פרשני:בבלי:בבא מציעא צו א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ואילו רבא סבר לה כרבי יונתן החולק על רבי יאשיה, וסובר שבמקום אשר כתבה בו התורה שני דברים וביניהם אות וי"ו החיבור, לא צריך שיהיו שניהם ביחד. ומתרץ לקראי האלו, כרבי יונתן.
ומבארת הגמרא: אביי סבר לה כרבי יאשיה, ומתרץ לקראי כרבי יאשיה.
כתוב בתורה "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת", הרי שהשאילה והאונס מחוברים על ידי אות וי"ו החיבור של המילה "ונשבר". ולדעת רבי יאשיה, מה שנאמר עליהם - נאמר על שניהם ביחד.
וכתוב אחר כך "בעליו אין עמו שלם ישלם", ויש להבין כך: טעמא דליתיה בתרוייהו, התורה מחייבת דוקא כשבעליו אין עמו, לא בזמן השאלה ולא בזמן האונס. הא איתיה בחדא וליתיה בחדא, אבל אם היה עמו באחד מהם ולא היה עמו בשני - פטור.
ומצד שני אחר כך כתיב "אם בעליו עמו לא ישלם", וגם הפסוק הזה מתייחס לשאלה והאונס ביחד, ויש להבינו כך: טעמא דאיתיה בתרוייהו, התורה פוטרת דוקא אם היה עמו בשניהם. הא איתיה בחדא וליתיה בחדא, אם היה באחד מהם מחייב.
וכך מתרצים את הסתירה: לומר לך, פעמים שהיה באחד מהם והוא חייב, ופעמים שהוא פטור. היה עמו בשעת שאילה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה והוא פטור, היה עמו בשעת שבורה ומתה הוא חייב, וצריך להיות עמו בשעת שאילה ואז נפטר.
לקמן הגמרא מסבירה, מה הטעם לקבוע את שעת השאלה לשעת הפטור.
רבא סבר לה כרבי יונתן, ומתרץ לקראי כרבי יונתן.
כתוב בתורה "וכי ישאל ... ונשבר או מת", ולדעת רבי יונתן, מה שנאמר על זה אחר כך יכול להתפרש או על השאלה או על האונס.
וכתוב 43 "אם בעליו עמו לא ישלם", משמע דאיתיה בתרווייהו (משמע שהיה בשניהם) והתורה פוטרת אותו, ומשמע נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא - פטור, שהרי משמעות הפסוק שאפילו היה באחד מהם - פטור.
43. גירסת הגמרא בספרים שלנו היא "דתניא" לפני "אם בעליו עמו". זוהי גירסא ישנה, ולפיה הברייתא הראשונה שהובאה לעיל סוברת כרבי יאשיה, והברייתא השניה כרבי יונתן. אביי מסביר את הברייתא הראשונה, ורבא מסביר את הברייתא השניה. רש"י דחה גירסא זו, ולפי שיטת רש"י מחק הב"ח את המילה "דתניא". אמנם הרמב"ן והריטב"א סוברים שמלשון הברייתא הראשונה משמע כרבי יאשיה, ומלשון הברייתא השניה משמע כרבי יונתן.
ומצד שני כתיב "בעליו אין עמו שלם ישלם", משמע דליתיה בתרוייהו, ומשמע נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא - חייב, שהרי משמעות הפסוק שאפילו שלא היה באחד מהם - חייב.
וכך מתרצים את הסתירה: לומר לך, היה עמו בשעת שאילה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאילה.
נמצא, שהן לאביי והן לרבא, קיימת אותה סתירה, ומתרצים אותה באותו תירוץ. אלא שלפי אביי, מהפסוק שכתוב בו חיוב, משמע לפטור באחד מהם, ומהפסוק שפוטר משמע לחייב באחד מהם. ולרבא הפסוק שמחייב - מחייב באחד מהם, והפסוק שפוטר - פוטר באחד מהם.
שואלת הגמרא לפי שניהם: איפוך אנא! מנין לנו ששעת השאלה היא הקובעת את הפטור, ולא שעת האונס?
עונה הגמרא: מסתברא שאלה עדיפא להחשב כשעה הקובעת, משום דקא מייתי לה לרשותיה (משום שהוא מביא אותה לרשותו) ומקבל על עצמו אחריות עליה. וראוי ללכת אחרי השעה המחייבת אותו.
ומקשינן: אדרבה, שבורה ומתה עדיפא, שכן חייב באונסין! והרי זוהי השעה המחייבת אותו.
ומתרצינן: אי לא שאלה והתחייב באחריותה, שבורה ומתה מאי עביד (מה עושה). הרי אינו מתחייב באונסין, אלא מפני ששאלה וקבל על עצמו אחריות.
אך עדיין יש להקשות: ואי לאו שבורה ומתה שגורמות לו להתחייב בפועל, שאלה מאי עביד? הרי השאלה אינה גורמת לו להתחייב למעשה, וללא האונס אין כל משמעות לקבלת האחריות.
ומתרצינן: אפילו הכי שאלה עדיפא, שכן משעת שאלה חייב השואל במזונותיה 44 , וכיון שאז מתחייב בפועל במזונות, מלבד מה שמתחייב באחריותה יש להכריע ששעת השאלה היא הקובעת.
44. נחלקו הראשונים, אם חייב במזונותיה משעת משיכה, או משעת קבלת השמירה, כשם שנחלקו אם השואל חייב באחריות משעת המשיכה, או משעת קבלת השמירה. (שו"ע חו"מ ש"מ ס"ד) עיין הערה 4.
הגמרא מביאה תשובה אחרת, לשאלה מנין לנו ששעת השאלה היא הקובעת? לפי תשובה זו, הדבר הוכרע על ידי דרשה מהפסוק ולא מסברא.
רב אשי אמר: 45 אמר קרא "וכי ישאל איש מעם רעהו", ולא כתוב וכי ישאל איש מרעהו. הדגישה התורה "מעם רעהו", ללמד שמפני ששאל את השייך לרעהו ולא רעהו עמו לכן "שלם ישלם". הא רעהו עמו פטור.
45. יש טעות בדפוס וילנא, שחסרה המילה "אמר". ונמצאת בדפוס וניציה.
רואים שזמן השאלה הוא הפוטר.
ומקשינן: אי הכי, "בעליו אין עמו", "ואם בעליו עמו" שאמרה תורה, למה לי? הרי אפשר ללמוד דין בעליו עמו מלשון "מעם רעהו".
ומתרצינן: אי לאו הנך מקראות שכתוב בהם במפורש דין בעלים, לא היינו יכולים להוציא חידוש זה מלשון "מעם רעהו". כי הוה אמינא, האי אורחיה דקרא הוא (הייתי אומר, כך זה דרך לשון התורה).
ועתה הגמרא מביאה ספקות שנסתפקו בהם אמוראים בהלכות שאלה. חלק מהם נשארו בספק, וחלק נפשטו.
בעי רמי בר חמא שש בעיות. ארבע הראשונות לא דנות בשאלה בבעלים 46 .
46. כך היא שיטת רש"י. אבל שיטת הרמב"ם, שהשואל פרה לרבעה או להיראות או לעשות בה פחות משוה פרוטה - חייב באונסין. לדעת הרמב"ם, הגמרא מסתפקת כששאל בבעלים לצורך דברים אלה, האם נפטר משום שאילה בבעלים. (פ"ב מהלכות שאלה ופקדון ה"ט) שיטת הרמב"ם טעונה הסבר, מה הסברא לחייב כששאל לצורך דברים אלו יותר מכל שאילה. מסביר התורת חיים: חיוב השואל באונסין הוא דבר מסתבר, כיון שכל ההנאה שלו, ומסברא יש לחייבו כששאל לכל צורך. אמנם מה שפטרה התורה את השואל כשבעליו עמו. הוא חידוש, לפיכך יש לנו לומר, אין לך בו אלא חידושו, ולא דברה תורה אלא בשאילה רגילה, ולא בשאילה לצורך דברים אלו.
א. שאלה לרבעה מהו? השואל בהמה כדי שהוא יבעל אותה 47 , ומתה הבהמה, מה הדין? וצדדי הספק הם:
47. רש"י כתב, שאלה לרבעה - הוא עצמו. כוונת רש"י שלא נטעה לפרש ששאל בהמה להרביע בהמה, שבזה אין ספק שהוא חייב. ואם שאל בהמה להרביע כלאים, גם כן חייב באונסין, שלא העבירה היא הסיבה לפטור, אלא שלא שאל כדרך אנשים, ואין דרך אנשים לשאול כדי לבעול בהמה. (אמנם עיין ערוך השולחן שמ"ו ס"ט)
האם כדשיילי אינשי בעינן (צריך שהשאלה תהיה כמנהג בני אדם) ולהכי לא שיילי אינשי (ולכך אנשים לא שואלים), ועל כגון זה לא אמרה תורה "וכי ישאל איש", ופטור מאונסין.
או דילמא, טעמא מאי, (מאיזה טעם) חייבה תורה את השואל באונסין? משום הנאה שיש לו. והאי נמי, הא אית ליה הנאה (וזה גם, הרי יש לו הנאה) ויש לחייבו.
ב. שאלה ליראות בה, מהו? השואל פרה כדי שיהיה נראה עשיר, ולא ימנעו בני אדם למכור לו בהקפה, מה הדין?
וצדדי הספק הם: האם כדי שהשואל יהא חייב באונסין, ממונא בעינן, שיקבל השואל ממון מהמשאיל, והאיכא ממון, וחייב.
או דילמא, לא די בכך שמקבל ממנו ממון, אלא ממונא דאית ליה לשואל הנאה מיניה מעצמו 48 בעינן כדי לחייב באונסין, וליכא, שהרי לא נהנה מגוף הפרה, אלא נהנה ממנה רק בעקיפין, והנאה כזו אינה חשובה כדי לחייב באונסין.
48. הקצות החושן כתב, שהשואל ספר מחבירו פטור מאונסין, כמו שאלה להראות בה שפטור מספק, שכיון שמצוות לאו להנות נתנו, לא נהנה מגוף הספר. (סימן ע"ב ס"ק ל"ד) הנתיבות חולק עליו בטענה, שיכול השואל ללמד מתוכו לאחרים בשכר, ועוד, שכתב הט"ז שאין אומרים מצוות לאו להנות נתנו בספרים לפי שהתורה משמחת. (סימן ע"ב ס"ק י"ז) והאור שמח דחה את דברי הקצות מעיקרם. ודעתו היא, שכל הספק בשאלה ליראות הוא מפני שאין לשואל זכות להשתמש בחפץ כבעלים, והתורה לא חייבה אלא שואל שנכנס תחת הבעלים להשתמש בחפץ. אבל ספר שכל ערכו הוא מפני שלומדים בו וזה שימושו, אין ספק שהשואל אותו חייב באונסין. (או"ש הלכות שאלה ופקדון פ"ז ה"ד) ועיין עוד בענין השאלת ספר בהערה 15.
ג. שאלה השואל על מנת לעשות בה מלאכה השוה פחות מפרוטה, מהו?
וצדדי הספק הם:
ממונא בעינן, האם כל מה שצריך הוא שישאל ממנו ממון, ואיכא ממון, שהרי הפרה שוה פרוטה. לכן חייב באונסין.
או דילמא נלך אחר ההנאה שיש לו ממנה, והיא אינה ממון, שהרי כל פחות מפרוטה, לא כלום היא, ופטור 49 .
49. בבעיות הקודמות, הספק היה אם יש לשואל זה - דין שואל להתחייב באונסין. ואם לאו הרי הוא שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה, שהרי הוא מקבל הנאה. אמנם בבעיה זו, אם נאמר שהוא לא שואל, אף שומר שכר אינו, לפי שלא נהנה שוה פרוטה. (רא"ש סימן א')
ד. בעיה זו נשאלת לפי הצד, שבבעיה הקודמת - השואל פטור, מפני שלא נהנה שוה פרוטה.
שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה, ובכל אחת יעשה מלאכה השוה פחות מפרוטה, ומתה אחת מהם 50 מהו?
50. וכן אם מתו שתיהם, ואף שמשך את שתיהם ביחד ומתו שתיהם ביחד, יש מקום לומר, שאנו דנים כל פרה כשאילה נפרדת. (לא מצאנו חילוקים בפוסקים)
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן, זיל בתר שואל ומשאיל ואיכא, (האם אומרים, לך אחר השואל והמשאיל, ויש) לשואל הנאת פרוטה, לפיכך חייב.
או דילמא, זיל בתר פרות, וכל חדא וחדא ליכא ממונא (לך אחרי הפרות, וכל אחת ואחת אין בה ממון) לפי שאינה עושה פרוטה, ופטור מאונסין 51 .
51. וחייב בגניבה ואבידה, שהרי מקבל שוה פרוטה, והוא שומר שכר, כי שומר שכר לא צריך להנות מגוף החפץ. (טור בשם הרמ"ה סימן שמ"ו) ועיין הערה 49.
ה. שאל משותפין ונשאל לו אחד מהן מהו? שאל מן השותפים את בהמתם המשותפת, ואחד מהשותפין היה עמו במלאכתו, ומתה הבהמה. האם נפטר משום שאלה בבעלים במקרה זה.
וצדדי הספק הם: האם נאמר, שבשביל פטור בעלים כולו בעליו בעינן, וליכא שהרי אחד מהשותפים לא היה עמו. לכן חייב השואל לשלם את הפרה לשני השותפים.
או דילמא, אין צריך שכל הבעלים יהיו במלאכתו, ולכן מההוא פלגא דידיה מיהא מיפטר (מחלק השותף שהיה עמו הוא נפטר) וחייב לשלם רק לשותף שלא היה עמו, את חלקו 52 .
52. לפי גירסא שלנו, אין ספק שחייב לשלם לשותף שלא היה עמו. אבל הרמב"ם כתב: "שאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם, וכן שותפים ששאלו ונשאל לאחד מהם, הרי זה ספק אם היא שאילה בבעלים אם אינה. ולפיכך אם מתה אינו משלם". (לשון הרמב"ם פ"ב משאלה ופקדון ה"ח) וכתב הנימוקי יוסף, שמלשונו משמע, שלפי צד הספק שיש דין שאילה בבעלים באחד משני שותפים, הדין הוא שפטור לשלם לשניהם. וכתב הגר"א, שהיתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמרא. (חו"מ שמ"ו ס"ק י"ד) ועיין נמוקי יוסף הנ"ל בסוף דבריו.
וכן 53 שותפים ששאלו ונשאל לאחד מהם, מהו? שותפים בשדה 54 ששאלו פרה בשביל לחרוש אותה, והמשאיל עובד בשדה פרטית של אחד מהשותפים. מה הדין?
53. בעית "שאל מן השותפים" ובעית "שותפים ששאלו" בעיה אחת היא, ואם חייב השואל מהשותפים אף שותפים ששאלו חייבים, ואם פטור השואל משותפים אף שותפים ששאלו פטורים. (כן משמע מהרמב"ם שצוטט בהערה הקודמת, שכתב שאל מן השותפים וכן שותפים ששאלו) 54. כתב רש"י, שותפים ששאלו לחרוש בה קרקע של שותפות. ופירש הריטב"א את רש"י, שאם שני אנשים שאלו פרה בשותפות, ואין להם קרקע משותפת, וזה יעבוד בה חצי מזמן השאילה וזה יעבוד בה חצי מזמן השאילה, אין זה בכלל בעית הגמרא, וכל אחד בזמן שלו נחשב כשואל על הכל, ואין ספק שפטור.
וצדדי הספק הם:
האם נאמר, שבשביל פטור בעלים כולו 55 שואל בעינן וליכא שהרי כאן המשאיל לא עושה מלאכתו של כל צד השואל, שהרי יש שני שואלים, והוא עושה מלאכת אחד מהם, לכן אף זה שהוא במלאכתו לא נפטר.
55. הר"ן והנמוקי יוסף מביאים ירושלמי: שנים שלוו מאחד, חייב כל אחד מהלווין לשלם הכל. ודנו הר"ן והנ"י, האם עיקר חיובו של כל אחד הוא מחצה, ומחצה חייב מדין ערב, אף על פי שלא נעשה ערב במפורש. או שכל אחד מהם חייב הכל מצד עצמו. ונפקא מינה, שאם כל אחד חייב הכל, יכול המלוה לתבוע ממנו את הכל מבלי לתבוע את השני. ואם הוא חייב מחצה מדין ערב, אין יכול לתבוע ממנו הכל לפני שתבע מהלווה השני את החלק שלו. והביאו ראיה מגמרא זו, שאם נאמר שכל אחד מתחייב הכל, ואף בשנים ששאלו כל אחד מתחייב בכל התשלום אם נאנסה הפרה, אין מקום לספק שמי שהיה עמו במלאכתו נפטר, שהרי הוא חייב הכל.
או דילמא, אין צורך בזה שיהיו בנלאכתו של כל צד השואל, ובנידון זה בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר, (באותו חצי ששאל בבעלים נפטר) והשותף השני שאין לו פטור בעלים, ישלם חצי למשאיל 56 .
56. ולדעת הרמב"ם שניהם פטורים. עיין הערה 52.
ו. בעיה זו עוסקת בשאילת נכסי מלוג, אשה נשואה שנפלו לה נכסים בירושה, הרי אלו נכסי מלוג דין הנכסים הוא, שהגוף שלה והבעל אוכל פירות.
לדוגמא: אשה נשואה שירשה מאביה פרה, יש לבעלה זכות לקבל את החלב שלה, וכן לחרוש בה את שדותיו. אבל אין הוא יכול לשחוט את הפרה, ללא הסכמת האשה מפני שהגוף שייך לה.
ואף על פי שיכול הבעל להשתמש בפרה מתקנת חכמים, אין הוא יכול להשאיל את הפרה לאחרים ללא רשותה, כי חכמים נתנו לו זכות אכילת פירות דוקא כאשר יהיה רווח בבית מזה.
ונסתפק רמי בר חמא: שאל מהאשה פרה של נכסי מלוג, שהשואל אותה, צריך את רשותה 57 ורשות הבעל. ונשאל לו בעלה למלאכתו, ומתה הפרה. האם נפטר השואל כיון שהבעל היה במלאכתו, או לא נפטר מפני שהאשה לא היתה במלאכתו? 58
57. מלשון הגמרא "שאל מהאשה" משמע שהשאלה תלויה אף בדעתה (תוספות ד"ה שאל) עוד כתבו התוספות לפרש לשון "שאל מהאשה", שאל מהאיש נכסי האשה. ולפי דרך זו, אין צריך דעת האשה כדי להשאיל. (תוספות שם) ודעת האור זרוע, שהאשה יכולה להשאיל פרה של נכסי מלוג שלא מדעת בעלה. (הגהות אשרי סימן ג') ודעתו צריכה עיון. 58. יש דעה בראשונים, שבעיה זו תלויה בבעיה הקודמת, שאם שאל מהשותפים ונשאל לו אחד מהם, אין זו שאלה בבעלים, אז בודאי שהשואל מבעל ואשה ונשאל לו הבעל, אין זו שאלה בבעלים. אבל אם שאל מהשותפים ונשאל לו אחד מהם, זו שאלה בבעלים, אז יש להסתפק אם בעל חשוב כשותף ופוטר או לא. (דעת הראב"ד מובא בשיטה מקובצת) ודעת הריטב"א, שאין בעיות אלו קשורות, ואפשר שהבעל גרוע משותף כי אין לו קנין הגוף, ושותף פוטר ובעל לא פוטר. ואפשר שבעל עדיף משותף שקנין פירות שלו מחשיב אותו כבעלים גמור יותר מהאשה.
וכן אשה ששאלה פרה, כדי לחרוש בה קרקע מלוג, ונשאל בעל הפרה לבעל למלאכת שדהו של בעלה, ומתה הפרה, מהו?
האם חייבת האשה בתשלומים, ואין כאן פטור בעלים, שהרי לא עשה המשאיל מלאכתה, או פטורה, לפי ששאלה לצורך מלאכת שדה שיש לבעל זכות אכילת פירות בו, והמשאיל עשה מלאכת הבעל.
וצדדי הספק הם:
האם קנין פירות כקנין הגוף דמי, אותה זכות שיש לבעל בנכסי האשה, מחשיבה אותו כבעלים גמורים על הנכסים. לכן השואל פרת נכסי מלוג - כשואל פרה של הבעל 58א , ואם הבעל עושה מלאכתו, הרי זה שאלה בבעלים. וכן אשה ששאלה פרה כדי לחרוש קרקע מלוג, נחשב הדבר כשואלת את הפרה לחרוש שדה של בעלה, ואם המשאיל עושה מלאכת הבעל, הרי זה שאלה בבעלים.
58א. עיין הערה 74.
או לא נחשב הבעל כבעלים גמורים על נכסי מלוג. לכן, השואל פרת נכסי מלוג - כשואל פרה של האשה, ואם הבעל עושה מלאכתו, אין זה שאלה בבעלים. וכן אשה ששאלה פרה כדי לחרוש קרקע מלוג, נחשב הדבר כשואלת פרה לחרוש שדה שלה, ואם המשאיל עושה מלאכת הבעל, אין זה שאלה בבעלים.
אמר ליה רבינא לרב אשי ספק נוסף: האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי, מהו? ראובן שלח את שמעון להשאיל את פרתו של ראובן ללוי, ואמר לשמעון, אף אתה עשה מלאכת לוי בשליחותי, ומתה הפרה ברשות לוי, האם לוי חייב?
וצדדי הספק הם: האם בעליו ממש בעינא במלאכת השואל, וליכא הכא אלא שליח.
או דילמא, כמו שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, והכא איכא שליח, וזה שאלה בבעלים?
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: שתי הבעיות האחרונות תלויות במחלוקת תנאים או אמוראים, שנחלקו בענינים אחרים.
בעל שנסתפק בו רמי בר חמא, זוהי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש.
שליח שנסתפק בו רבינא, זוהי פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה.
בעל - פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש:
דאיתמר, המוכר שדהו לפירות, מי שמכר את שדהו למספר שנים, ובאותן שנים יאכל הלוקח את פרי השדה.
רבי יוחנן אומר: מביא הלוקח ביכורים מהשדה, וקורא פרשת ביכורים מ"ארמי אובד אבי" עד "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'".
ריש לקיש אומר: מביא ביכורים ואינו קורא את הפרשה.
וטעם מחלוקתם הוא:
רבי יוחנן אומר: מביא וקורא, היות שלדעתו קנין פירות כקנין הגוף דמי, וכיון שהקרקע חשובה כשל הלוקח, יכול הלוקח לקרוא ולהודות על "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי".
ריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, היות שלדעתו קנין פירות לאו כקנין הגוף, דמי, ואינו יכול לקרוא ולומר "האדמה אשר נתת לי".
נמצא שיסוד ספיקו של רמי בר חמא, האם קנין פירות כקנין הגוף דמי, או לא, נחלקו בו רבי יוחנן וריש לקיש 59 .
59. עיקר סוגיא דקנין פירות כקנין הגוף או לא היא במסכת גיטין בפרק השולח. (מ"ז ע"ב - מ"ח ע"ב) מבואר שם בסוגיא, שאף ריש לקיש מודה שהבעל מביא ביכורי אשתו וקורא, לפי שנאמר בפרשת ביכורים "ולביתך". (מ"ז ע"ב) ואם כן קשה, איך הגמרא מקשרת את בעית "שאל מהאשה" למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, הרי בבעל מודה ריש לקיש שקנין פירות שלו כקנין הגוף דמי! (מיוחס לריטב"א) תירץ המיוחס לריטב"א: קנין פירות של הבעל לא חשוב כקנין הגוף לריש לקיש. והבעל מביא וקורא מדין שליח של אשתו, ואף שכל שליח לא יכול לקרוא, בבעל נתחדשה הלכה שיכול לקרוא לפי שגם הוא נהנה מפירות האדמה.
ועתה ממשיכה הגמרא ומבארת את מה שאמר רב אחא, שליח, פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה.
דתניא: האומר לאפוטרופוס שממנה אותו על צרכי ביתו, לפני שהולך למדינת הים: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן (מעכשיו) עד שאבא ממקום פלוני, הפר לה אותם בשליחותי! והאשה נדרה נדרים, והפיר לה האפוטרופוס. יכול (האם) יהו מופרים?
תלמוד לומר (לכן כתוב) בתורה (במדבר ל יד) לשון "אישה" שתי פעמים, "אישה יקימנו, ואישה יפרנו", לומר, שלא יפר אדם אחר במקומו, ואפילו אפוטרופוס, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, ואף לענין הפרת נדרים, יכול השליח להפר.
הרי שנחלקו התנאים, במקום שכתוב פעמיים אישה, אם יש להוציא את השליח. והרי לגבי דין שאלה בבעלים נאמר בתורה פעמיים "בעליו", 60 ולכן, אף כאן קיימת המחלוקת, האם בא הכתוב להוציא את השליח, או לא 61 .
60. בארנו את הגמרא לפי דרך אחת בתוספות ד"ה שליח. ועיין שם דרך אחרת. 61. נחלקו הראשונים והפוסקים, אם הלכה כרבי יאשיה, שאי אפשר לעשות שליח להפרת נדרים ולדין בעליו עמו. או הלכה כרבי יונתן שאפשר. עיין רי"ף כאן ורמב"ם פ"ב משאלה ופקדון ה"ה ופי"ג מנדרים ה"ט ורא"ש כאן סימן ב' ושו"ע חו"מ סי' שמ"ו ס' ו'.
אמר ליה רב עיליש לרבא: יש להסתפק בספק הדומה לספק הקודם בענין שליח, והוא:
האומר לעבדו הכנעני, צא והשאל עם פרתי, מהו? האם עבדו של אדם כמותו לענין שאלה בבעלים 62 .
62. תוספות לקמן אומרים, שאם שלח את העבד לעשות מלאכת השואל, פשוט, שאין זו שאילה בבעלים, שהרי עבדו הוא ממונו, ונחשב הדבר כאילו המשאיל השאיל לו שתי פרות. אלא מדובר כאן, במקרה שהאדון נתחייב לעשות מלאכה לשואל, ואחר כך שלח את עבדו לעשות מלאכה זו במקומו, ואז יש להסתפק אם אפשר לראות את העבד כבמקום האדון. והרמב"ם כתב: "אמר לעבדו הכנעני צא והשאל עם פרתי, הרי זו שאילה בבעלים, שיד עבד כיד רבו. נשאל העבד עמה שלא מדעת רבו אינה שאילה בבעלים. (פ"ב משאילה ופקדון ה"ח) כתב המגיד משנה, שדינו של הרמב"ם פשוט, שאין העבד יכול לחוב לרבו שלא מדעתו, ולעשות את השאילה כשאילה בבעלים. משמע מהרמב"ם, שאם העבד נשאל מדעת רבו, אף שלא היה זה במקום רבו, שלא נשתעבד רבו לשואל, הרי זו שאילה בבעלים, ודלא כתוספות הנ"ל. (הגר"א חו"מ שמ"ו ס"ק י') ודעת הנתיבות, שאף הרמב"ם מודה לתוספות, שצריך שישאל האדון עצמו לשואל, ואף במקרה זה, אם לא שלח את העבד ועשה העבד את מלאכת רבו מדעת עצמו, אין זו שאילה בבעלים. (נתיבות המשפט שמ"ו ס"ק ב')
והגמרא מסבירה, מדוע ספקו של רב עיליש אינו אותו ספק של רבינא בענין שליח, ואינו תלוי במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן.
תיבעי (יש להסתפק) בזה, למאן דאמר "שלוחו של אדם כמותו" גם לגבי שאילה בבעלים, ששליח המשאיל נחשב כמותו. והבעיה היא, מפני שיש סברא שעבד גרוע משליח, וכפי שיבואר מיד.
וכן תיבעי למאן דאמר "שלוחו של אדם אינו כמותו" לענין שאלה בבעלים, כי יש סברא שעבדו עדיף משלוחו.
ומסבירה הגמרא: תיבעי למאן דאמר: שלוחו של אדם כמותו, הני מילי שליח בן חורין דבר מצוה התלויה בממונות הוא, אבל עבד דלאו בר מצוה הוא, שהרי כל מה שקנה עבד קנה רבו, ואין לו ממון, ואינו בתורת משאיל ושואל, לא חשוב כמותו, שהתורה לא חידשה דין שליח, אלא בשליח ששייך בתורת אותו ענין, ובכך הוא דומה למשלח. ועבד לא יכול לשמש כשליח בגיטין וקידושין מפני שלא שייך באותו ענין, והוא הדין שלא יכול לשמש שליח בעניננו 63 .
63. כך היא שיטת רש"י. אך הראשונים הקשו עליו, שאפשר שיהיה לעבד ממון באופן שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו, וכשמשאיל אותו ממון נוהג בו דיני שואל ומשאיל! והרמב"ן פירש, שאף שלדעת רבי יונתן, שלוחו של אדם כמותו אף לדין בעליו עמו, ולא דורשים את הכפילות למעט שליח, מכל מקום שמא כתבה התורה פעמים "בעליו" ללמד שלא כל שליח חשוב כמותו, ורק מי שדומה למשלח - שחייב בכל המצוות - יכול לשמש כשליח לדין זה.
או דילמא, אפילו למאן דאמר: אין שלוחו של אדם כמותו, הני מילי שליח שבדין הזה אין שליחות, אבל עבד כיון שהוא ממון של אדונו, אפשר לומר בו, יד עבד כיד רבו דמיא, וכאילו יד רבו ממש עשתה מלאכת השואל.
אמר ליה רבא, מסתברא יד עבד כיד רבו דמיא, ונחשב כאילו רבו עשה מלאכת השואל 64 .
64. המחנה אפרים כתב, שאם אמר לפועל שלו, השאל עם פרתי, זו שאילה הבעלים, כי יד פועל כיד בעל הבית. ולדעתו, בודאי שיד עבד עברי כיד אדוני, ואם אמר לעבדו העברי השאל עם פרתי, זו שאילה בבעלים. אמנם מלשון הרמב"ם והשו"ע שהדגישו "עבד כנעני" בהלכה זו, משמע שלא כהמחנה אפ רים. והגרע"א הביא דברי המחנה אפרים, והוסיף וכתב "ודבריו צע"ג. (חו"מ שמ"ו ס' ו')
הסוגיא הבאה עוסקת בנכסי מלוג. נתבאר לעיל שהבעל אוכל פירות של נכסי האשה.
חכמים תקנו לבעל זכות אכילת פירות, תחת החיוב שתקנו שהבעל חייב לפדות את האשה אם נשבית. על יסוד זה נשאלת השאלה הבאה.