פרשני:בבלי:בבא מציעא קטו א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
למה חוזרין וממשכנין? הרי שוב יהא על המלווה להחזיר את המשכון למחרת, ואיזה תועלת יש לו בלקיחת המשכון.
ותריץ רבי מאיר, בכך שנוטל המלווה את המשכון יש לו תועלת שלא תהא שביעית משמטתו, שאם היה משאירו אצל הלווה היה השביעית משמטתו.
ועוד תועלת יש למלווה בכך שנוטל את המשכון, שאם ימות הלווה יוכל להשאיר את המשכון אצלו, ולא יעשה המשכון כמטלטלין אצל בניו.
כי אילו היה משאיר את המשכון ביד הלווה, שוב לא היה יכול להוציאו מיד בניו, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.
והשתא מקשינן לדרבי יוחנן, מהא דאמר רבי מאיר שחוזרים וממשכנים את הלווה כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בני הלווה,
משמע מדבריו, טעמא שהמלווה קונה את המשכון, הוא רק היכא דהדר המלווה ומשכניה ללווה, שאז המשכון ביד המלווה, ולפיכך יכול לעכבו בידו אם ימות הלווה,
הא אם לא הדר המלווה ומשכניה, אלא השאיר את העבוט ביד הלווה, הרי אם מת הלווה, לא יוכל המלווה לקחת את המשכון מבניו של הלווה, מאחר שנעשה המשכון כמטלטלים אל בני הלווה, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.
וקשה לרבי יוחנן, דאמר משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, דמשמע אפילו היה המשכון ביד הלווה יכול המלווה להוציאו מבניו, מחמת שכבר קנה את המשכון במשיכתו בפעם הראשונה שמשכנו.
אמר רב אדא בר מתנא: ולאו תרוצי קא מתרצת לה את דברי רבי מאיר?
אם כן, תריץ, דהכי הוקשה לרבי מאיר, וכי מאחר שבסופו של דבר מחזירין ללווה את המשכון להשתמש בו, למה ממשכנין מעיקרא,
ותריץ רבי מאיר, כדי שלא תהא שביעית משמטתו, וכן כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו 265 , אבל אם כבר משכנו פעם אחת, שוב אין החוב נעשה כמטלטלין ביד בני הלווה וגובה מהם המלווה את המשכון כפי שהיה גובה מאביהם.
265. התוספות הקשו אם די בכך שנוטל ממנו משכון פעם ראשונה כדי שלא תשמטנו שביעית ולא יעשה החוב כמטלטלין אל בני הלווה, מדוע באמת חוזר המלווה וממשכן את הלווה בזמן שהוא גומר להשתמש בחפץ, ואיזו תועלת יש לו לחזור ולמשכן מדי יום את הלווה, ותירצו שכשהמשכון ביד המלווה אין הלווה יכול לכפור ועוד שהלווה מתבייש בכך שבכל יום באים וממשכנים אותו וימהר לשלם את חובו, וברמב"ם (מלווה ג ה) כתב שעל המלווה לחזור ולמשכן כדי שלא תשמטנו שביעית ולא יעשה מטלטלין אל בני הלווה, ודייק באבן האזל מדבריו שאם לא יחזור וימשכן תשמטנו שביעית ויעשה מטלטלין אצל בניו למרות שכבר קנה המלווה את המשכון בפעם הראשונה שגבה מהמלווה, משום שאם אינו חוזר וגובה בכל פעם שמסיים הלווה להשתמש בעבוט הרי זה כאילו מחל למלווה על הזכות למשכנו.
נמצא שאם משכן המלווה את הלווה פעם אחת קנה המלווה את המשכון, ובכל פעם שעליו להחזירו ללווה הרי זה כאילו נותן המלווה ללווה לשמור לו על חפץ שלו, ואין לבני הלווה זכות במשכון מאחר והוא ממונו של המלווה 266 .
266. ברש"י משמע שהמשכון שייך למלווה והוא נמצא אצל הלווה כפקדון. וכתב בנתיב החסד (ח ב) שלפי זה אין למלווה איסור להיכנס לבית הלווה כשחוזר ליטול את משכונו כיוון שמותר למפקיד להיכנס לבית השומר לקחת את פק דונו.
תנו רבנן: אמרה תורה (דברים כד) "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו". ודרשו חכמים: לביתו של לווה אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב למשכנו על חובו של הלווה.
וכן הוא אומר (משלי כ) "לקח בגדו, כי ערב זר", וגומר. משמע שאפשר למשכן את הערב מחמת חובו של הלווה.
ואומר: (משלי ו) "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך".
פירוש, אם ממון יש לו בידך, על ידי שקיבלת ערבות על ממון שהלווה לאחר, עליך להתרפס לפניו, דהיינו התר לו פיסת יד, שלם את חובו של הלווה, ואם לאו, אם אין לך חוב ממון אלא שנוקשת באמרי פיך, שהקניטתו בדברים, הרבה עליו רעים, שיבקשו ממנו למחול לך.
לצד שני - דבר אחר, הא דכתיב "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" כך הוא נדרש: לביתו של לווה אי אתה נכנס למשכנו, אבל אתה נכנס לביתו כדי למשכנו עבור שכר מלאכה, כמו לשכר כתף, וכן לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות - ציור דמויות אנשים, בכל אלו, יכול בעל המלאכה להיכנס לבית בעל הבית שהזמינו למלאכה, ולמשכנו, כדי שישלם לו את שכר עבודתו. 267
267. הטור (צז) הביא את דעת הרמ"ה הסובר שלמרות שמותר להיכנס לביתו של השוכר אומן משום שאינו חיוב ממון כהלוואה, מכל מקום על הפועל להחזיר את העבוט אם הממושכן זקוק לו, ובשם ספר התרומות הביא שאינו צריך להשיב לו, משום שמקור הדין להשיב את העבוט הוא מההיקש "מיכה מיכה" מערכין ועל השוכר פועל וערב לא נאמר ואם מך הוא וכו' אלא על בעל חוב, ובנתיב החסד (ח יט) הקשה עליו מהמבואר לעיל (קיד, א) שהיה צד לחייב הקדש בהחזרת משכון למי שמשכנוהו, והרי בחוב עמו פעמים שאין מחזירים אם אינו בא על ידי הלוואה, וכל שכן בהקדש שלא יחזירו.
יכול אפילו זקפן עליו במלוה, שאמר הפועל לבעל הבית, התשלום שאתה חייב לשלם לי יהא עליך כחוב של הלוואה, יהא מותר למשכן את בעל הבית הלווה,
תלמוד לומר "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" (דברים כד י), ממה שנאמר "משאת מאומה", משמע שכל חוב ממון, אם נזקף כהלואה, אסור לקחת עליו משכון.
מתניתין:
אלמנה שלוותה, ולא החזירה את חובה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, משום שנאמר (דברים כד יז) "לא תחבל בגד אלמנה". 268
268. בתוספות רבי עקיבא איגר כתב, מסתימת כל הפוסקים משמע שבגד האמור בקרא לאו דווקא, ואין ממשכנים ממנה כל דבר, אבל בשלטי גיבורים כתב בשם הריא"ז שלא אסרה תורה אל בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה, אבל שאר כלים אפשר למשכנה. ועיין רש"ש. ובמנחת חינוך (תקצא) כתב דאפשר דלרבי שמעון המחלק בגמרא בין ענייה לעשירה ודרש טעמא דקרא אסור דווקא בגד, אבל לרבי יהודה דקיימא לן כוותיה דסבר שאף בעשירה אין ממשכנים, אם כן הוא הדין שאר דברים אסור למשכן.
גמרא:
תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אלמנה עשירה ממשכנין אותה, אבל אלמנה ענייה אין ממשכנין אותה,
מאי טעמא דרבי שמעון? היות שלאלמנה עניה אתה חייב להחזיר לה כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, ובכך אתה משיאה שם רע בשכנותיה 269 , בכך שאתה יוצא ונכנס אצלה בוקר וערב 270 .
269. התומים (צז ט) העיר שלטעם זה אם לוותה מאשה דלא שייך שיצא שם רע יהיה מותר למשכנה עיין שם. 270. הסמ"ע כתב דדווקא באלמנה שאין לה עוזר ותומך שכבר יצאה מרשות אביה אסרה תורה למשכנה, מה שאין כן אלמנה מהאירוסין שהיא ברשות אביה, וכתב הט"ז שמדברי רבי שמעון דאסר משכון ענייה שאתה משיאה שם רע בשכנותיה משמע שאף באלמנה מהאירוסין אסור שאף בה יש את אותו חשש, ומדברי רבי שמעון נשמע לרבנן שאף הם אסרו גם באלמנה מהאירוסין דלא מצינו שנחלקו בכך.
והוינן בה: למימרא דרבי יהודה דאסר למשכן כל אלמנה, ואפילו עשירה שאין סיבה להימנע מלמשכן אותה, טעמו הוא דלא דריש טעמא דקרא, וכיוון שאמרה תורה לא תחבול בגד אלמנה, אמרינן כל אלמנה במשמע.
ורבי שמעון האוסר למשכן אלמנה ענייה, אבל עשירה מותר אף על פי שהתורה לא חילקה ביניהן, דריש טעמא דקרא, ומיסתבר לו לומר שלא אסרה תורה אלא למשכן אלמנה עניה, לפי שיוצא על ידי כך שם רע בשכנותיה.
ומקשינן: והא איפכא שמעינן להו!
דתניא, כתיב (דברים יז) "שום תשים עליך מלך, ולא ירבה לו נשים, ולא יסור לבבו".
רבי יהודה אומר: אף על פי שנאמר לא ירבה לו נשים, מרבה הוא כמה נשים שירצה, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, שלא אסרה תורה ריבוי נשים אלא בזמן שהם מסירות את ליבו.
רבי שמעון אומר: אפילו אחת, והיא מסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה.
אם כן מה תלמוד לומר (דברים יז) "ולא ירבה לו נשים"? אפילו צדקנית כאביגיל לא ירבה, משום שאיסור לא ירבה לו נשים לא נאמר רק על כאלו שמסירות את ליבו, אלא כל נשים במשמע.
ומוכח שרבי יהודה דרש טעמא דקרא, שהאיסור להרבות נשים הוא מפני שהן מסירות את ליבו. ומכאן שאם אינן מסירות את ליבו, מותר. ואילו רבי שמעון, לא דרש טעמא דקרא, ולכן אסר ריבוי נשים מכל סוג שהוא,
ואילו לענין אלמנה, רבי יהודה לא דרש טעמא דקרא, ולכן אסר למשכן בין עניה ובין עשירה ורבי שמעון דרש טעמא דקרא ואסר למשכן רק אלמנה.
ומתרצינן: לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא. ושאני הכא, שדרש רבי יהודה את טעם הפסוק ולא ירבה לו נשים, נשים המסירות את ליבו, משום דמפרש קרא להדיא "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", דמשמע, מאי טעמא "לא ירבה לו נשים", משום ד"לא יסור לבבו", אבל נשים שאינן מסירות את ליבו, מותר לו להרבות. ולעולם לא דריש רבי יהודה טעמא דקרא, ולכך לענין משכון אלמנה, אסר בין אלמנה ענייה ובין אלמנה עשירה.
ורבי שמעון סבר, דרשינן טעמא דקרא, הילכך במשכון אלמנה נקט שהאיסור נאמר רק באלמנה ענייה, ששייך בה הטעם שאתה משיאה שם רע בשכינותיה, אבל אלמנה עשירה מותר למשכן,
אבל לענין לא ירבה לו נשים לא דרש רבי שמעון טעמא דקרא, ואסר להרבות אפילו נשים שאינם מסירות את ליבו,
כי מכדי, הרי בעלמא דרשינן טעמא דקרא, ואם כן מדוע נכתב הטעם מפורש בתורה לא ירבה ולא יסור,
לכתוב רחמנא "לא ירבה לו נשים" ולא בעינן לפרש שהטעם לכך הוא כדי שלא יסור לבבו,
ואנא ידענא מסברא, דמאי טעמא לא ירבה לו נשים, משום דלא יסור על ידן לבבו,
אם כן "לא יסור" דכתב רחמנא, למה לי?
בהכרח לא באה התורה באומרה "ולא יסור לבבו" לומר את הטעם לכך שאין להרבות נשים, אלא לומר לך דין נוסף, מלבד הדין שאין להרבות נשים, אפילו אשה אחת, ומסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה.
אבל ריבוי נשים, נאסר אפילו בכאלו שאינם מסירות את ליבו.
מתניתין:
נאמר בתורה לגבי משכון "לא יחבול ריחיים ורכב, כי נפש הוא חובל" (דברים כד ו).
רחיים הוא האבן התחתונה, ורכב היא האבן העליונה.
החובל את הריחים, עובר משום לא תעשה, דכתיב "לא יחבול".
וכיוון שחבל את שני חלקי הרחיים, חייב שתי מלקויות, משום שני כלים, שנאמר "לא יחבול ריחים ורכב". 271
271. בתוספות מבואר דאפילו בהתראה אחת לוקה שתים, אבל אם התרו בו פעמיים, אפילו בחבל שני ריחיים, לוקה שתים.
ולא ריחים ורכב בלבד אמרו שלא לחבול, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש אסור לחבול, משום שנאמר "לא יחבול, כי נפש הוא חובל". משמע כל דבר שהוא בכלל אוכל נפש, אסור לחובלו.
גמרא:
אמר רב הונא: חבל את הריחים, החלק התחתון בלבד, לוקה עליו שתים מלקויות, אחת משום "לא יחבול ריחים", ואחת משום "כי נפש הוא חובל". 272
272. הראשונים הקשו מדוע אין המלווה לוקה משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. וכתב הרמב"ן דאין הכי נמי, אלא שכאן מדובר בלאוין שעוסקים בחבלת אוכל נפש. והוסיף שלדעת הסוברים שמותר לשליח בית דין לחבול ודלא כשמואל (לעיל קיג, א) יש לומר שכאן מדובר בשליח בית דין החובל ריחיים ורכב. והר"ן לשיטתו (לעיל קיג ב) שאין איסור חבלה מחוץ לבית הלווה, מפרש את משנתנו בחבל ריחיים ורכב מחוץ לביתו. התוספות כתבו שאין לוקים על לא תבא אל ביתו משום דהוי לאו הניתק לעשה, כדאיתא במכות טז.
ואם חבל את שני חלקי הריחיים, את הריחים התחתון ואת הרכב שלמעלה, לוקה שלש, אחת משום "לא תחבול ריחים", ואחת משום לא "תחבול רכב", ואחת משום "כי נפש הוא חובל".
ורב יהודה אמר: חבל את הריחים לוקה אחת, וכן אם חבל את הרכב לוקה אחת, חבל ריחים ורכב, לוקה שתים, משום "לא תחבול ריחיים ורכב".
אבל משום "כי נפש הוא חובל" אינו לוקה, לפי שלא נאמר "כי נפש הוא חובל" אלא <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> לרבות שאר דברים של אוכל נפש הוא דאתא, לומר שאף אותם אסור למשכן, ולא בא הכתוב להוסיף איסור על ריחיים ורכב.