פרשני:בבלי:בבא מציעא פא ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
עד דאתא איגניב, שלא בפשיעה גמורה!
אתו לקמיה דרב פפא, חייבינהו לשלם את דמי הגלימה.
אמרו ליה רבנן לרב פפא: למה חייבתם? הא שמירה בבעלים היא, ובשמירה בבעלים אין חולק שפטור השומר, ורק בפשיעה גמורה יש הסובר שאפילו אם בעליו עמו חייב?
איכסיף, לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שיכרא הוה שתי, ולא היתה שמירה בבעלים.
הנהו בי תרי, דהוו קא מסגו באורחא, הלכו בדרך יחדיו, חד מהם אריך, גבוה, וחד גוצא, נמוך.
אריכא, הגבוה רכיב על חמרא, והוה ליה סדינא, חלוק פשתן דק.
ואילו גוצא, מיכסי בסרבלא, היה לבוש בגד צמר עבה, וקא מסגי בכרעיה, הלך ברגליו.
כי מטי לנהרא, כאשר הגיעו לנהר, שקליה נטל הנמוך, המהלך ברגליו, לסרבליה, ואותביה והניחו עילוי חמרא, על החמור, כדי שלא יספוג בגד הצמר העבה מים מרובים.
שקליה לסדיניה דההוא, נטל הגוץ את סדינו של הארוך, הרוכב על החמור, ואיכסי ביה, והתכסה בו, במקום סרבלו, כשעבר במים, היות ובגד דק הוא, ולא יספוג מים מרובים.
שטפוה מיא לסדיניה, ואבד.
אתא לקמיה דרבא, חייביה לשלם לארוך, בעל החמור, את סדינו.
אמרו ליה רבנן לרבא: אמאי חייבתו בדמי הסדין? הרי שאילה בבעלים היא, שהרי בשעה ששאל סדינו, עשה עמו המשאיל במלאכתו, שהרי נשא אז את סרבלו של הגוץ על חמורו. 134
134. מקשה הריטב"א, לשיטת רש"י שסובר דהשאילני ואשאילך לא הוי שמירה בבעלים, למה כאן שמירה בבעלים היא, והרי זוהי שאילה אצל הגוץ ושמירה אצל הארוך, ואף שלעיל נתבאר ברש"י שגם בשמור לי ואשאילך אינה שמירה בבעלים, יש לחלק דדוקא שם דשני הכלים אצל אותו אדם אינה שמירה בבעלים. אבל כאן שאולה אצל הגוף ושמורה אצל הארוך ומיקרי בעליו עמו
איכסיף רבא.
לסוף, איגלאי מילתא דבלא דעתיה של בעל החמור שקליה, נטל הגוץ את הסדין, ובלא דעתיה של בעל החמור אותביה, הניח עליו הגוץ את סרבלו, ולא נתכוון בעל החמור להשאילו, ולא לשמור לו את סרבלו. וכדין חייבו רבא. 135
135. כיון דבלא דעתיה אותביה לא נחשב בעל החמור כשומר על הסרבל, שהרי לא ידע שהוא שם. "ובלא דעתיה שקליה" הכוונה, דמשום כך נחשב שואל שלא מדעת דגזלן הוא. אבל אם מדעתו היה נוטל היה שואל מדעת ופטור משום שבעליו עמו. (ריטב"א)
מעשה בההוא גברא, דאוגר ליה שהשכיר חמרא לחבריה. אמר ליה המשכיר לשוכר, חזי, ראה, הזהרתיך, שלא תיזול באורחא דנהר פקוד, אל תלך בדרך העוברת לאורך הנהר "פקוד", דאיכא מיא, לפי שיש מים בדרך העוברת לאורך הנהר הזה, ורצוני שתזהר מכך, כדי שלא ינזק חמורי מהמים, אלא זיל באורחא דנרש, דליכא מיא, והדרך שם סלולה ונוחה.
אך השוכר שינה מדעת הבעלים, ואזיל באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא. ולא ידוע מחמת מה מת.
כי אתא, כאשר חזר השוכר, אמר: אין, אכן, באורחא דנהר פקוד אזלי, הלכתי.
ומיהו, ליכא שם מיא! ואם כן, אנוס אני במיתת החמור. שהרי כמו שמת במקום זה, יכול היה למות גם בנהרא דנרש.
אמר לו רבא: נאמן השוכר שלא מת החמור מחמת המים אלא מחמת דבר אחר, כי מה, למה ליה לשקר ולומר שהלך שם ולא היו מים.
והרי אי בעי לשקר, אמר ליה: אנא, באורחא דנרש אזלי, כאשר ציוויתני! ואז לא היה יכול המשכיר להכחיש דבריו, והיה פטור, ואם כן, ודאי אמת בפיו. 136
136. רבינו יונתן (הובא בשיטה מקובצת) מקשה, הרי שיטת רבא בבבא בתרא לג ב שלא מהני מיגו במקום עדים, ואיך סבר כאן דמהני? ותירץ, דרבא חזר בו. אכן דעת הרבה ראשונים, שלא נחלקו רבא ואביי במיגו נגד עדים ממש, דזה ודאי לא מהני, אלא כאן מדובר שעל פי רוב יש מים בנהר פקוד, ונחלקו אם מועיל מיגו להכחיש את המצב הרגיל במקום זה. והרמ"ך בשיטה מבאר באופן שונה מעט, שהרבה אנשים היו שם באותו יום ויכולים להעיד אם היו שם מים, ונחלקו אביי ורבא אם במקרה כזה נאמן במיגו, או שעליו לטרוח ולהביא עדים. והרי"ף גרס רבה. ולדבריו כלל לא קשה מהסוגיא דבבא בתרא.
אמר ליה אביי: סברת "מה לי לשקר", במקום עדים המעידים כנגד, לא אמרינן!
ולכן, כאן, שיודעים אנו שתמיד מצויים מים מרובים במקום זה, נחשב הדבר כאילו עדים מעידים שאכן היו שם מים באותה שעה, ואינו נאמן לטעון להיפך, שלא היו שם מים.
שנינו במשנה: אדם האומר לחבירו, שמור לי מטלטלי, ואמר לו הנח אותם לפני, נעשה שומר חינם:
אמר רב הונא: אם אמר לו הנח לפניך, ולא לפני, אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, לפי שכל כוונתו לומר, שב ושמור אתה בעצמך את מטלטליך.
איבעיא להו, אם אמר לו הנח סתמא, ולא אמר לא לפני ולא לפניך, מאי? האם נתכוון להתחייב לשומרם, או לא?
תא שמע, ממה ששנינו במשנה: אמר לו שמור לי, ואמר לו הנח לפני, נעשה הוא שומר חינם.
ומשמע, הא אם אמר סתמא, אינו שומר ולא כלום.
ודחינן: אדרבה, מדאמר רב הונא לעיל, שאם אמר לו הנח לפניך, הוא דאינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, כמו שנתבאר, הרי משמע, הא סתמא, שומר חינם הוי. ומסקינן, אלא מהא, ממשנתנו ליכא למשמע מינה אם שומר חינם הוא בסתמא או לא.
והוינן בה: לימא דין זה כתנאי,
שהרי שנינו (ב"ק מז א) "קדר שהכניסו קדרותיו לחצר חבירו, ושברן שורו של בעל הבית, אם הכניס ברשות, בעל חצר חייב בנזקי קדרותיו. שכאשר הרשהו להכניסן לחצרו, נתכוון לומר שמתחייב הוא לשומרן. 137
137. עיין בבא קמא מז ב אי מקבל עליה נטירותא דעלמא או נטירותא דנפשיה, ולכאורה לדעת רבנן כאן מוכח שקיבל על עצמו נטירותא דעלמא, ועיין בריטב"א.
ולכאורה, אף אם לא אמר לו במפורש שישמרם, חייב לשלם. וכמו כן כאן, שאמר לו הנח, נתחייב לשומרן.
רבי אומר, בכולם (כל אותם מקרים שנתבארו בגמרא שם), אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור.
וסברה הגמרא, שמחלוקתם היא כשאמר לו הנח "סתמא", אם נתכוון לחייב עצמו בשמירתם או לא.
ופרכינן: ממאי, מנין לומר שבכך נחלקו?
דלמא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם "חייב בעל החצר", אלא כשהכניסם בחצר, דבת נטורי היא, שגדורה ונעולה, ולכן כי קאמר ליה בעל החצר עייל קדרותיך, כוונתו היא לומר, עייל, דאינטר לך, קאמר ליה. שהיות והשמירה בחצר היא דבר קל, הסכים בכך לשמור.
אבל הכא, כשבקשו לשומרם בשוק, ואמר לו הנח, כיון דשוקא לאו בר נטורי הוא, שהרבה עוברים ושבים שם וטרחה רבה היא לשומרם, כוונתו באומרו "הנח", אנח, ותיב, נטר לך אתה ! קאמר ליה. כלומר, במקרה זה אף רבנן יודו שלא נתחייב לשומרן.
אי נמי, אפשר לבאר להיפך, עד כאן לא קאמר רבי התם, שאינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, אלא כשבקשו לשומרן בחצירו, היות דלעיולי, להכניס לחצירו, רשותא קא בעי למשקל מיניה, צריך לבקש רשות, הרי בבקשתו מבעל החצר נתכוון לבקש שירשהו להכניסם שם, וכי יהיב ליה בעל החצר רשותא, באומרו "הנח", רשות לעיולי בלבד, נתכוון לתת לו, להענות לבקשתו, אך לא לעצם השמירה, שלגביה הלשון "הנח" שאמר בעל החצר, משמעותו היא "תיב נטר לך", קאמר ליה.
אבל הכא, ברשות הרבים, הרי להניחם שם אינו צריך לבקש רשותו, שרשות הרבים היא, וכשבקשו להניח לפניו וענה לו "הנח", ודאי נתכוון לומר, הנח, ואנא מנטרנא, קאמר ליה.
דאי סלקא דעתך שכוונתו לומר "אנח, ותיב ושב אתה ונטר" קאמר ליה, הרי אי לאותבה, אם להניח ברשות הרבים, וכי רשותא בעי למשקל מיניה!? אלא ודאי משמעות הדברים, לומר שישמרם.
שנינו במשנה, הלוהו על המשכון נעשה המלוה שומר שכר:
כלומר, אדם המלוה מעות לחברו ונתן לו משכון, ערבון, עבור מעותיו, נעשה המלוה כשומר שכר על המשכון.
וסברה הגמרא, שהוא נעשה שומר שכר מפני שהמשכון ניתן לו לשם גוביינא, במקרה שלא יפרע הלווה חובו בזמן. ולכן, נהנה הוא המלוה מכך שמצוי המשכון בידו, כדי שבבוא העת הוא יוכל לגבות ממנו את חובו. 138
138. כך נתבאר ברש"י. מקשה הריטב"א, אף אם תפסו לגוביינא אינו שומר שכר, שהרי לקח את המשכון משום שנתן לו מעותיו ואינו מרויח מכך, שהרי אם היו המעות בידו היה מרויח יותר? (עיין הערה 117) ועוד הגמרא להלן מבארת בדעת רבי עקיבא טעמים אחרים ולא הזכירה שתופסו לגוביינא? התוספות בד"ה דברי חולקים על רש"י, וסוברים שגם לרבי אליעזר נטלו לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא. ונחלקו במשכון בשעת הלוואתו, אם קונה מדשמואל או מדרבי יצחק כפי שיבואר בגמרא להלן. ובמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה רבי אליעזר, משום שעיקר דינם של שמואל ורבי יצחק במשכון שלא בשעת הלואתו, ולהלן יתבאר.
והוינן בה: לימא מתניתין, האומרת שאם הלווהו על המשכון נעשה המלוה לשומר שכר, היא דלא כרבי אליעזר!?
דתניא, אדם המלווה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון מתחת יד המלווה, ישבע המלוה שלא פשע בשמירתו, 139 (כדין שומר חינם הטוען אבד פקדונך) ויטול מעותיו, פרעון חובו מיד הלווה, דברי רבי אליעזר.
139. ישבע שלא פשע, דשומר חינם הוא עליו (רש"י). יש להקשות, למה נקט רש"י שבועה שלא פשע, הרי כמו כן נשבע שאינה ברשותו? מתרץ החתם סופר: דרש"י נקט שבועה זו לרבותא, שלכאורה היה מקום לפוטרו משבועה זו משום שאין לחושדו שפשע, שהרי רוצה הוא בקיומו של משכון כדי שיוכל לגבות חובו ממנו. אבל שבועה שאינה ברשותו ודאי נשבע ככל שומר חינם, מחדש רש"י שגם שבועה שלא פשע עליו להשבע.
רבי עקיבא אומר: יכול הלווה לומר לו למלווה, הרי כלום הלוויתני אלא על המשכון, ואם כן, כיון שאבד המשכון, אבדו מעותיך!
כלומר, כוונתך בנטילת משכון זה היתה, שאם לא אפרע לך מעותיך, תחזיק אתה משכון זה כפרעון חובך.
ואם כן, כל עוד משכון זה בידך, ולא החזרתיו לי, מחזיק אתה חפץ תמורת מעותיך. ואיני חייב לך דבר אלא אם כן תחזיר לי משכוני.
אבל רבי אליעזר סבר, שלא היתה דעתו מתחילה לגבות חובו ממשכון זה, אלא הוא מחזיקו רק לזכרון דברים בעלמא, שאם יכחיש הלווה ויאמר לא לויתי ממך, יוציא המלוה את המשכון כהוכחה לדבריו. ולדברי רבי אליעזר, שומר חינם הוא, שהרי אינו נהנה משמירתו, שהרי לא יוכל לגבות ממנו.
אבל אם הלוהו אלף זוז בשטר, והניח לו משכון עליהם, דברי הכל, אם אבד המשכון, אבדו מעותיו. כי היות שהלוהו בשטר, ודאי הוא אינו צריך את המשכון לזכרון דברים, שהרי השטר בידו. אלא ודאי לקחו כערבון, לגבות ממנו חובו.
ומשנינן: אפילו תימא, אפשר לומר, שמשנתנו רבי אליעזר היא, ולא קשיא.
כאן, בברייתא, אמר רבי אליעזר שהוא שומר חינם, משום שמדובר באופן שמשכנו בשעת הלוואתו, שאז אנו מפרשים כוונתו שנתנו לו לזכרון דברים.
אבל כאן, במשנה, אמר רבי אליעזר שהוא שומר שכר, משום שמדובר באופן שמשכנו שלא בשעת הלוואתו, שאז, ודאי לא עשה כן לזכרון דברים, 140 שאם כן, היה נוטל ממנו משכון כבר בשעת ההלואה. אלא עשה כן לאחר שתבעו פעם אחת בבית דין, ולא היו לו מעות לשלם, וקצב לו זמן מאוחר יותר, ורק אז משכנו, כדי שאם לא יפרע לו עד אותו זמן, יגבה חובו מהמשכון.
140. לפי באורו של רש"י. אבל התוספות מבארים, דמשכנו שלא בשעת הלוואתו קני מדרבי יצחק (המובא לקמן) ולכאורה נחלקו לשיטתם שם, שדעת רש"י דקני מדרבי יצחק אף לענין חיוב אונסין, ולכן ודאי כאן אין חיובו מדרבי יצחק שהרי חייב רק כשומר שכר הפטור באונסין. אבל בתוספות שם נתבאר שאפילו לרבי יצחק אינו חייב אלא כשומר שכר, ומשום כך מבארים הם שגם כאן חייב כשומר שכר מדרבי יצחק.
ולפי זה, אם משכנו שלא בשעת הלואתו, יודה רבי אליעזר שכוונתו לגוביינא, ושומר שכר הוא.