פרשני:בבלי:בבא מציעא קי ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קי ב

חברותא

סבר רבי חנינא למימר, מאחר והארעא בחזקת יתמי קיימא נמצא שהם מוחזקים בה, ועל בעל חוב שבא להוציא מהם להביא ראיה לכך שאביהם השביח את השדה.  165 

 165.  לדעת התוספות איירי הכא בשדה שעשאה הלווה אפותיקי והשתעבדה כולה לבעל חוב, ומכל מקום סבר רבי חנינא דכל זמן שלא יצאה מרשות היתומים הם נחשבים כמוחזקים בשדה. אבל ברש"י משמע שמדובר בשדה המשועבדת בלא שעשאוה אפותיקי.
אמר להו ההוא סבא לרבי חנינא, הכי אמר רבי יוחנן: על היתומים להביא ראיה!
מאי טעמא, אותה ארעא, כיון דלגוביינא קיימא, שעומדת לגביית המלווה, כמאן דכבר גביא המלווה דמיא, והרי הוא כמוחזק בשדה. הילכך על היתומין להביא ראיה לכך שהם השביחוה.  166 

 166.  לדעת רש"י המלווה נחשב מוחזק כיוון שהשדה עומדת לגבייה ממה נפשך והספק אינו אלא על הדמים, ובהם המלווה הוא המוחזק, אבל התוספות מפרשים שהקרקע כמאן דגביא משום שעשאה הלווה אפותיקי לבעל חוב, וכן כתב הר"ן. וביאר המהרש"א דלא ניחא לתוספות בפירושו של רש"י משום שעדיין לא ידעינן האם מסלק ליה הבעל חוב ללוקח בקרקע או בדמים.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא כי האי מילתא,
אילן הנטוע בתוך חמישים אמה סמוך לעיר ושורשיו מזיקים לבתי העיר, אם האילן קדם לבתים, קוצצים את האילן ומשלמים את דמיו, ואם הבתים קדמו קוצצים ולא משלמים.
ספק זה קדם וספק זה קדם, קוצץ ועל בעל האילן להביא ראיה שאילנו קדם, וכל עוד לא יביא ראיה אינו נותן דמים,
אלמא, כיון דהאילן למיקץ קיימא, אין נמנעים מלקוץ עד שיביא ראיה שאילנו קדם משום שבכל מקרה יש לקוצצו, אלא אמרינן ליה לבעל האילן, ראשית תקצוץ את האילן, ואחר כך, אם תרצה אייתי ראיה שאילנך קדם, ושקול את דמיו, והכא נמי היינו טעמו של רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה, משום דהאי שטרא של המלווה, כיון דלגוביינא קיימא, כמאן דגביא דמיא. הילכך ראשית גובים את השדה עם שבחה, ואם ירצו היתומים שיחזיר להם את השבח, על היתומים להביא ראיה שהם השביחוה  167 .

 167.  הראשונים הביאו בשם הראב"ד שהקשה, ממה נפשך אם החוב לא היה בשווי הקרקע עם השבח פשיטא שאין למלווה זכות לקחת את השבח, ואם היה החוב גם כנגד שווי השבח הא אמרינן לקמן שהמלווה גובה את השבח ואינו צריך לשלם את שוויו ללקוחות, ובשיטה מקובצת תירץ בשמו שמדובר בחוב בשווי הקרקע עם השבח אבל הלווה לא התחייב לשעבד קרקעות שיקנה אחר כך והשבח נחשב כקרקע שנוספה ללוה לאחר זמן, (עיין קצות החושן קטו ד) הילכך אם השביח האב היה לו זכות לגבות את השבח אבל אם היתומים השביחו אינו יכול לגבות מהם. והוסיף השיטה בשם ספר אחר שכתב בשם הראב"ד שיש חילוק בין יתומים ללוקוחות ואף שחובו של המלווה הוא אף כנגד השבח אינו גובה אותו מן היתומים. והתוספות (לעיל טו ב) כתבו דהכא מיירי בשדה אפותיקי שהמלווה גובה אף את השבח שלא כנגד החוב ומחזיר ליתומים את ההוצאה כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות.
אם גבה המלווה את השדה עם שבחה ואייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו,
סבר רבי חנינא למימר כי מסלקינן להו, כשמחזיר להם את השבח המגיע להם מן הדין אחר שלא השתעבד מעולם למלווה, בארעא מסלקינן להו ולא מחזירים להם רק מעות בשווי השבח,
ולא היא! בדמי מסלקינן להו, ואין להם זכות לקבל את השבח מהקרקע.
וראיה לכך מדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר שמואל: בשלשה מקומות מצינו מי שמגיע לו חלק בקרקע ואינו מקבל את המגיע לו אלא שמין להם את השבח המגיע להם, ומעלין, משלמים אותן בדמים.
ואלו הן: א. בכור נוטל פי שנים בשדה שנפלה ליתומים בירושה. אבל אם השביחה השדה לאחר מיתת האב קודם החלוקה אינו נוטל באותו שבח פי שנים, שנאמר "בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים, שאינו נוטל פי שנים במה שלא היה מצוי בשעת המיתה, אלא כיצד חולקין, נותנין לבכור פי שנים בשדה עם שבחה ואחר כך שמים את השבח שקיבל הבכור ונותן את דמי חציו לאחיו הפשוט.
וכן בעל חוב שבא לגבות קרקע מיתומי הלווה, גובה את הקרקע עם שבחה, ואחר כך נותן ליתומים את דמי השבח שהשביחו הם את הקרקע ולא נשתעבד לו כנגד חובו,
וכן כתובת אשה, שהיתה קרקע של יתומים משועבדת לפרעון הכתובה, נוטלת האשה את הקרקע עם השבח ואחר כך תחזיר האשה את דמי השבח ליתומים שהשביחוה.
וכן בעל חוב שבא לגבות את חובו מהלווה, ומצא שכבר מכר הלווה את קרקעותיו ללקוחות, והשביחו הלקחות את השדה, גובה הבעל חוב את הקרקע עם השבח מן הלקוחות מאחר שהקרקע נשתעבדה לו קודם שמכרה להם הלווה, ומחזיר המלווה ללקוחות את דמי השבח שהשביחו בקרקע, ואינו נותן להם את השבח מן הקרקע.
אמר ליה רבינא לרב אשי: למימרא, דסבר שמואל שעל הבעל חוב לשלם ללקוחות את השבח שהשביחו בשדה בדמים,
והוינן בה, ומי אית ליה שבחא ללוקח מהבעל חוב?
והאמר שמואל, בעל חוב גובה מהלקוחות את הקרקע שהשתעבדה לחובו ואת השבח שבה, ואינו צריך לשלם ללוקח כלום, אלא הלווה שמכר לו שדה משועבדת ישלם לו את הפסדיו,  168 

 168.  לעיל (טו) ביאר רבא בטעמו של שמואל שיש לבעל חוב זכות בכל השבח ואינו משלם ללוקח, לפי שהלווה כבר קיבל על עצמו אחריות על השדה והוא ישלם ללוקח את השבח שטרף ממנו המלווה. עיין שם בתוספות ומהר"ם. וכתבו הר"ן והנימוקי יוסף שכל זה דווקא בלקוחות אבל יתומים שהשביחו אין גובים מהם לפי שאין מי שהתחייב לשלם להם את השבח, וכן פסק השולחן ערוך (קטו ד) והרמ"א הביא את דעת התוספות (לעיל טו א ובבא קמא צו א) שאף מיתומים גובה הבעל חוב משום דכרעיה דאבוהון נינהו.
וכי תימא דלא קשיא. הא דקאמר שמואל, כאן ששמין את השבח שגבה הבעל חוב ומשלם את שוויו בדמים ללוקח, מדובר בשבח המגיע לכתפים, שכבר אינו צריך לקרקע ואינו משועבד למלווה כלל הילכך אם גבאו המלווה עליו לשלם ללוקח,
והא דאמר שמואל כאן שבעל חוב גובה את השבח ואינו משלם ללוקח כלום, מדובר בשבח שאין מגיע לכתפים,  169  שעדיין הוא צריך לקרקע הילכך חשבינן לאותו שבח כאילו הוא חלק מהקרקע שהשתעבדה לבעל חוב ואינו צריך לשלם ללוקח שהשביחה כלום.

 169.  רש"י פירש פירות שקרובים ליקצר אלא שצריכים קצת לקרקע, והתוספות בבבא בתרא (מב ב) פירשו בשם רבינו תם דכל שבא בטורח נקרא מגיע לכתפים.
והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל מן הלקוחות בשביל בעלי חוב שנשתעבדה להם השדה אפילו בשבח המגיע לכתפים,
אלמא, אף שבח שאינו צריך לקרקע הרי הוא משועבד לבעל חוב ואינו צריך לשלם את שוויו ללוקח.
ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמר שמואל שבעל חוב גובה את השבח ואינו משלם את שוויו ללוקח, בכגון דמסיק ביה, שהיתה תביעת החוב כשיעור בשווי הארעא ושבחא, ולפיכך גובה הבעל חוב את השדה עם השבח.
והא דאמר שמואל שמין לבעל חוב את השבח ויחזיר את שוויו ללוקח, בכגון דלא מסיק ביה, שלא היתה תביעת החוב בשווי שיעור הארעא ושבחא, אלא רק כנגד שווי הקרקע, וכיוון דכי לא מסיק שיעור ארעא ושבחא, אמרינן דיהיב ליה הבעל חוב זוזי ללוקח בשווי השבח, ומסלק ליה. ופרכינן: הניחא למאן דאמר שיש למלווה זכות לגבות את הקרקע עצמה ואפילו אי אית (ליה) זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב באותם זוזי, ואינו יכול לומר כשם שהלווה מסלק את חובו במעות אף אני אשלם מעות, אתי שפיר הא דאמרינן בעל חוב גובה את השדה עם השבח לפי שכל השדה השתעבדה לו, ואינו חייב להזיר את השבח בקרקע.  170 

 170.  בקצות החושן (קטו, ד) תמה מדוע לא יטול המלווה את חלקו בשדה עם השבח שבה לפי חובו והשאר ישאר אצל הלווה הרי תשלומי הקרקע עם השבח הם תשלום בקרקע ומדוע שיטול את כל הקרקע עם כל השבח שבה. וכתב דהשבח נחשב כקרקע שקנה הלווה לאחר ההלוואה. ולדעת הב"ח אין ללוה לשלם מקרקע שקנה לאחר ההלואה (אם הקרקע הקודמת קיימת) הילכך ראשית גובה הבעל חוב את השדה והשבח שעליחה ממילא נמצא אצלו. ועיין שיעורי הגר"ש רוזובסקי (סימן יט).
אלא למאן דאמר דבעל חוב הבא לגבות קרקע מהלוקח, אם אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב בזוזי, ואינו חייב לתת את הקרקע, כשם שהלווה עצמו אינו חייב לשלם בקרקע אלא אם כן אינו נותן מעות,
ונימא ליה הלוקח, אי הוו לי זוזי לפרוע את חובו של הלווה, הוה מסליקנא לך מכולא ארעא, ולא היית נוטל מהקרקע וכל שכן מהשבח שבה, אם כן אף השתא, דלית לי זוזי לשלם לך, אין לך זכות לקחת את השדה עם השבח היתר על חובך ולהחזיר לי כנגד השבח מעות, אלא טול קרקע בשיעור חובך, והב לי גריוא דארעא, חלק בשדה בארעאי, שיעור שבחאי.
ומסקינן: הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את הקרקע עם השבח היתר על חובו ומחזיר את שווי השבח בדמים, הכא במאי עסקינן, כגון דשויא ניהליה, עשאה הלווה לשדה אפותיקי, דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא משדה זו.
וכיוון שנשתעבדה השדה מלכתחילה לפרעון החוב, יש למלווה זכות בכל השדה, ואף אם השביחה גובה את כולה ומחזיר את שווי השבח ללוקח.
מתניתין:
מצוות עשה מן התורה לפרוע את שכר השכיר בזמנו, שנאמר "ביומו תתן שכרו".  171 

 171.  בגמרא מבואר שהחמירה התורה בחיוב תשלומי שכר השכיר יותר משאר חוב ממון, משום שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו (דברים כד, טו) וכתב הרמב"ן על התורה שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד ילך לביתו וישאר שכרו אתך וימות הוא ברעב בלילה, ובאור החיים שם כתב הגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון, אף על פי כן אין עונשו ממון אלא נפשות, והוא אומרו והיה בך חטא פירוש בנפשך. ומאידך אם משלם בזמנו כתב המשך חכמה כי תצא (ד"ה והיה) שזה זכות גדולה יותר מהצדקה עיין שם. ובספר משנת יעבץ (חו"מ מה) דן האם החיוב לשלם לשכיר הוא ככל חוב ממון שיש לשכיר זכות ממון אצל בעל הבית, או שחיובו של בעל הבית הוא משום המצווה המוטלת עליו אבל לשכיר אין זכות ממון עליו, ונפקא מינה אם עבד השכיר בפחות משווה פרוטה אם החיוב הוא זכות ממון בפחות משווה פרוטה אי אפשר לגבות אבל איסור יש גם בפחות משווה פרוטה, (ועיין להלן בדברי הראב"ד דף קיב, א) וכן בספק אם שילם לו דסתם ספק גזל פטור אבל בספק אם שילם לשכירו אם החיוב הוא מחמת המצווה עליו לצאת ידי שמים.
המעכב את שכרו, אם נתכוין שלא לשלם כלל, עובר בחמשה לאווין ועשה.
ואלו הן חמשת הלאוים: א. לא תעשוק את רעך (ויקרא יט). ב. לא תגזול (שם). ג. "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" (שם). ד.
לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך (דברים כד). ה. ולא תבא עליו השמש (שם).
ועובר גם בעשה, שנאמר ביומו תתן שכרו (שם).
ואם נתכוין רק לאחר את שכרו, הרי בשכיר יום הוא עובר על "לא תלין", ובשכיר לילה הוא עובר על ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש.
ואם כפר בחיוב השכר, ונשבע על כך לשקר, הוא חייב להביא קרבן, ולהוסיף חומש על תשלום השכר. שנאמר בויקרא (פרק ה) "נפש כי תחטא, והשיב את העושק אשר עשק. ואת אשמו יביא לה', איל תמים מן הצאן".
א. המקבל שדה מחבירו לעבוד בה  172  "שבוע אחד", שבע שנים, על מנת לקבל בסיום עבודתו שבע מאות זוז, הרי עבד בה שש שנים עד שהגיעה שנת השמיטה, שאסור לעבוד בה בשדה, השנה השביעית עולה לו מן המנין, כאילו עבד שבע שנים, ונוטל את שכרו שבע מאות זוז. לפי ששכרו בלשון "שבוע אחד", דהיינו שבע שנים רצופות, והרי בהכרח שאחת השנים היא שנת שמיטה.

 172.  המגיד משנה (שכירות ח ג) כתב שהמשנה מיירי בין בקיבל עבודה בחכירות ובין שקיבל ה בקבלנות.
אבל אם קבלה הימנו לעבוד בה שבע שנים על מנת ליטול בשכרו שבע מאות זוז, ועבד שש שנים עד שנת השמיטה, אין השביעית מן המנין של שבע השנים, לפי ששכרו לעבודת שבע שנים, ולא עבד אלא שש.
ב. שכיר שקיבל לעבוד עבודת יום, ומסיימה עם שקיעת החמה, גובה את שכרו כל הלילה.
ואם עבר הלילה ולא קיבל השכיר את שכרו, עובר בעל הבית על "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר".
שכיר שקיבל עבודת לילה, ומסיימה עם הנץ החמה, גובה את שכרו כל היום. ואם עבר היום ולא קיבל את שכרו, עובר בעל הבית על "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש".
שכיר שקיבל עבודה לכמה שעות, גובה כל הלילה וכל היום. והגמרא מפרשת (לפי דברי רב) ש"לצדדין קתני". דהיינו, אם שכרוהו לשעות באמצע היום, גובה כל אותו היום עד השקיעה, ואם שכרוהו לכמה שעות בלילה, גובה עד סוף הלילה  173 .

 173.  הרמב"ם בפירוש המשניות והרע"ב כתבו שאף שבגמרא בהמשך נתבאר שהסיפא מיירי אליבא דרבי שמעון, הסובר שהיום הוא המשך הלילה, ועל כן יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום, מכל מקום, בשכיר שעות, לכולי עלמא משנתנו מתפרשת לצדדין. והוכיח התוספות יום טוב מכך שהוזכר במשנה רק שכיר שעות יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום, ולא נתפרש ששכיר שעות שיצא ביום גובה כל היום כדקתני בסיפא, ובהכרח שבין שכיר שעות דיום ובין שכיר שעות דלילה נכללו באותו משפט ולצדדין קתני. ובהגהות מימוניות (שכירות ח יא) תמה על הרמב"ם שבמשנה תורה (שם) נקט דלצדדין קתני ובספר המצוות לאווין רלח כתב יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום.
שכיר הנשכר לשבת, שבוע ימים, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, שבע שנים, בכולם הדין הוא שאם סיים מלאכתו ויצא באמצע היום, גובה כל אותו היום עד השקיעה. ואם יצא באמצע הלילה, גובה כל אותו הלילה וכל היום שאחריו.
ובגמרא מבואר, שהסיפא היא לפי רבי שמעון, הסובר שהיום הולך אחר הלילה, ולכן, כל שיצא בלילה, זמנו הוא עד השקיעה שלמחרת. אבל תנא דמשנתנו סבר שאם יצא בלילה, גובה בלילה. ואם יצא ביום, גובה כל היום.
גמרא:
תנו רבנן: מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה?
תלמוד לומר (ויקרא יט) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", ומשמע שזמן התשלום הוא עד הבוקר, ומכאן ואילך עובר השוכרו בלאו.
ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום, שנאמר (דברים כד) "ביומו תתן שכרו".
והוינן בה: ואימא איפכא!? שכיר יום גובה כל היום, שנאמר "ביומו תתן שכרו". ושכיר לילה גובה כל הלילה, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר"!?
ומתרצינן: כתיב (ויקרא כה) "כשכיר שנה בשנה". ודרשו מכאן חכמים, ששכירות של שנה זו, משתלמת בתחילת שנה אחרת, ומכאן ששכירות אינה משתלמת אלא בסוף. הילכך, כל זמן שלא נסתיימה עבודת השכיר, עדיין לא הגיע זמן תשלום שכרו, ובהכרח, שאם סיים בשקיעה, מתחיל זמנו מכאן ואילך עד הנץ החמה, ואם סיים עם הנץ החמה זמנו הוא עד שקיעת החמה.
תנו רבנן: כתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר".
והוינן בה: ממשמע שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך", האם איני יודע מלשון זה כשלעצמו, שאיסור לינה של שכר הוא עד בקר.
ואם כן, מה תלמוד לומר "עד בקר"? מדוע הוצרך הכתוב להוסיף את!?
אלא, מלמד הכתוב "עד בקר", שהמעכב שכר שכיר אינו עובר בבל תלין  174  אלא פעם אחת, כשעיכב את שכרו כל הלילה, עד בקר ראשון בלבד.

 174.  בשיטה מקובצת הביא בשם יש אומרים דרק על לא תלין אינו עובר אלא בבוקר ראשון אבל על שאר הלאווים כגון בשכיר לילה שעובר בלא תבא עליו השמש עובר בכל יום ויום. והר"ן כתב שאין חילוק ובכל הלאווין אינו עובר אלא פעם אחת בלבד.
מכאן ואילך, אם לא שילם, מאי?
אמר רב: עובר משום "בל תשהא".
אמר רב יוסף: מאי, מהו מקור איסור "בל תשהא", קראה! שנאמר (משלי ג') "אל תאמר לרעך לך ושוב, ומחר אתן, ויש את ך".
תנו רבנן: האומר לחבירו צא שכור לי פועלים לעבודת יום, אם שכר לו פועלים, ועבדו, ולא שילם להם בעל הבית את שכרם בזמנו, שניהן אין עוברין משום בל תלין.
זה, בעל הבית, שעבדו אצלו הפועלים אינו עובר, לפי שלא שכרן.  175 

 175.  בתוספות משמע שאם בעל הבית אינו טרוד אף שאינו עובר בבל תלין מכל מקום עובר בבל תשהה, אבל אם הוא טרוד פטור לגמרי, והריטב"א כתב בתירוצו השני שבכל גווני עובר בבל תשהה ולפי שאינו איסור כל כך מותר לשלוח שליח לשכור פועלים.

דרשני המקוצר