פרשני:בבלי:בבא מציעא קה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קה א

חברותא

וכן, אם קיבל הלווה תרי עיסקי, וכתב חד שטרא על שניהם, לא יחשבו את השכר וההפסד בנפרד, אלא, אם יהיה הפסד בעסק אחד חמשה דינרים, ובעסק השני ירויח חמשה עשר דינרים, נמצא שיש בידו בסך הכל רווח של עשרה דינרים, ויטול הנותן שליש, דהיינו שלושה דינרים ושליש, והמקבל יטול ששה דינרים ושני שליש.
וזהו פסידא דלוה, כי אילו היה מחלק את קבלה של שתי העיסקאות בשני שטרות, היו דנים את הריוח וההפסד בנפרד, ואז היה נוטל הנותן בחלק של ההפסד, חצי מההפסד, דהיינו שנים וחצי דינרים, ובחלק הריוח שליש, דהיינו חמשה דינרים.
ונמצא, שישארו בידו רק שנים וחצי דינרים, וכל שנים עשר הדינרים הנותרים יהיו בידו של הלווה, ובזה שעשה שטר אחד לשתי העסקאות, הפסיד הלוה.
ואמר רבא: האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה על מנת להתעסק בה ולחלוק ברוחים, ופסיד,
וחזר המקבל, וטרח, ונתעסק בסחורה עד שמלייה, נתמלא סכום הקרן כפי שהיה בשעת קבלתו את העיסקא, ולא אודעיה לבעל הבית בזמן ההפסד שיש לו הפסד, והוא המשיך להתעסק בסחורה כדי להרויח.
לא מצי אמר ליה המקבל לנותן: דרי, נחלוק תחילה מחצה על מחצה מהיאך פסידא שהיה בתחילה, בהדאי, יחד עמי, ואחר כך תיטול בשכר שליש, ואני אטול שני שליש, ונמצא שיקבל הנותן פחות מהקרן, משום דאמר ליה הנותן למקבל: להכי טרחת למליותיה, להשלים את הקרן, כי היכי דלא ליקרו לך "מפסיד עיסקי".  43 

 43.  מבואר, שאי לאו האי טעמא, היו דנים את הריוח ואת ההפסד בפני עצמם כפי שרוצה המקבל. ותמהו הראשונים, הרי בכל עיסקא עושים את חשבון הריוח וההפסד בתום תקופת העיסקא, וכמו בחד שטרא ותרי עיסקי, דאמרינן לעיל שדנים את הריוח וההפסד יחדיו, ומהיכא תיתי להתיחס לדרישת המקבל לחשב את הריוח וההפסד בנפרד? ובשיטה מקובצת הביא בשם רבינו אפרים, שמדובר שכלה זמן העיסקא הראשונה אחר ההפסד, ולכן היה טעם לדון את ההפסד בפני עצמו ואחר כך לחשב את הריוח, אלא שיכול הבעלים לטעון להכי טרחת כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי. אולם הראשונים הקשו עוד, מהמבואר בהמשך הגמרא, שרוחא לקרנא משתעבד, ואם כן כל זמן שלא השלים את הקרן כל ריוח שיהיה הוא משועבד לקרן, ותירצו הר"ן והנימוקי יוסף, שהיות והמתעסק יכול לחזור בו אפילו באמצע היום (כמו פועל שחוזר באמצע היום) לכן יכול הוא להתנות עם הנותן אחר שאירע ההפסד שאינו מוכן להמשיך ולהתעסק בסחורה כדי להרויח אלא אם כן ידונו את הריוח וההפסד בנפרד, מה שאין כן באופן שכבר היה ריוח, אז נאמר הדין שרוחא לקרנא משתעבד ואי אפשר לדון את הריוח וההפסד כל אחד בפני עצמו. וכתב הקצות החושן (קעו ח) שמדבריהם למדנו, שאמנם המקבל יכול לחזור בו עד חצי היום אבל אין לו חלק בריוח עד שישלים את פעולתו. אבל הנתיבות המשפט (שם מא) כתב, שהר"ן איירי בשני מקבלים שאחד מהם רוצה לחזור שאין לו חלק בריוח, אבל מקבל יחיד יכול לחזור בו ויקבל מהריוח, כיון שבשעה שחוזר בו מסתיימת העיסקא.
והיינו, כיון שלא הודעת לי על ההפסד בשעה שאירע, אות הוא כי היית נכלם בכך, ומה שטרחת כדי למלאות את ההפסד, הוא עבור כבודך, כדי שלא תקרא "מפסידן" בעסקות שאתה מקבל מאנשים, ולכן לא מתחלק ההפסד בינינו. ולפיכך יטול בעל הבית את כל הקרן.  44 

 44.  הנימוקי יוסף דייק מלשון הגמרא שאם בשעת ההפסד היה המקבל מודיע על כך לבעל הבית, היה בעל הבית מתחלק עמו בהפסד, אבל המאירי נקט שאפילו אם הודיעו אין לבעל הבית חלק בהפסד. ועיין הגהות אשרי.
ואמר רבא: הני בי תרי אריסים, דעבדי עיסקא בהדי הדדי, שסיכמו עם בעל הבית לעבוד ולהתעסק בסחורתו עד זמן  45  פלוני ולחלוק ברוחים, ולאחר זמן רווח, החלו להרויח, ואמר ליה חד לחבריה: תא ליפלוג, הבה נחלוק ברווחים, כי אין ברצוני להמשיך להתעסק עמך בסחורתו של בעל הבית.

 45.  רש"י פירש שמדובר בקבעו זמן לסיום השותפות ובאמצע הזמן אחד מהם רוצה לחלוק, אבל הרי"ף פירש שלא קבעו זמן במפורש אלא שיש זמן ידוע שבו אפשר למכור את הסחורה ובתוך אותו זמן אחד מהם רוצה לחלוק. וכתב הב"ח שלדעת רש"י אם לא יקבעו זמן יוכל אחד מהם לחזור בו, אבל הבית יוסף נקט שאין פלוגתא ביניהם.
הדין הוא, שאי אמר ליה אידך, רצוני להמשיך בשותפות, כי על ידי כך נרווח טפי, דינא הוא דמעכב עליו שלא לחלוק באמצע הזמן שהסכימו עליו להיות שותפים בעיסקא.
והשתא מפרש לה ואזיל:
א. אי אמר ליה "הב לי פלגא דרווחא", אבל בקרן נמשיך להתעסק ביחד, מצי אמר ליה השותף: רווחא, לקרנא משתעבד! כל זמן שיש חשש שנפסיד את הקרן, הרי הריוח משועבד להשלים  46  את ההפסד, ואי אפשר לחלוק בו.

 46.  הר"ן פירש שהריוח משועבד למלאות את ההפסדים העלולים לקרות בקרן, שאם יהיו הפסדים לא ידונו אותם בנפרד אלא עושים חישוב כולל, ורק מה שנשאר עודף על הקרן מוגדר כריוח וחולקים בו, וכן כתב הרמב"ן. אבל רש"י פירש, צריך שהריוח יהיה קיים בתוך העיסקא להשתכר בו. וביאר המהרש"א שרש"י סובר, שלא ימולאו חסרונות הקרן מן הריוח אלא רק שליש מהריוח שייך לנותן כפי שהוסכם ביניהם, ומשליש זה ומהרוחים שיהיו ממנו ממלאים את הקרן, ובחזון איש (בבא קמא, כא, כה) הקשה על רש"י מדוע לא ביאר בפשיטות שהריוח משועבד לקרן להוסיף בו רוחים, בלי קשר להפסדים העלולים לצוץ. ולכן ביאר החזון איש שהנידון בגמרא הוא האם אפשר להוציא את הריוח בכל פעם שמרויח שמצוי הוא שצריך את המעות לפרנסתו, או שכיון שקבעו זמן לעיסקא אין מוציאין רוחים עד סופה.
ב. ואי אמר ליה "הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא", שרצוני להפסיק את השותפות.  47  אמר ליה השותף: עיסקא להדדי משועבד! אם נחלוק, אולי חלקי יפסיד וחלקך ירויח, ואילו כמו שזה עתה בשותפות, הרי החלק של כל אחד מאתנו משועבד זה לזה. ונמצא שאפסיד מהחלוקה.

 47.  החזון איש (בבא קמא כא כה) ביאר שרצונו להמשייך לעסוק בסחורה בשביל בעל הבית אבל לא בשותפות וקא משמע לן שהם משועבדים זה לזה.
ג. ואי אמר ליה "נפלוג רווחא ונפלוג קרנא", נחלוק את הקרן ואת הריוח, ונפרק את השותפות, ואי מטי לך פסידא, אם יגרם לך הפסד, דרינא, אשלם  48  בהדך, אחלוק עמך בהפסד, מצי אמר ליה השותף: לא! אינני מסכים לחלוק, כי מזלא דבי תרי, עדיף. מזל של שניים, השותפים ביניהם, עדיף על מזלו של אחד. ולפיכך, אינו יכול להפסיק את השותפות.

 48.  החזון איש (שם) הסתפק, האם התחייב לשלם לו רק אם יהיה הפסד, או שגם במקרה שהשותף הפורש ירויח הרבה והלה מעט, ישלים לו שיהיו רווחיהם שוים. ולמסקנת הגמרא שאינו יכול לפרק את השותפות משום שמזלא דבי תרי עדיף, הסתפק החזון איש אם יאמר האחד לחבירו בא נחלוק השותפות ויתעסק כל אחד בשלו ובריוח ובהפסד נתחלק, האם מתקיים בזה מזלא דבי תרי או דילמא כיוון שכל מזלא דבי תרי עדיף זה כשבא בסיבה אחת אבל כאן שזה שתי עיסקאות נפרדות אין להם צירוף של מזלא דבי תרי.
מתניתין:
המקבל שדה מחבירו בחכירות, על מנת לתת לבעלים סכום קצוב מהתבואה לשנה, הרי אם היה זה במקום שנהגו  49  לנכש אחר הקצירה את העשבים הרעים מתוך התבואה ולא רצה החוכר לנכש.

 49.  המגיד משנה (שכירות ח ח) כתב שמשנתנו במקום שאין מנהג, אבל אם נהגו שלא לנכש פטור, והשולחן ערוך העמיד את המשנה במקום שנהגו לנכש עיין שם. (שכ ד)
ואמר לו החוכר לבעלים: מה איכפת לך בכך שאיני מנכש ויכחישו העשבים את יבול החיטים? והרי אתה אינך מפסיד בזה, הואיל ואני נותן לך את חכירך  50  כפי שסיכמנו!

 50.  משנתנו מירי דוקא בחכירות שיש לחוכר לשלם סכום קצוב, אבל באריס, כל נזק שיש בתבואה ניזוק ממנו גם בעל השדה ובודאי שחייב לנכש. רש"י.
אין שומעין לו, וחייב לנכש, מפני שיכול המחכיר לומר לו: למחר, בשעה שתסיים את חכירותך, אתה יוצא ממנה, והרי היא מעלת לפני עשבים.
גמרא:
במשנה מבואר, שבעל השדה יכול לכוף את מקבל השדה לנכשה. ועתה מביאה הגמרא כמה טענות של החוכר כדי להיפטר מניכוש, ובכל זאת יש כח לבעל הבית לכופו לנכש.
א. אי אמר ליה החוכר אני אקצור בלי לנכש, ולבתר הכי כריבנא לה, אחרשנה ואסלק בזה את העשבים הרעים,
מצי אמר ליה המחכיר: חטי מעלייתא, בעינא. רצוני בחיטים מעולות, ואם לא תנכש, יתקלקלו החיטין, ויכחישו.
ב. ואי אמר ליה החוכר: זביננא לך חטי משוקא, אקנה לך חטים מהשוק במקום אלו הגדלות בשדך, בשיעור הקצוב שהתחייבתי לך.
מצי אמר ליה המחכיר: חטי דארעאי, בעינא! רצוני לקבל חיטים שצמחו בשדה שלי ולא בחיטים מן השוק  51 !

 51.  מכאן משמע שיכול המחכיר לתבוע את התבואה שגדלה בשדהו, ואין החוכר יכול לתת לו תבואה ממקום אחר, וכתבו הר"ן והנימוקי יוסף דזה דוקא אם כבר גדלה תבואה בשדהו יכול לתבוע לקבל ממנה אבל אינו יכול לתבוע מהחוכר לזרוע חיטין כדי שיתן לו מהשדה שלו, ובט"ז ובחכמת שלמה (שכח) כתבו שלמסקנת הגמרא שהטעם הוא משום בזרא דנפל נפל, אידחי האי טעמא שיכול לתבוע חיטי דארעאי ואין על החוכר חיוב לתת מהתבואה שגדלה בשדה של בעל הבית.
ג. ואי אמר ליה החוכר: מנכישנא לך רק את שיעור מנתיך, אנכש רק חלק מהקרקע, את אותו חלק שבו צומחת כמות החיטים שאתה לוקח לעצמך מיבול השדה, ואת כל השאר, הנשארים אצלי, לא אנכש.
מצי אמר ליה המחכיר: קא מנסבת שם רע לארעאי. הינך מוציא שם רע על שדי, שגדלים בה חיטין כחושות.
ומקשינן: והתנן במשנתנו, שטענת המחכיר, הרוצה בניכוש, היא מפני ש"מעלת לפני עשבים", ולא משום הטענות שהוזכרו בגמרא.
ומשנינן: הטעם המוזכר במשנתנו הוא טעם כללי לכל טענותיו של החוכר, שכן הוא אינו עוסק בחסרון של החיטין של השנה הזו שעבד בה החוכר, אלא בחסרון של התבואה של השנה הבאה:
משום דאמר ליה בעל השדה: בזרא, זרע העשבים, דנפל על האדמה ולא נוכש מיד בתום העבודה, נפל, יקלט באדמה, ושוב אינו יוצא ממנה אפילו על ידי חרישה, והרי העשבים הרעים יחזרו ויצמחו לשנה הבאה.
מתניתין:
המקבל שדה מחבירו באריסות, על מנת שיטרח ויטפל בשדה ויתן לבעל הבית מחצה או שליש או רביע מהיבול שתוציא השדה והשאר יטול לעצמו, ולא עשתה השדה כי אם מעט תבואה, ומתוך כך האריס אינו רוצה לטפל בה, מאחר שאין בה כדי צרכו, אחר שיחלוק עם בעל הבית,
אם יש בה תבואה בשיעור כדי שאפשר לאסוף ולהעמיד כרי, חייב האריס לטפל בה. ובגמרא יתבאר מהו שיעור זה.
אמר רבי יהודה: הרי אינו דומה קושי טיפולה של שדה קטנה לטיפולה של שדה גדולה ומאי שייך לתת לכל השדות קצבה בכ רי!?
אלא, אמר רבי יהודה: אם יש בה כדי נפילה, אם גדלה תבואה כשיעור הזרע ש"הפיל" וזרע בה, והיינו, שיכול לחזור ולזרוע את השדה מהחיטים שגדלו בשנה הזאת, כדי שתצמח מהם תבואה בשנה הבאה, חייב האריס לטפל בה.
גמרא:
תנו רבנן: המקבל שדה מחבירו באריסות, ולא עשתה אלא מעט תבואה, אם יש בה כמות תבואה כדי שאפשר לאסוף ולהעמיד כרי, חייב לטפל בה.
היות שכך כותב לו האריס לבעל השדה בשעה שקיבל עליו לעבוד בשדה: אנא אוקים ואניר, אעמוד ואחרוש, ואזרע, ואחצוד, אקצור,  52  ואעמר, אאסוף את התבואה עומרים עומרים, ואדוש את השיבלים, ואידרי, אזרה את המוץ, ואוקים כריא קדמך, אעמיד הכרי לפניך,  53  ותיתי אנת, ותיטול פלגא, ואנא אטול בפירות עמלי, ובנפקות, ובמה שיצא מתחת ידי, פלגא.

 52.  ערוך.   53.  החכמת שלמה (שכח) הביא בשם החוות יאיר, שמה שכותב לו אנא איקום וכו' לא בא לפרש מדוע חייב לטפל בה, דאדרבא מצד הדין חייב לטפל בה אפילו אם עשתה כל שהוא, רק כיון שכתב אנא איקום ואוקים כריא, הרי התנה שרק אם יהיה לו כרי להעמיד כרי יטפל בה.
וכמה תבואה, יש בה "כדי להעמיד בה כ רי"?
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כדי שיהיה בכרי שיעור שתעמוד בו הרחת (קלשון, שהוא הכלי שזורים באמצעותו את התבואה לרוח), שאם יתחוב את הרחת בתוך הכרי, יהיה בכוחו של הכרי להחזיקה מבלי שתיפול ארצה.
ה"רחת", הוא קלשון, שהוא כעין מזלג גדול, בעל שיניים, המתרחבות בצורת קשת. התרחבות השיניים נועדה כדי להגדיל את בית הקיבול לתבואה.
איבעיא להו, אם העמיד כרי בשיעור מצומצם, שאמנם יכול להעמיד את הקלשון הנתחב בו, אך אין כל הקלשון נתחב בו, עקב השיעור המצומצם של התבואה בערימת הכרי, אלא היה זה "רחת היוצא מהאי גיסא להאי גיסא", שניראים חודי המזלג של הרחת משני צידי התבואה, מאי?  54 

 54.  כך פירש רש"י, אבל הרשב"א והערוך פירשו שהספק הוא מאיזה צד יש לתחוב את הרחת האם מצד הכף או מצד ראש המקל (הנקרא כת), שצריך לזה הרבה תבואה כדי להעמיד את הרחת מצד הכת.
תא שמע, מהא אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא, ששיעור תחיבת רחת הוא: כל שאין "כונס" שלו (בית הקיבול של התבואה אשר ברחת, דהיינו כל ראש הקלשון, כולל צידו המתרחב) רואה פני החמה, אלא כולו תחוב בכרי.
ולכן אם העמיד כרי בכמות כזו, שבתחיבת הרחת בה, עדיין יראו חודיו של המזלג מבחוץ, אין האריס חייב לטפל באותה שדה.
איתמר, לוי אמר, שיעור כרי הוא שלש סאין.
ואילו דבי, חכמים מבית מדרשו של רבי ינאי אמרי, סאתים.
אמר ריש לקיש: סאתים שאמרו דבי רב ינאי, שזהו השיעור המחייב את האריס לטפל באותה שדה, מדובר כשיש סאתיים חוץ מן ההוצאה שהשקיע האריס בשדה.
אבל אם הוציאה השדה תבואה בשיעור שאם נחשב את הוצאות האריס בתבואה ישאר פחות מסאתים, אין האריס חייב לטפל בשדה.
עתה מביאה הגמרא עוד כמה מימרות שנאמרו בבית מדרשו של רבי ינאי.
תנן התם: "פריצי" זיתים וענבים, ("פריצים", מלשון רשעים ורעים), שהם לעולם בוסר ולא נגמר בישולם, אם בא עליהם מים, בית שמאי מטמאין, לפי שיש להם דין אוכל,  55  והוכשרו לקבל טומאת אוכלין, ובית הלל מטהרין, כיון שאי אפשר לאוכלן, אינם נקראים אוכל.

 55.  הראב"ד בשיטה פירש טעמא דבית שמאי לפי שאין אדם טורח בהם לבור אותם, ומכניסים אותם לבית הבד יחד עם שאר הזיתים, ובמשנה אחרונה (עוקצין משנה ג) כתב, שפריצי זיתים ראוין למאכל על ידי סחיטה, ולבית שמאי דבר זה מכשירן לקבל טומאה, אף על פי שעכשיו עדיין אינם אוכל.
ומבארת הגמרא: מאי פריצי זיתים?
אמר רב הונא, רשעי זיתים, זיתים רעים.
אמר רב יוסף: ומאי קראה? מהו המקור מהכתוב לשם "פריץ"?
שנאמר (דניאל יא) " (ובני) פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון, ונכשלו".
רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: (יחזקאל יח) "והוליד בן פריץ, שופך דם". ודנה הגמרא: וכמה יהיו הזיתים מבושלים, ובכל זאת יהיו רעים, עד כדי שניתן לקרותם "פריצי זיתים"?
רבי אלעזר אמר: אם מוציאין הזיתים רק ארבעת קבין שמן, מתוך כמות הזיתים שנוהגים להכניסם תחת לקורה של בית הבד, כדי לסוחטן, הרי הם נקראים פריצי זיתים.
דבי רבי ינאי אמרי: אם מוציאים רק סאתים שמן, שהם שנים עשר קבים מתוך הכמות הרגילה של זיתים, כשסוחטין אותן מתחת לקורה.
ומבארת הגמרא: ולא פליגי.
הא דאמר רבי אלעזר ארבעה קבין, הוא באתרא דמעיילי כורא, כור זיתים באוללא, בבית הקיבול שמתחת לקורה.
הא דאמרי דבי רבי ינאי סאתיים, הוא באתרא דמעיילי תלתא כורין באוללא, שתחת לקורה.

דרשני המקוצר