "לקוחה היא בידי" ; אזל הלוה קם אקנייה לבנו קטן, והדר זבנה ניהליה.
(מעשה בלוה שמשכן את שדהו לחבירו שיאכל את פירותיה עשר שנים כנגד חובו ויחזירנה לו, והיתה היא בידו שלש שנים - שהם "שני חזקה" שעל ידיהם יכול המחזיק בשדה לטעון "לקוחה היא בידי" ואינו צריך להביא שטר מכירה - ונתאהב המלוה בשדה, ואמר ללוה: אם תמכור לי את השדה הרי טוב, ואם לא, אעלים את שטר המשכנתא, ואומר בבית הדין שכל שלשת השנים אכלתי את הפירות משום שלקוחה היא בידי, והרי אהיה נאמן; נתחכם הלוה והקנה את השדה לבנו הקטן, ואחר כך כתב שטר מכירה למלוה וחתם הוא עצמו על השטר).
ומקדימה הגמרא: הא פשיטא לי דזביני ודאי לא הוי זביני (המכר אינו חל), שהרי השדה של קטן היא, והקטן הרי לא הקנה ולא כלום; 8 ברם יש להסתפק:
8. כתב הריטב"א: לפי פשוטו נראה, שאין המקח קיים מפני שמתנת הקטן קדמה, והקטן אכן זכה בקרקע מחמת מתנה זו, ואף על פי שלא נתנה לו אביו אלא כדי להבריחה מן הלוקח כדי שלא יזכה במקחו, מכל מקום כיון שנתנה סתם לבנו, זכה בה בנו, דאי לא זכה בנו, מאי אהנו ליה מעשיו; ולפי פירוש זה, להכי אקנייה לבנו קטן ולא לבנו הגדול, משום דקטן קונה ואינו מקנה; אבל יש שפירשו, דקטן עצמו לא זכה בשדה כל שנודע לנו בעדים כי מפני הברחה זו נתנה, ואף על פי שלא פירש כלום בשעת מתנה, דהא אנן סהדי דמחמת אונסא הוא דאקנייה ולהברחה בעלמא, ולגבי מתנה בגילוי דעתא סגי (ראה שם שהאריך), ולפי פירוש זה, בדין הוא שהיה יכול להקנות לבנו הגדול שהרי הבן עצמו - אפילו גדול הוא - אינו יכול להקנותו, שהרי אינה שלו, אלא דמעשה שהיה כך היה.
זוזי, אותם מעות שניתנו ללוה בטעות, האם כמלוה בשטר דמו, וגובה אותם נותן המעות אפילו מנכסים משועבדים כדין מלוה בשטר. 9 או דילמא: כמלוה על פה דמו, ואינו גובה מנכסים משועבדים?
9. פירש רש"י: זוזי, מעות שהוא תובע ממנו שמוציא עליו שטר שמכרת לי כרם שאין שלך וקבלת מעותיי וכתבת לי אחריות; כמלוה בשטר דמו, דהא כתב ליה אחריות.
אמר על כך אביי:
ולאו היינו דרבי אסי!? דאמר רבי אסי: