פרשני:בבלי:בבא מציעא קג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קג א

חברותא

דתנן לקמן בפרק המקבל: שכיר בזמנו - נשבע ונוטל. (ב"מ קיא א)
פועל שעבד אצל בעל הבית ותובע שכרו, ובעל הבית טוען: פרעתי, מדין תורה בעל הבית פטור מלשלם, מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ופטור אף מלהשבע, מפני שהוא כופר בכל.
חכמים תקנו, שאם השכיר תובע עם גמר העבודה (לפני הזמן שבעל הבית עובר באיסור "בל תלין")  291  שלא נתן לו המעביד את שכרו - שהשכיר נאמן, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו, ואפשר שהוא טועה וחושב שנתן לו, ובאמת נתן לפועל אחר.

 291.  מדוע אחר זמן איסור בל תלין, בעל הבית נאמן שפרע? עיין לקמן בגמרא דף קי"ב ע"ב.
וכדי להפיס את דעתו של בעל הבית, תקנו חכמים שהשכיר ישבע ויטול, וזו אחת מהשבועות שנזכרו במשנה שהם מתקנת חכמים  292  (שבועות מד ב).

 292.  ישנם שבועות מדרבנן שתקנו בזמן התנאים, ויש שבועת היסת שתקנו האמוראים. שבועת המשנה חמורה משבועת היסת לענינים מסויימים.
ומוכיח רבי יוחנן מהדין הזה, שאדם נאמן לטעון שפרע ביום האחרון של השכירות, וכך היא ההוכחה:
בשכיר דוקא  293  הוא דרמו (שהטילו) רבנן שבועה עליה, וחייבו את בעל הבית לשלם משום דבעל הבית טרוד בפועליו.

 293.  קשה, אולי דוקא בשכיר היינו אומרים שבעל הבית פרע ביומא דמשלם זמניה לולא טרדתו, מפני שאם לא יפרע אז, הרי הוא עובר ב"בל תלין", בל שוכר אין דרכו לפרוע ביום האחרון! (מיוחס לריטב"א כתב הקצות החושן, שאף השוכר בית ולא משלם בזמנו - עבר ב"בל תלין" - קצוה"ח שי"ז ס"ק ג')
אבל הכא, שאין השוכר טרוד, יש לנו להעמיד את דין התורה, לפיכך שוכר מהימן שפרע ביום האחרון  294  בשבועה, ושבועה זו היא מתקנת האמוראים שתקנו שכל כופר בכל חייב שבועה, ונקראת שבועת היסת.

 294.  הקשה הראב"ד, הלוא המשנה אומרת ששכיר יום שעובד כל היום, גובה את שכרו כל הלילה, וזהו "שכיר בזמנו" האמור במשנה. ואם כן, מה הראיה שאדם פורע ביום האחרון של השכירות, אולי דרכם של בני אדם לחכות עד הלילה! תירץ הראב"ד: מהמשנה משמע, שאף אם השכיר תובע מיד אחרי השקיעה, ובעל הבית טוען שפרע ביום, השכיר חייב לישבע וליטול כי מדאורייתא היה בעל הבית נאמן, ומוכח, שדרך אדם לפוע ביום ואין דרכו לחכות ללילה, כי נפש רעה היא מי שממתין עד הלילה. (הובא בשיטמ"ק) והריטב"א כתב, שהשוכר חייב מן הדין לפרוע לבעל הבית ביום האחרון.
ומביאה הגמרא את הדין, כשיש מחלוקת בין המשכיר והשוכר, כמה זמן יש לשוכר רשות לדור בבית.
אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין, (אדם שהשכיר בית לחבירו לעשר שנים,) וכתב ליה שטרא, והיה כתוב בשטר שההשכרה היא לעשר שנים, ולא היה כתוב תאריך תחילת השכירות, ונתן לשוכר את השטר.
וכעבור שנים אמר ליה המשכיר לשוכר: נקיטת חמש שנין, (כבר גרת חמש שנים).
והשוכר אומר: לא גרתי בבית אלא שלש שנים.
הדין הוא, שהמשכיר מהימן מפני שקרקע בחזקת בעליה עומדת ומספק יש להעמיד את הבית בחזקת המשכיר, והשטר שביד השוכר אינו מעיד כמה זמן דר השוכר בבית.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא קושיא על רב נחמן: אלא מעתה, (מאחר שכך הדין, אם כן) אוזפיה מאה זוזי בשטרא, (אדם שהלוה לחבירו מאה זוז בשטר), ואמר ליה הלוה: פרעתיך פלגא (חצי), הכי נמי דמהימן! (הגם כאן הלוה נאמן!)
אמר ליה רבינא: הכי השתא (אין מקום להשוות).
התם במלוה ולוה, שטר לגוביינא קאי, (השטר נעשה כדי שיהיה ביד המלוה הוכחה שיוכל לגבות את חובו), ולכן הסברא נותנת שאם איתא דפרעיה (אם היה הלוה פורע) חצי מהחוב, היה עושה אחד משני דברים אלו:
או איבעי ליה למכתבא אגביה (היה צריך לכתוב על שטר החוב) שחציו פרוע, ולא יוכל המלוה להוציא שטר חוב של מאה זוז.
אי נמי, מיכתב עליה תברא (או שיכתוב לו המלוה שובר) על חמשים זוז.
אבל הכא אין למשכיר לעשות דבר, שהרי אמר ליה: האי דכתיבי לך שטרא, (זה שכתבתי לך שטר), וכי היה זה בשביל שתוכל לטעון לעולם, יש לי זכות לדור עשר שנים! אלא עיקר השטר נעשה בשבילי, כי היכי דלא תחזק עליה (כדי שלא תוכל להחזיק בבית) שלש שנים ולטעון שקנית אותו.
שמא תאמר, אם זוהי מטרת השטר, מה השטר עושה אצל השוכר? והרי אם ירצה השוכר לטעון, לקוח הוא בידי, לא תהיה ביד המשכיר הוכחה שהשכיר לו!
תשובתך, על ידי השטר יוצא קול שהשוכר שכר את הבית ולא קנאו, ולא יוכל להחזיק בבית  295 . והשטר ניתן לשוכר כדי שלא יוכל המשכיר לטעון שהשכיר לו לחמש שנים בלבד  296 .

 295.  וכתב הר"ן, שעל כל פנים הגמרא מדברת במקרה שיש עדים שהשכיר את הבית. ואם אין עדים על כך, והיה יכול השוכר לטעון לקוח הבית בידי, יהיה נאמן אף על טענתו שגר בבית רק שלש שנים במיגו שיכול לומר לקוח הבית בידי. (הובא בנ"י)   296.  פרשנו את הגמרא לפי פירוש רש"י וגירסתו, ובתוספת הסבר מדברי התוספות. והתוספות נקטו לעיקר כפירוש אחר שפירש רבינו חננאל, וכך היה המעשה לפי פירוש זה. השוכר כתב ונתן שטר למשכיר. בשטר היה כתוב תאריך תחילת השכירות, וששכר את הבית לעשר שנים, ובכל שנה ישלם עשרה דינרים. אחרי חמש שנים אומר השוכר שפע למשכיר שכר חמש שנים. רב נחמן אומר שהשוכר נאמן ששלם. ורבינא מסביר אותו, שאין זה דומה לשטר הלואה שהוא נעשה לגוביינא, ושטר זה בעיקרו ניתן למשכיר כדי שהשוכר לא יוכל להחזיק בבית. (תוספות ד"ה נקיטת) לפי זה גורסים "האי דכתיבי לך שטרא כי היכי דלא אחזיק עלך" במקום "דלא תחזק עליה" לגירסת רש"י. (הגר"א אות א')
ומכאן עד המשנה הבאה, מביאה הגמרא כמה דיני שאלה.
אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם  297 .

 297.  יש בסוגיא זו הרבה פירושים. פרשנו את הסוגיא לפי רש"י, ובהערות הבאנו את פירוש הרי"ף והרמב"ם. ועיין בתוספות ובריטב"א פיושים נוספים.
אדם שאמר לחבירו: השאילני כלי זה בטובו  298 , והלה הסכים לבקשתו. הרי השאיל לו את הכלי ללא הגבלת זמן, והוא שאול לעולם, שלשון "טובו" משמע, כל זמן שהכלי טוב.

 298.  כך פירש רש"י. והרי"ף והרמב"ם פירשו, שאמר השואל למשאיל: השאילני דבר פלוני בטובתך. משמעות הלשון היא "אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך המשאילין, אלא כפי טובת לבך ונדיבותך, שאין אתה מקפיד על הזמן אם ארך". (רמב"ם פ"א משאלה ופקדון ה"ח) והרא"ש חולק עליהם, ולדעתו אין מסתבר שבשביל מילה זו שאמר בטובתך, יהיה הכלי שאול לעולם, ולשון "בטובתך" משמע, עשה עמי טובה והשאל לי (רא"ש סימן ל"ג)
ולא זו בלבד, אלא אף אם החזיר למשאיל את הכלי, יכול לחזור ולטלו ממנו כל אימת שירצה  299 .

 299.  הראב"ד מסתפק, אם יכול המשאיל להשתמש בכלי כשהשואל לא משתמש בו, או שיכול השואל לעכב על ידו בטענה, שעל ידי השתמשות המשאיל בכלי יפחת הכלי, והרי השאיל לו לעולם. והר"ן כתב, שאם נאנס הכלי ביד השואל, תלוי בספק הזה. אם יכול המשאיל להשתמש בכלי, משלם לו השואל לפי זכותו, ואם לא יכול להשתמש בו, משלם לו דמי שברים.
אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא (ודוקא) דקני מיניה בקנין סודר.
דין זה, שיכול השואל ליטול את הכלי מהמשאיל בחזרה  300 , הוא דוקא כשעשה קנין חליפין  301 .

 300.  כך מפרש רש"י. והרי"ף והרמב"ם פירשו, שמבלי לעשות קנין, לא תהיה השאלה שאלה לעולם, ואף כשלא החזיר את החפץ. והקשה עליהם הרא"ש, מה מועיל קנין סודר, אם קנין משיכה לא הועיל שתהיה השאלה לעולם! (סימן ל"ג) ותירץ הלחם משנה, שאין צריך קנין לשם קנין, אלא שהקנין מחזק את הענין, ומורה שבאמת כוונת המשאיל להשאיל לעולם. (הלכות שאלה ופקדון פ"א ה"ח)   301.  יש ראשונים הסוברים, שקנין חליפין לא מועיל אלא במכר ומתנה, אבל שאלה ושכירות לא נקנים בחליפין. (תוספות ב"מ י"א ע"ב ד"ה מקומו) הקצות החושן מוכיח מסוגיא זו שלא כדעה זו, ושמועיל קנין חליפין לשאלה. (קצוה"ח סימן קצ"ה ס"ק ח', ועיין נתיבות שם ס"ק ד') ועיין בהערה 300 שהבאנו, שלדעת הרי"ף והרמב"ם קנין החליפין מועיל רק לגמירות דעת ולא בתורת מעשה קנין.
אבל אם עשה משיכה בלבד, יהיה הכלי שאול לו לעולם כל זמן שלא יחזיר אותו, אבל כשיחזירו לא יוכל לחזור ולטלו. מפני שקנין המשיכה שענינו הוא להביא את החפץ לרשות הקונה, כבר כלה ונתבטל כשהחזירו  302 .

 302.  הדין הוא, שהאומר לחבירו משוך פרה זו, ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלושים יום - לא קנה את הפרה אם היא עומדת באגם, ולא במקום הראוי לקנין משיכה, מפני שכלתה קנינו. (כתובות פ"ב ע"א) ויש ראשונים שחלקו על רש"י, ולדעתם אין מקום לדין "כלתה קנינו" אצלנו, שכאן חל הקנין מעכשו ולכל זמן שירצה להשתמש בחפץ (ריטב"א) ועיין בהערה 300 פירוש הרי"ף והרמב"ם בסוגיא, ולדעתם אין ענין לדין "כלתה קנינו" בסוגיתנו. לפי שיטת רש"י, משמע מהגמרא שאין דין "כלתה קנינו" בקנין סודר. ועיין במסכת נדרים דף מ"ח ע"ב. והרשב"א כתב בתשובה, שאין קנין חליפין הוא מדין כסף, אין בו חסרון ד"כלתה קנינו" (תשובות הרשב"א ח"ד סימן ר"ב)
אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה (והמחזיר לו שבריו).
אם נשבר הכלי, אין יכול לתקנו  303  ולהמשיך להשתמש בו, כי בשעה שנשבר הכלי נגמרה השאלה, שהרי אמר "בטובו", משמע כל זמן שהכלי טוב.

 303.  כך משמע מרש"י, וכן כתב הרמב"ם במפורש (עיין נ"י) ודעת הר"ן, שאם אפשר לתקן את הכלי, יוכל השואל לתקנו, ומדובר בגמרא בשברים שלא ניתנו לתיקון, אלא צריך להביא חלקים חדשים. וכתב הר"ן שכך משמע מהרי"ף. ועיין נמוקי יוסף.
מביאה הגמרא עוד דינים מדיני שאלה.
אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה (אדם שאמר לחבירו): אושלן מרא למירפק ביה האי פרדיסא (השאילני מעדר לעדור בו פרדס זה), והסכים לבקשתו והשאילו.
הדין הוא: רפיק ביה ההוא פרדיסא (יכול לעדור בו אותו פרדס), ולא פרדס אחר, שהרי אמר פרדס זה.
ואם אמר: השאילני מעדר לעדור בו פרדיסא, ולא אמר "זה".
הדין הוא: רפיק ביה כל פרדיסא דבעי (יכול לעדור בו כל פרדס שרוצה), אפילו פרדס גדול ביותר  304 , אבל אין יכול לעדור בו שני פרדסים.

 304.  לשון רש"י: "אפילו גדול כאנטוכיא" ויש ראשונים שאומרים, שיכול לעדור אפילו פרדס של איש אחר. וזה לשון הרמב"ם: האומר לחבירו: השאילני קרדום לעדור ב הפרדס הזה, עודר בו אותו פרדס בלבד, ואינו רשאי לעדור בו פרדס אחר. אמר לו פרדס סתם, עודר בו פדס אחר אי זה שירצה (פ"א משאלה ופקדון ה"ז) הגר"א הבין בלשון הרמב"ם שכתב בסוף דבריו "פרדס אחר", שהכוונה לפרדס של איש אחר. (הגהות הגר"א אות ד') הטור כתב במפורש שיכול לעדור בו פרדס שאינו שלו. (חו"מ סי' שמ"א ס"ק י')
ואם אמר השאילני מעדר לעדור בו פרדיסי, שהוא לשון רבים.
הדין הוא: אין אומרים, מיעוט רבים - שנים, ויוכל לעדור רק שני פרדסים  305 , אלא רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה (יכול ללכת ולעדור את כל הפרדסים שלו), אבל לא פרדסים של אחרים  306 .

 305.  הקשו תוספות: בפרק המוכר את הבית, הגמרא אומרת, שהאומר לחבירו: מוכר אני לך קרקעות (ארעתא), מכר לו רק שתי קרקעות ולא מכר לו את כל קרקעותיו. (ב"ב ס"א ע"ב) תרצו תוספות: יש לחלק בין מוכר קרקעות, שאין להניח שמכר את כל קרקעותיו, למשאיל קרדום, שמסתמא לא מקפיד ומשאיל לכל צרכו. עוד תרצו תוספות: הדבר מוטל בספק אם משמעות "פרדיסי" הוא שני פרדיסים או כל הפרדיסים. לכן, שואל שהוא מוחזק בכלי, יכול לעדור בו את כל הפרדסים, ובמוכר קרקע - שהוא המוחזק בקרקע, לפי שקרקע בחזקת מרא קמא עומדת - דנים מספק, שמכר לו רק שתי קרקעות. תוספות במסכת בבא בתרא דחו תירוץ זה, וכתבו שאף המשאיל חפץ נחשב למוחזק בו לפי שהוא עתיד לחזור אליו. תוספות שם הביאו תירוץ בשם ריב"ם: בסוגיא שלנו מדובר באומר פרדסי (סמך בפתח) ואז משמע כל הפרדסים שלי, ואם אומר פרדסים אז עודר רק שני פרדסים. ובפק המוכר מדובר שמוכ קרקעות, אבל אם אמר קרקעותי, מכר את כל קרקעותיו. (תוס' שם ד"ה ארעתא) תוספות כאן דחו פירוש זה. ועיין רשב"א.   306.  האומר "למירפק ביה פרדיסא", כוונתו לכל פרדס שבעולם ואף שאינו שלו. (עיין הערה 304) אבל האומר "למירפק ביה פרדיסי", אי אפשר לומר שכוונתו לעדור את כל הפדסים שבעולם, כי אז בודאי שלא יוכל להחזיר את הלי. (ב"ח חו"מ סי' שמ"א ס"ק י')
ומהדר ליה קתיה (ויחזיר לו את הבית יד של המעדר), אם הברזל נשחק על ידי העידור הרב  307 , ופטור מלשלם, שהרי זה "מתה מחמת מלאכה".

 307.  השואל יכול לעדור בו רק באותה שנה, אבל לא בשנה אחרת, שהרי לא השאיל לו לעולם. (טור חו"מ סי' שמ"א ס"ק י')
אמר רב פפא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: אושלן האי גרגותא (באר מים) כדי להשקות את שדותי, ונפלה הבאר, ורוצה לבנותה מחדש.
לא בני לה, לפי שלא שאל אלא באר זו שנפלה, וכשנפלה נגמרה זכותו.
ואם שאל גרגותא, ולא אמר באר זו. ונפלה הבאר ורוצה לבנותה.
בני לה ומשתמש בה עד שישקה כל שדותיו.
ואם שאל ממנו בי גרגותא (מקום באר), וחפר ולא מצא מים.
כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיא, עד דמתרמי ליה (יכול לחפור כמה בארות בקרקע שלו, עד שימצא מים).
וכל מה שאמרנו,  308  הוא משמעות הלשון, אבל אם לא היה אלא דיבור בלבד, יוכל המשאיל לחזור בו ממנו, וצריך למיקני מיניה על מה שאמר, ואז לא יוכל לחזור בו.

 308.  מרש"י משמע, שדברי הגמרא "וצריך למיקני מיניה" מתייחסים לכל דברי רב פפא. והקשה הריטב"א, שאין בזה כל חידוש, שאם לא נעשה קנין, יכול המשאיל לחזור בו. ופירש הריטב"א, שבמקרים הראשונים כששאל באר, עשה בה קנין חזקה, וקנה אותה בשאלה. אבל כששואל מקום באר, ועשה חזקה בבאר הראשונה, לא מועילה החזקה בשביל מקומות אחרים. לכן צריך לעשות קנין סודר על כך ששואל הרבה מקומות. ובאמת, אם החזיק במקום הראשון ופירש שמתכוין בכך לקנות מקומות אחרים, מועיל קנין החזקה. וכתב הריטב"א, שאפשר שרש"י התכוין לפיוש זה.
מתניתין:
המשכיר בית לחבירו, ונפל הבית בתוך זמן השכירות - חייב המשכיר להעמיד לו לשוכר בית במקום הבית שנפל. וצריך שיהיה הבית החדש דומה לבית הראשון.
היה הבית שנפל קטן, לא יעשנו המשכיר גדול, אם השוכר לא רוצה בית גדול.
וכן אם היה הבית גדול, לא יעשנו קטן.
בית אחד גדול שנפל, לא יעשנו שנים קטנים כמידת הגדול, ויתנם לשוכר.
וכן אם היו שנים, לא יעשנו אחד במקומם.
לא יפחות מן מספר החלונות שהיו בבית שנפל, ולא יוסיף עליהם חלונות, אלא מדעת שניהם.
גמרא:
שנינו במשנתנו: המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית.
ודנה הגמרא: היכי דמי? (כיצד היתה ההשכרה) ובאיזו לשון נאמרה?
אי דאמר ליה המשכיר: בית זה אני משכיר לך?
אזי, אם נפל  309  הבית - אזל ליה  310  (הלך ואבד הבית לשוכר) שהרי לא השכיר לו אלא את הבית הזה  311 , ומדוע צריך המשכיר לתת לו בית אחר  312 ! אי דאמר ליה, בית סתם, ולא חלה ההשכרה על בית מסוים, ועל כן חייב לתת לו בית אחר, הרי שכל מה שהתחייב המשכיר לשוכר הוא, לתת לו מקום שקרוי בית, ואם כן אם היה הבית אחד, אמאי (מדוע) לא יעשנו שנים! ואם היה קטן, אמאי לא יעשנו גדול  313  ! אמר ריש לקיש: מדובר במשנה כשלא השכיר בית מסוים, ודאמר ליה: בית שאני משכיר לך, מדת ארכו כך וכך, וכן פירט לו את שאר הדברים. ומקשינן: אי הכי, מאי למימרא! (אם כך, מה החידוש במשנה), כיון שהתנו ביניהם על מידת הבית, בודאי שצריך המשכיר לקיים את תנאו בכל בית שיתן. ומביאה הגמרא גירסא יותר מדויקת בדברי ריש לקיש:

 309.  ואם המשכיר סתר את הבית, חייב להעמיד לו בית אחר. או להשכיר לו בית כמותו, אף כשהשכיר לו בית זה. (רמב"ם פ"ה מהלכות שכירות ה"ו, ועיין שם במגיד משנה)   310.  והשוכר חייב לשלם שכר על הזמן שהשתמש בבית לפי החשבון. (רמב"ם פ"ה מהלכות שכירות ה"ו, ורמב"ן ושו"ע חו"מ סי' שי"ב סעיף י"ז) ויש אומרים, שהשוכר חייב לתת את כל דמי השכירות, שהדבר דומה למי שקנה בית, ואחרי שקנה נפל הבית, שחייב לשלם את כל דמי המקח. (ריטב"א בשם רבו)   311.  מה הדין, אם הבית מערער ועומד ליפול, האם חייב המשכיר לתקנו שלא יפול? עיין בהערה 239   312.  בפרק השוכר את האומנים, הגמרא אומרת, שהשוכר חמור זה, ומת החמור בדרך, יכול השוכר למכור את הנבילה ולשכור בדמיה חמור אחר. (ב"מ ע"ט ע"א) הקשו תוספות: מדוע לא יעשה כן בבית שנפל! תרצו תוספות: יש לחלק בין נבילת חמור שעומדת למכירה, ולכן יכול השוכר למוכרו, לבין בית שנפל שלא עומדים אבניו למכירה, אלא בונים אותו מחדש, ולשוכר אין זכות אלא בבית שנפל. (תוספות דף ע"ט ע"א ד"ה ואם) עוד תירץ הרמב"ן, שחמור קרוי חמור גם כשהוא מת, ולכן יש לשוכר זכות בו אחרי שמת. אבל בית לא קרוי בית אחרי שנפל. (רמב"ן כאן) ולדעת הרמ"ה, אם יש בעצים והאבנים של הבית כדי לשכור בית אחר, יכול השוכר למוכרם. (טור בשם הרמ"ה סי' שי"ב סעיף ט"ז)   313.  כתב הריטב"א, שאף במשכיר בית סתם, והתחיל השוכר לדור בבית מסויים שקבל ממנו, אין יכול המשכיר לשנות ולתת לשוכר בית גדול יותר או קטן יותר. נחלקו אחרונים בהבנת דברי הריטב"א: יש שפירשוהו, שכאשר הבית קיים ורוצה המשכיר לתת לו בית אחר, אין יכול להעביר אותו לבית גדול או קטן אלא לבית כמותו. (רמ"א וש"ך, עיין נתיבות המשפט סי' שי"ב ס"ק י"ב). ויש שפירשו את דברי הריטב"א, כשנפל הבית אחרי שדר בו, שאז אין יכול לתת לו בית גדול יותר או קטן יותר, מאחר שכבר גר בבית כזה. ולדעתם, אם הבית קיים, לא יכול המשכיר להוציא את השוכר ולתת לו בית אחר, אפילו הוא דומה לראשון. שלא יתכן שיוכל המשכיר לטלטל את השוכר מבית לבית יום יום. (נתיבות המשפט שם). ועיין נמוקי יוסף.
אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש: מדובר במקרה דאמר ליה: בית כזה אני משכיר לך, ולא דברו במפורש על מידת ארכו.
אך עדיין יש להקשות: מאי למימרא! כיון שאמר שיתן לו בית כמו הבית שהראה לו, עליו לקיים דבריו.
ומתרצינן: לא צריכא אלא דקאי (שעומד) הבית שהראה לו אגודא דנהרא (על שפת הנהר), והדבר הזה חשוב לבני אדם.
מהו דתימא (היה מקום לומר): מאי "כזה" שאמר המשכיר? דקאי אגודא דנהרא, ולא בכל הפרטים. קא משמע לן התנא של המשנה, שלא אומרים כן, וחייב לתת לו בית הדומה לזה שהראה לו בכל הענינים  314 .

 314.  לדעת רש"י, צריך לתת לו בית כמו זה שהראה לו הן במידותיו והן שהוא עומד על שפת הנהר. (כך משמע מרש"י, ומפורש כן ברש"י שעל הרי"ף). ולדעת הריטב"א, אין הקפדה אלא במידת ארכו ורחבו והדברים האמורים במשנה, אבל אין צריך לתת לו בית העומד על שפת הנהר. ועיין נמוקי יוסף.

מתניתין:
המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, לזורעה ולקצור את פירותיה, בין אם קיבלה באריסות, על מנת לקבל שכר לפי כמות היבול, ובין אם קיבלה בשכירות, על מנת לקבל סכום קצוב בדמים, או בחכירות, על מנת לקבל סכום קבוע בפירות,
מקום שנהגו הפועלים לקצור את השיבולים בעזרת מגל, ועל ידי כך נשארים שורשי התבואה בקרקע, יקצור במגל!
מקום שנהגו לעקור את השיבולים ביד עם השרשים, יעקור!
מקום שנהגו לחרוש אחריו, לאחר הקצירה או העקירה כדי שימותו שרשי העשבים הרעים, יחרוש אחריו!
הכל כמנהג המדינה. כשם שחולקין בעל הבית והאריס  3  למחצה לשליש ולרביע בתבואה, כך חולקין בתבן  4  הגדל עם התבואה ונקצר עם השיבולים, ובקש הנשאר בארץ לאחר הקצירה.

 3.  דין זה לא שייך אלא באריס שהוא חולק בכל השבח שתוציא השדה כפי השיעור שיסכם עם הבעלים, אבל חוכר נוטל הכל לעצמו אלא שמעלה לבעל השדה שיעור קצוב ממה שתוציא השדה, רש"י.   4.  הרשב"א והר"ן הקשו מדוע לא תלה התנא דין זה במנהג כמו בדין של הרישא, ותירצו דהכא איירי בעיר חדשה שעדין אין שם מנהג, וקא משמע לן שצריכים לחלוק בתבן ובקש, אבל אם אין מנהג האם לקצור או לעקור כגון בעיר חדשה, יכולים לעשות מה שירצו.
כשם שחולקין בעל הבית והאריס ביין,

דרשני המקוצר