פרשני:בבלי:בבא מציעא קד ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
דאהני כתיבה לגירעון. שאם יפחת המשכון מערכו (הנקוב בשטר) בזמן שיהיה בשימוש אצל הלווה, הרי כשיבא המלוה לגבות את חובו, ויתן לו הלוה את אותו המשכון כתשלום עבור החוב, יוכל המלוה לגבות מהלוה את ערך הפחת של המשכון. 28
28. לפירוש רש"י נמצא שהכתיבה היא תועלת של המלווה, שיכול לגבות גם את ערך הפחת של המשכון שנפחת ברשות הלווה, והריטב"א פירש בשם הראב"ד שהכתיבה מועילה ללוה בכך שלא ימשכננו יותר מחובו וכן שלא יגבה ממנו את הפחת של המשכון כשם ששואל פטור מדמי פחת החפץ ששאל.
רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט:
דתניא, רבי יוסי אומר: במקום שנהגו לעשות את הכתובה כמלוה, שמתחשבים בסכום המופיע בכתובה כאילו היה זה סכום הכתוב בשטר חוב רגיל, וגובה האשה מהבעל את מלוא הסכום שכותב לה הבעל בכתובתה כאילו היה זה שטר מלוה רגיל (והיינו, שכותב הבעל שיחזיר לה את סכום נדונייתה שהכניסה לו, באם יגרשנה, או שתגבה אותה מיורשיו באם ימות בחייה), וגובה האשה ממנו את כל מלוא הסכום הכתוב בכתובה, בשעת גירושין או מיתה, כדרך שבעל חוב נפרע מלוה, ולא אומרים שכתב לה סכום כה גבוה בכתובתה רק כדי לכבדה.
לכן, הדין הוא, שבאותו מקום, גם הבעל, הבא לגבות בשעת נישואין מחמיו את סכום הנדוניה שהבטיח ללתת לבתו, גובה מחמיו, את מלוא הסכום שנתחייב לתת בנדונייתה, כאילו היה זה מלוה, ואין אביה יכול לומר, זה שהתחייבתי לתת לה הרבה בכתובתה, לא היה זה אלא כדי לכבדה 29 .
29. הר"ן ביאר שלומדים את מה שהבעל גובה מהאב ממה שהאשה גובה מבעלה בשעת גירושין ואת זה דרש רבי מאיר ללמוד מלשון הכתובה שההתחייבות מחייבת כמלווה.
אך מקום שנהגו לכפול, להכפיל בשומא את מה שמכנסת לו בנדוניתה, לשם כבוד האשה, הרי כשמגרשה, אינה נפרעת אלא חצי הסכום המופיע בכתובה, וגם הבעל גובה מחמיו בשעת הנישואין רק מחצה מהסכום שבכתובה.
אנשי נהרבלאי (שם מקום) נהגו לגבות לאחר הגירושין מהבעל רק תילתא, שליש ממה שהתחייב לאשתו בכתובה, לפי שמלכתחילה נהגו לכתוב בכתובה, שהביאה נכסים, בסכום שהוא פי שלושה ממה שהביאה בפועל.
מרימר, מגבי נמי מאבי האשה, בשעת נישואין, את כל השבחא, את הסכום הכפול שכתבו לנדוניא בכתובה, למרות שבאותו מקום נהגו לכתוב כפול ממה שהביאה.
אמר ליה רבינא למרימר, והתניא מקום שנהגו לכפול, גובה מחצה, ומדוע אתה מגבה מאבי האשה את כל השבח!?
ומתרצינן: לא קשיא. הא, זה שגבה מרימר את כל הכתוב בכתובה, מדובר באופן דקני מיניה, שעשה החתן קנין עם חמיו על כל מה שהתחייב בכתובה. 30 והא דשנינו מקום שנהגו לכפול גובה מחצה, מדובר בדלא קני מיניה.
30. לכאורה תמוה, אם המנהג שלא לתת את מה שכתוב אלא רק חצי, איך הקנין יוכל לחייבו לשלם את הכל, הלא השטר עצמו אינו מעיד אלא על חצי, מאחר שכך נהגו לכתוב, ועיין שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן, דמשמע מדבריו שמה שנהגו לתת חצי הוא משום שכך הוא האומדן דעת שכוונתו לילך אחר המנהג, אבל קנין הוא התחייבות מן הדין, ומה שיש אומדנא שהתכוין רק למחצה הוי כדברים שבלב שאינם דברים.
רבינא משבח, היה מרבה בכבודה של בתו בכתיבת סכום נדונייתה, וכתיב לברתיה, התחייב לה לפני נישואיה, לתת לה יותר מהנהוג,
אמרו ליה רבנן לרבינא: נקני מיניה דמר, הבה נעשה קנין ממך על כך שהתחייבת סכום זה!
אמר להו אי מקנא, אם אעשה קנין, לא ארצה למיכפל, מאחר שאתחייב לשלם הכל.
אי מיכפל, אין זאת אלא משום שלא מיקנא. ואיני עושה כן אלא להרבות בכבוד בתי.
ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, שהיה מצווה את יורשיו לפני מותו, דאמר להו ליורשיו קודם מיתתו: הבו לה ארבע מאה זוזי, לברתי (לבתי), בנדוניית כתובתה!
שלח רב אחא בריה דרב אויא שאלה זו לקמיה דרב אשי: האם כשאמר ארבע מאה זוזי, אכן נתכוין שבפועל יתנו לה ארבע מאות עבור נדונייתה, דאינון, שהם לענין הסכום שיכתבו בכתובה (והיה זה מקום שנהגו לכפול), תמני מאה, שמונה מאות, שהרי נהגו לכפול בכתובה את מה שנותנים בפועל,
או שכונתו שיכתבו בשטר הכתובה ארבע מאה זוזי, דאינון מאתן, מאתיים זוז שתקבל בפועל, כי מכפילים בכתובה את הסכום שניתן בפועל.
אמר רב אשי: חזינן, אי אמר במפורש הבו, תנו לה. בודאי כוונתו לצוות שיתנו לה בפועל ארבע מאה זוזי, דאינון לענין מה שיכתבו בכתובה תמני מאה.
ואי אמר "כתובו לה", כונתו היא רק שיכתבו ארבע מאה זוזי, דאינון מאתן בפועל.
איכא דאמרי, אמר רב אשי: חזינן, אי אמר הבו לה "לכתובתה", יתנו לה ארבע מאה זוזי, דאינון לענין מה שיכתבו בכתובה תמני מאה,
ואי אמר "הבו לה בכתובתה", כונתו שיכתבו ארבע מאה זוזי דאינון מאתן בפועל,
ומסקינן: ולא היא! לא שנא דאמר "לכתובתה", ולא שנא דאמר "בכתובתה", מפרשים אנו בכוונתו רק שיכתבו לה בכתובה ארבע מאה זוזי, דאינון מאתן לענין מה שתקבל בפועל.
עד דאמר "הבו לה" סתמא, בלי להוסיף לכתובתה או בכתובתה, 31 שאז נותנים לה ארבע מאות זוז.
31. כתב הרא"ש דלמסקנת הגמרא אין חילוק בין אמר הבו לה לאמר כתבו לה עיין שם. והרמ"ך בשיטה מקובצת הסתפק בזה.
ההוא גברא דקבל ארעא באריסות מחבריה, ואמר האריס: אי מוברנא לה, אם אעשנה בורה, יהיבנא לך אלפא זוזי, שהם הרבה יותר מערך הנזק.
ולבסוף אוביר, נמנע מלעבד תילתא, שליש השדה, ואילו את השאר הוא עיבד כראוי.
אמרי נהרדעי, דינא הוא, דיהיב ליה האריס לבעל השדה, תשלום יחסי של שליש מאלף הזוזים שהתחייב לו באם יוביר את השדה, ומשלם לו תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא, שלש מאות שלשים ושלוש ושליש הזוז, שהם שליש מהסכום שהתחייב עליו אם יוביר את כולה.
רבא אמר, המתחייב לשלם על תנאי שאם יארע כך וכך יהיה חייב, אסמכתא היא, הבטחה בעלמא 32 היא, ופטור מלשלם.
32. רש"י לעיל (סו א) פירש שאסמכתא היא הבטחה בעלמא שיסמוך על דבריו ולכן היא אינה מחייבת כי לא גמר בדעתו להתחייב אלא רק לפתות את חבירו אמר כן. ולפי זה לשון אסמכתא מתיחס על זה שהובטח לו שהוא סומך על ההבטחה של חבירו, אבל הרשב"ם (בבא בתרא קסח א) פירש שאסמכתא פירושו שהמבטיח סומך על עצמו שלא יבוא לידי כך לעולם. ועיין בשערי יושר (שער ז ח) שדן איך איך מהני דברים שבליבו לסתור דיבור מפורש.
והכא נמי, שהתחייב לשלם אלף זוזים אם יוביר את השדה, פטור, דאסמכתא לא קניא.
ופרכינן: ולרבא, מאי שנא, מהא דתנן: המקבל שדה והובירה, שמין אותה, ונותן לו, שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא,
ומשמע, אף על פי שהתחייב על תנאי "אם אוביר אשלם", הרי הוא חייב לשלם את מה שהתחייב, ולא אמרינן אסמכתא בעלמא היא!
ומתרצינן: התם במשנה, שקיבל על עצמו לשלם את ערך הנזק שיארע על ידו, לא קא גזים - אין בהתחייבותו משום גוזמה, ומשום כך למרות שתלה את דבריו בלשון "אם" אינו נחשב לאסמכתא,
אבל הכא, כיון דקאמר מילתא יתירתא, שנתחייב האריס לשלם אלף זוז אם יוביר את השדה, גוזמא בעלמא הוא דקגזים, 33 ואסמכתא בעלמא היא 34 ופטור.
33. ברש"י משמע שדין אסמכתא הוא רק במתחייב דבר מוגזם, וכך כתבו התוספות (לעיל סו א). אבל הר"ן נקט שבאמת כל המתחייב בלשון של תנאי הוי אסמכתא אפילו אם לא הגזים אלא שתקנו חכמים שתועיל ההתחייבות כנגד הנזק שנגרם. וברמב"ן כתב שכנגד הנזק חייב לשלם משום שהוא פושע. 34. הרי"ף כתב שלא אמר רבא שהוי אסמכתא אלא באותו הסכום שהוא יותר מדמי הקרקע, אבל כנגד הקרקע חייב לשלם. והקשה הרא"ש, כיון שמה שהתחייב הוי גוזמא, איך אפשר לחלק את דבריו ולומר שעל ערך הקרקע עליו הועילה התחייבותו ועל השאר לא, הרי הוא לא התכוין לשלם כנגד החוב בתוספת גוזמא אלא כלל את תשלום ההיזק בסכום של אלף זוז ואם הוא פטור עליו להיפטר מהכל, ומכל מקום הרא"ש הסכים עם הרי"ף אבל לא מטעמיה, אלא כיון שכבר נהגו להתחייב כנגד ההפסד אם יוביר, גם מי שלא כתב כלום חייב ומהאי טעמא יתחייב לשלם כנגד הנזק
ההוא גברא דקביל ארעא באריסות, על דעת לזורעה שומשמי, 35 שדמיהן יקרים אבל מכחישים את הקרקע,
35. רש"י פירש שמדובר באריס דוקא שיכול בעל השדה לכופו לזרוע שומשמין, אבל חוכר יכול לשנות מדברי בעל השדה וכל ריוח שיצמח מהשינוי יטול לעצמו, וכך היא גם דעת הרמב"ן. אבל הרא"ש והר"ן כתבו שגם בחוכר אינו יכול לשנות, וכך כתב הרשב"א שאין חילוק בין אריס לחוכר. ודעת הראב"ד בשיטה מקובצת שהכא איירי בחוכר דוקא, וביאר המאירי בדבריו, דדווקא בחוכר שייך לדון על הריווח שיש לבעל הבית ממה ששינה החוכר מדעתו, אבל באריס לכולי עלמא יכול בעל הבית לומר רצוני דוקא בשומשמין ולא בדבר אחר, למרות שבסופו של דבר מחיר החיטין והשומשמין שוה וגם נחסך לו כחשא דארעא.
וזרעה האריס חיטי, שאין דמיהן יקרים ויש בכך הפסד לבעל הבית, אבל מאידך הם אינם מכחישים את הקרקע ונמצא שחסך האריס לבעלים את כחש הקרקע.
לבסוף עבדא חיטי, ונתיקרו 36 מחירי החיטין כשומשמי, ונשתכר בעל הבית בזריעת החיטין בכך שלא נכחשה קרקעו, סבר רב כהנא למימר, שיש לאריס לתת לבעל השדה כשיעור מה שנתחייב לו מחצה או שליש אבל מנכי ליה דמי כחשא דארעא שהיתה נכחשת אילו זרעה שומשמין.
36. רש"י פירש שהוקרו החיטין, וכתב בספר בית אהרן דאם החיטים מצד עצמן היו יותר משובחות אין האריס נוטל בשבח משום שבעל השדה אומר לו גם אילו זרעתה שומשמי היו משביחין יותר, אבל בתוספות רבינו פרץ פירש שלא מדובר באיקור חיטי אלא שהיו החיטין משובחות עד שהושוו מחיריהן לשומשמין.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא, אף על פי שגרם האריס ריווח לבעל השדה, אינו יכול לנכות לבעל הבית מחלקו, משום שאמרי אינשי, מוטב שהיה האריס זורעה שומשמי, וכחשא ארעא, אבל הייתי מקבל את כל הסכום שנתחייב לי, ולא לכחוש מרה, שאני נכחש! לפי שאני מפסיד ממון במה שמנכה מחלקי כנגד זה שלא נכחשה השדה.
הילכך על האריס לקחת את חלקו המגיע לו כפי שסיכמו מעיקרא ובעל הבית יטול את המותר, וזכה בכך שלא הוכחשה אדמתו. 37
37. הרמב"ם (שכירות ח יד) כתב: המקבל שדה לזורעה שומשמין וזרעה חיטים ועשת חיטין ששוין כמה שהיא ראויה לעשות מן השומשמין, אין לו עליו אלא תרעומת, וביאר הגר"א (שכו א) שיש לבעלים תרעומת על האריס ששינה מדבריה ם. אבל המגיד משנה הב"ח והש"ך פירשו בכוונת הרמב"ם, שלאריס מותר להתרעם על הבעלים שהרויחו כחשא דארעא ולא שילמו על כך.
ההוא גברא דקביל ארעא באריסות, 38 לזורעה שומשמי, וזרעא האריס חיטי. ולבסוף עבדא חיטי, והוקרו דמיהן טפי מן שומשמי, ונמצא שנשתכר בעל הבית הן את יוקר החיטין, והן את מה שלא הוכחשה שדהו.
38. הב"ח דייק בלשון רש"י שמדובר בחוכר ולא באריס, אבל הרש"ש הגיה ברש"י ופירש שגם כאן מדובר באריס דאילו חוכר יכול לשנות מדברי בעל הבית.
סבר רבינא למימר, שהדין הוא, שהאריס יהיב ליה לבעל השדה רק את השבחא דביני ביני, שהיתה עושה בין זרעה חיטין ובין זרעה שומשמין, ואת המותר שנתייקרו החיטין, יטול האריס לעצמו.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, אטו, וכי רק הוא האריס אשבח, שיטול לבדו את כל הריוח? וכי ארעא לא אשבחה!? הרי אלמלי נשתמש בשדהו, לא היה מרויח כלום, הילכך יחלקו גם בריוח החיטין למחצה לשליש ולרביע, כפי 39 שחולקים את כל פירות השדה.
39. כך כתב השולחן ערוך (שכו) אבל הנימוקי יוסף כתב שאינו מנכה לו כלום ותמה עליו בהגהות חו"י מנא ליה הא.
הנותן לחבירו סחורה כדי להתעסק ולסחור בה על מנת לחלוק ביניהם בשוה את הרוחים, הרי אם לא סיכמו ביניהם כיצד לחלוק במקרה שיהיו הפסדים, תקנו חכמים תקנה שהיא טובה לשניהם, שיתחלקו בהפסד שוה בשוה. ולשם כך אמרו, שהנותן לחבירו עיסקא להתעסק בה, נעשה חציה כמלווה ביד המקבל, כך שאם ירויח באותו מחצה, יהיו כל הרוחים שלו, וכמו כן אם יארע הפסד בחצי זה, יפסיד בו המקבל בלבד. ואילו חציה של העיסקא נעשה פקדון בידי המקבל, וכל הריוח שיהיה מאותו חצי, וכן ההפסד, יהיה של הנותן בלבד.
אלא שתקנה זו שעשתה את חצי העיסקא מלווה, יש בה חשש של איסור ריבית, שהרי הלווה, כיון שהוא טורח גם בחלק הפקדון, ואינו נוטל חלק ברוחים שלו, נמצא שטורח בחינם, ונראה שהסכמתו לטרוח בחינם בחלק הפקדון היא עבור החצי מלוה שקיבל מהנותן, והוי כנותן לבעל הבית שכר על המתנת מעות ההלואה.
לפיכך אמרו חכמים במשנה דף סח א, שצריך בעל העיסקא לתת למקבל שכר עמלו עבור מה שטורח בחלק הפקדון, או שיסכמו ביניהם שאם יארע ריוח, יטול המקבל שני שליש מהריוח, ואם יארע הפסד יחלקו בשווה. שאז מקבל את שכר עמלו במה שיש לו זכות ליטול יותר במקרה של רוחים.
אמרי נהרדעי, הנותן לחבירו סחורה להתעסק בה על מנת לחלוק בשוה את הריוח, האי עיסקא, בסתם, תקנו חכמים שתהא פלגא מלוה ופלגא פקדון ביד המקבל. וטעם התקנה הוא, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה, שלא תהיה האחריות כולה מוטלת על אחד מהם 40 .
40. לדעת הרמב"ם (שלוחין ו ב) נעשה המקבל שומר חינם על החצי פקדון שקיבל ואם נאבד או נגנב ממנו פטור מלשלם, אבל הראב"ד כתב שדינו כשומר שכר משום שהוא נוטל שכר על טירחתו. וביאר הכסף משנה, שהרמב"ם נקט שאם אין שכרו של המקבל על עצם השמירה אלא רק על ההתעסקות בחציו השני אינו נקרא שומר שכר, ואילו הראב"ד סבר שאף בכי האי גוונא נעשה שומר שכר. ועיין מחנה אפרים (שומרים מא)
וסברו נהרדעי, השתא דאמרינן פלגא מהעסקא מלוה היא אצל המקבל, וקיימא לן שמלווה להוצאה ניתנה, אי בעי למשתי ביה, אם רוצה המקבל לשתות בחצי העיסקא שבידו שכרא, יין, שפיר דמי! ובלבד שיחזיר בסוף את דמי ההלואה.
רבא אמר, להכי קרו ליה לקבלת סחורה על מנת לחלוק בריוח בשם "עיסקא", דאמר ליה הנותן: כי יהבינא לך סחורה, לאיעסוקי ביה, ולא למשתי ביה שכרא! ואף שתיקנו רבנן שיהא פלגא מלווה, אינו יכול להוציא את הקרן לצרכיו, אלא יש לו להתעסק עם כל הסכום 41 לשם עשיית רווחים.
41. רש"י פירש שהנותן רוצה שיתעסק המקבל בחלק ההלואה ומתוך שיטרח בשל עצמו ירויח גם בחלק הפקדון של הנותן, אבל התוספות פירשו שהנותן חושש שאם יוציא את מחצה מלווה שלו לצרכיו יכלה הקרן ויש חשש שימנע המקבל מלהחזיר את חובו, ובט"ז (יו"ד קעז ט) כתב שלפעמים יש יש למלוה טעם נוסף שישתמש המקבל בכל הסכום כגון שיש סחורה שאפשר להרויח בה רק אם משקיעים את כל המעות של העיסקא שאז יש לנותן קפידא שיתעסק המקבל בכל המעות.
אמר רב אידי בר אבין: המקבל עיסקא מחבירו, כיון שמחצה מלוה ביד המקבל אם בא המלוה לגבות ממנו גובה את חצי המלוה ללא הרוחים שיצאו מחצי זה, ואם מת המקבל, נעשה המחצה מלווה כמטלטלין אצל בניו, וקיימא לן שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, ולפיכך לא יגבה אלא את החצי פקדון.
רבא אמר, להכי קרו ליה "עיסקא", לומר, שהמקבלה יתעסק עמה תמיד, ואינה כממון של הלווה, כשאר 42 הלואה.
42. נחלקו הראשונים בטעמו של רבא, רש"י פירש שמתוך שהעיסקא קיימת תמיד ולא ניתנה להוצאה, לכן דעת המלוה סומכת עליה כמו שהוא סומך על קרקעות שברשות הלוה, דטעמא דמילתא שמטלטי דיתמי לא משתעבדי משום שלא סמך עליהו מעיקרא שהרי ביד הלוה להוציאן, השתא שאין בידו להוציאן סמך עליהו, ומבואר שכיון שסמך עליהו יכול לגבותם מהיורשים, ואין זה בבחינת נוטל ממון שלו, אבל הרי"ף כתב: "שקיל להו מריהו דדיליה נינהו וכיון דמת הלוה הדר עיסקא למריהו", ולפי זה הפלגא דמלוה אינו קנוי למקבל אלא להתעסק בו וכשמת בטל קנינו, מה שאין כן לרש"י הרי זה ככל הלואה אלא שיכול המלוה לגבות לפי שסמך עליו.
ונפקא מינה, דאם מת, לא יעשה מטלטלין אצל בניו, ויוכל לגבות הכל.
בסתם עיסקא (שתקנו חכמים שיהיה חציה מלוה וחציה פקדון), אם יארע הפסד הרי הם חולקים שוה בשוה, ואם ירויחו, יטול הנותן שליש והמקבל שני שליש, ובזה מסתלק החשש של מחזי כריבית בשעה שעובד חינם במחצה הפקדון תמורת ההלואה, כי היות והוא נוטל בשכר יותר מהנותן, זהו שכר טרחו במחצה פקדון.
אמר רבא: המקבל מחבירו סחורה באופן שניתן לחלקה לשנים, כגון שתי חבילות בגדים, ששוין הכולל הוא מנה (מאה דינר), וכותב לו המקבל: קיבלתי סחורה בשווי מנה על מנת להתעסק בה, הדין הוא, שאם יפסיד בחבילה אחת חמשה דינרים וישתכר בשניה חמשה עשר דינרים, נמצא שבסך הכל הרויח עשרה דינרים, יטול המקבל שני שליש, דהינו ששה דינרים ושני שליש, והנותן יקבל רק שלושה דינרים ושליש, משום שדנים את שתי החבילות בבת אחת.
אבל אם נתן לו חדא עיסקא ותרי שטרי, שכתב לו על כל חבילת בגדים שטר נפרד, דנים כל עיסקא בפני עצמה.
הילכך, אם יפסיד בחבילה אחת חמש וישתכר בחבילה השניה חמש עשרה, הרי בחבילה הראשונה יחלקו את ההפסד, וכל אחד יטול על עצמו הפסד של שתים ומחצה, ובחבילה שהרויחו בה חמש עשרה, יטול הנותן חמשה דינרים שהם שליש הריוח מאותה חבילה, והמקבל יטול עשרה דינרים.
נמצא, שחלוקת העיסקא לשני שטרות היא פסידא דמלוה, כי אילו היו דנים את שתי החבילות יחד, היה נשאר בידו שלושה דינרים ושליש. ומאחר שחילקם לשנים, לא נשאר בידו אלא שנים וחצי דינרים.