פרשני:בבלי:בבא בתרא לז ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אבל אילנות <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> דקמכחשי בארעא, עצם מציאות שרשי האילנות בקרקע מכחישים אותה, וגם מעכבים את המחרישה, הרי בהכרח דשיורי שייר לעצמו זכות בקרקע, דאי לא שייר, לימא ליה "עקור אילנך שקול וזיל", שהרי אם לא השאיר לעצמו בקרקע כלום, יתבענו קונה הקרקע לעקור את אילנו; והיות ובהכרח שייר לעצמו זכות בקרקע, אם כן שייר לעצמו את כל הקרקע הנצרכת לאילנות.
ואם מכר שני 1 אילנות ושייר המוכר קרקע לפניו בפירוש, שכך אמר לו "האילנות אני מוכר לך, ואילו את הקרקע אני מעכב לעצמי". 2
1. אבל אם מכר לו שלשה, אפילו רבי עקיבא מודה שיש לו זכות בקרקע הנצרכת לאילנות, רשב"ם. 2. כן פירש הרשב"ם, וכתב כן, משום שבהמשך הגמרא הרי מבואר, שדין זה הוא אפילו לרב זביד, ולזה השמיענו הרשב"ם, דאפילו שייר בפירוש קרקע אין זה כמו מכר לזה אילנות ולזה קרקע.
הרי דין הקרקע, תלוי בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן בעלמא, אם מוכר בעין יפה מוכר או לא!
לרבי עקיבא דאמר בעלמא "מוכר בעין יפה מוכר", אית ליה לבעל האילנות זכות בקרקע ליטע אחרים במקומם אם יבשו. 3
3. א. נתבאר על פי לשון הרשב"ם, שכתב "לרבי עקיבא אית ליה ללוקח מקום האילנות על הקרקע ליטע אחרים במקומן כשימותו, לרבנן אין לו קרקע, ואם ימותו לא יטע אחרים במקומן", ומשמע, שלא נחלקו אלא אם יכול ליטע אחרים במקומן, אבל אין לו קרקע יותר מזה אפילו לרבי עקיבא. ב. הסוגיא נתבארה על פי הרשב"ם הסובר שסוגייתנו עוסקת בסתם מוכר שני אילנות לחבירו, ולשיטתו, מה ששנינו לקמן פא א שהקונה שני אילנות אין לו קרקע, אין זה אליבא דרבי עקיבא; אבל התוספות חלקו על הרשב"ם, והם סוברים שאותה משנה היא אף לרבי עקיבא, ומה שנחלקו כאן רבי עקיבא ורבנן בקונה שני אילנות היינו "כגון שאין שם קרקע אלא לצורך האילנות, ופירש בהדיא שמשייר הקרקע לעצמו; או בשדה גדולה ואומר בפירוש שכל הקרקע משייר, ולכולי עלמא לא קנה בגוף הקרקע כלום, אלא למאן דאמר "מוכר בעין יפה מוכר" יכול ליטע אחר במקומו כשייבש".
ואילו לרבנן דאמרי בעלמא: מוכר בעין רעה מוכר, לית ליה לבעל האילנות זכות בקרקע אלא לקיים שם את אילנותיו, ואולם לכשיבשו האילנות, יכול לומר לו המוכר: "עקור אילנך שקול וזיל".
מוסיפה הגמרא ומבארת:
א. לרבי עקיבא אית ליה לבעל האילנות זכות בקרקע, ואפילו לרב זביד דאמר בעמוד א, שאם מכר אילנות לזה וקרקע לזה אין לו לבעל האילנות כלום בקרקע, הני מילי התם גבי שני לקוחות, שמכר לזה את האילנות ולזה את הקרקע, ומשום דאמר ליה בעל הקרקע לבעל האילנות:
"כי היכי דלדידי לית לי באילנות, לדידך נמי לית לך בקרקע, (כשם שאני אין לי זכות באילנותיך, כך לך אין זכות בקרקעי) " -
אבל הכא כשמכר את האילנות, ולא מכר לאחר את הקרקע, אלא שייר אותה לפניו אמרינן ד"מוכר בעין יפה מוכר".
ב. לרבנן לית ליה לקונה האילנות זכות כל שהיא בקרקע ואף לא ליטע במקומו, ואפילו לרב פפא דאמר גבי שני לקוחות: יש לו לבעל האילנות זכות בקרקע, הני מילי גבי שני לקוחות, דאמר ליה בעל האילנות לבעל הקרקע "כי היכי דלדידך זבין בעין יפה, לדידי נמי זבין בעין יפה, כלומר: כשם שלך מכר את הקרקע בעין יפה והרי היא שלך לעולם היא ופירותיה, כך כשמכר לי את האילנות בעין יפה מכר לי, ונתן לי גם זכות בקרקע". 4
4. פירש הרשב"ם "דאין אדם חוטא ולא לו, למכור לזה בעין יפה ולזה בעין רעה".
אבל הכא שאת האילנות הוא שמכר ואילו את הקרקע שייר לפניו ולא מכר לאחר, כל לגבי עצמו "מוכר בעין רעה מוכר" כדי לשייר לעצמו.
הדין הבא של הגמרא, שב ועוסק בדיני חזקת שלש שנים, והמשך הוא למה שאמר אביי לעיל לו ב: היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה, אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו הרי זו חזקה.
אמרי נהדרעי:
אכלן לשלשים האילנות שבשדה האילן, כשהן נטועין רצופין (צפופים), דהיינו שהיו נטועים יותר מעשרה אילנות בבית סאה, אין לו חזקה כלל באותה שדה ואפילו אם אכלן כולן, משום שאין זו חזקה כדמחזקי אינשי, שאין הם עומדים לאכילה אלא לעוקרם ולשרשם! 5
5. כתב הרשב"ם "מכרן רצופין אין לו קרקע, כגון שנטועין יותר מעשרה בבית סאה, דהכא לא אמרינן הקונה שלשה אילנות קנה קרקע, דאין זה שדה האילן דלעקור ולשרש קיימא", והיינו כמבואר בהמשך הסוגיא אחר תיקון הגמרא בדברי רבא, לפי פירוש רשב"ם; אך ראה את שיטת התוספות לענין קנין בדבריהם לו ב ד"ה ממטע, וראה עוד שם מה שהביא בשם הרשב"ם.
מתקיף לה רבא לדברי נהרדעי:
אלא מעתה, האי מישרא דאספסתא (ערוגת אספסתא) שהיא זרועה בצפיפות, במאי קני לה (באיזו חזקה יקנה אותה)!? 6
6. כתב הרשב"ם, שאין זו פירכא טובה, ו"במילתא בעלמא הוא דמוקי להו לנהרדעי" ומשום שחלוק עליהם בסברא, שהרי אין הנידון דומה לראיה, כי "האי אורחיה והאי לאו אורחיה, האי מכחיש בארעא טפי, והאי לא מכחיש טפי". ובפירוש שני פירש הרשב"ם: "אכלן רצופין", היינו אפילו שלא נטע אלא עשר נטיעות בבית סאה, ומשום שהדרך הוא ליטע עשר נטיעות בבית סאה, ואחר כך מפזרים את הנטיעות על פני שטח גדול יותר, כדי שלשה אילנות לבית סאה; ואמרי נהרדעי, שאכילתן כשהן נטיעות אינה אכילה, כיון שעתידים להתפזר; וזה הוא שמקשה הגמרא מאספסתא, שאף היא זורעין אותה בצפיפות ושוב מפזרים.
אלא אמר רבא: אם יש מה לחדש דין בנטיעות שהם נטועים בצפיפות, הרי שדין זה הוא, ולענין דין מי שקנה שלש אילנות שקנה קרקע שביניהם:
מכרן לאילנות שבשדה האילן כשהם נטועין רצופין יותר מעשרה לבית סאה, אין לו לבעל האילנות זכות בקרקע, כי אין זה "שדה האילן" שהרי לעקור ולשרש הם עומדים.
אמר רבי זירא: מה שאמר רבא דבאופן שהם נטועים רצופין לא קנה כלל כתנאי היא, במחלוקת תנאים הוא שנוי; דתנן:
כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות, כלומר, כרם שהוא נטוע בצפיפות עד שאין בין שורה של גפנים לשורה הסמוכה לה ארבע אמות לפחות:
רבי שמעון אומר: אינו כרם, והזורע בתוכו אינו עובר על "לא תזרע כרמך כלאים" ואף מותרים הם באכילה. 7
7. כן היא שיטת הרשב"ם בגפן יחידי; אבל התוספות כתבו כאן: אינו כרם ואין צריך להרחיק זרע ארבע אמות אלא אשלשה טפחים כעין גפן יחידי, ולענין מי שנטע כרם ולא חללו (שדינו לשוב מעורכי המלחמה כמבואר בפרשת שופטים), דאינו חוזר מן המלחמה.
וחכמים אומרים: אף שנטוע הוא בצפיפות יתירה הרי זו כרם, ורואין את האמצעיים המיותרים כאילו אינן והרי יש בין שורה לשורה ארבע אמות.
והוא הדין שנחלקו לגבי שדה אילן הנטוע בצפיפות, אם שם "שדה אילן" עליו, להיות לבעל האילנות זכות בקרקע, או לא.
ועוד אמרי נהרדעי:
האי מאן דזבין דקלא לחבריה (המוכר לחבירו דקל יחידי), אף שאין לו זכות בקרקע כמי שמוכר שלש אילנות, שיש לו תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו, מכל מקום קני ליה לקרקע שמתחת האילן משפוליה עד תהומא, (משולי האילן היינו תחתיתו ועד עומק הקרקע בתהום).
ונפקא מינה בזה:
א. אם יבש האילן, יטע אחר במקומו.
ב. אין בעל הקרקע יכול לחפור תחת אילנו של זה ואפילו בעומק אלף אמה, כי הקרקע שתחת האילן קנויה לבעל האילן.