פרשני:בבלי:בבא בתרא נב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נב א

חברותא

ואם עבר וקיבל מן הקטן, לא יחזיר לו, שהרי אין הוא יודע לשמור,  1  אלא יעשה לו סגולה (אוצר, ולקמן מפרש לה) עד שיגדל ויחזיר לו, ואם מת הקטן, יחזיר ליורשיו כגון אביו או אחיו.  2 

 1.  לשון הרשב"ם הוא: קיבל מן הקטן לא יחזיר לו שהרי אין יודע לשמור וכמשליך לאיבוד דמי, מי שההחזיר לו אלא יעשה לו סגולה; ומשמע שהוא דין גמור. והרשב"א כתב: קטן יעשה לו סגולה, ולא משום דאינו רשאי להחזיר לקטן, שמא יאבדם קאמר, שהרי למקום שנטל - החזיר:. אלא לצאת ידי שמים קאמר, ומשום השבת אבידה של תינוק, ומיהו אם החזיר לתינוק אינו חייב לשלם; וראה גם ברמב"ן, וראה בהערות על הרשב"א הנדמ"ח ציון 4.   2.  נתבאר על פי גירסת הרשב"ם ופירושו; וראה במאירי שכתב "ואם נראה לו שאינו כן אלא שהם מתכוונים להבריח מן הבעל והאדון אף הוא יעשה פירוש לפירושו, כלומר, שיכיר את כוונתן שהיא שלא כהוגן, ויחזירם לבעל; וראה עוד בדברי הרשב"ם פירוש אחר, וגירסא ופירוש אחרים, ודחאם הרשב"ם; וראה עוד בראשונים כאן.
וכולן - אשה ועבד ואפילו קטן - שאמרו בשעת מיתתן (כעין וידוי קודם מיתתן), על המעות שהפקידו "של פלוני הן"
- יעשה כפירושן, יתן למי שאמרו.
ואם לאו, כלומר, ואם אין נראה לנפקד שאכן של אותו פלוני הם, ובאמת של הבעל או האדון או בעל הבית הוא, ואין הם אומרים כפי שאמרו אלא מתוך בושה, שלא יהיו מוחזקים כגנבים - יעשה הנפקד פירוש אחר לפירושן, כלומר, יתננו לבעל, לאדון ולבעל הבית.
מעשה בדביתהו דרבה בר בר חנה, דכי קא שכבה, אמרה: הני כיפי, דמרתא ובני ברתא!
(מעשה באשתו של רבה בר בר חנה, שבשעת מיתתה, אמרה "עגילים אלו שיש ברשותי, לא שלי הם, אלא של החכם מרתא אחיו של רבי חייא ושל בני בתו").
אתא בעלה רבה בר בר חנה לקמיה דרב, אמר ליה רב:
אי מהימנא לך (אם נאמנת אשתך לך בדבריה), שאכן שלה הם ולא גנבתם ממך: עשה כפירושה, כאשר אמרה ותן אותה להם.
ואי לא מהימנא לך, וחושש אתה שגנבתם ממך: עשה פירוש אחר לפירושה, כלומר: עכב אותם לעצמך.  3 

 3.  כן פירש הרשב"ם בפירוש ראשון; ובפירוש שני פירש: אי אמידא לך אשתך, שיש לה אוהבים שנתנו לה ממון על מנת שלא יהא לך חלק בו, ונמצאת מתנה זו שהיא נותנת משלה היא נותנת, כי אז עשה כפי שאמרה.
ואיכא דאמרי, הכי אמר ליה (יש אומרים שכך אמר לו רב לרבה בר בר חנה):
אי אמידא לך (אם עשירים הם בעיניך) אותם שהיא אומרת עליהם שהם בעלי העגילים: עשה כפירושה! ואי לא אמידא לך: עשה פירוש אחר לפירושה, ועכב אותם לעצמך.
אמר מר: קיבל מן הקטן, יעשה לו סגולה:
ומפרשינן: מאי סגולה?
רב חסדא אמר: יקנה ספר תורה עבור הקטן ללמוד בו; וכשיגדל יתננו לו לגמרי.
רבה בר רב הונא אמר: יקנה דיקלא דאכל מיניה הקטן תמרי (דקל שאוכל הקטן בקטנותו תמרים מן הדקל), וכשיגדל יתן לו את כל הדקל.  4 

 4.  כתב הרשב"ם: אבל בעיסקא, לא, שמא יארע בה דבר תקלה ותאבד.
שנינו במשנה: ולא לאב חזקה בנכסי הבן, ולא לבן חזקה בנכסי האב:
אמר רב יוסף: אפילו חלקו (נתפרדו) האב מן הבן, שאין הבן סמוך על שולחן אביו ואינו מתעסק בנכסי אביו, מכל מקום אין להם חזקה, כי אף באופן זה אין הם מקפידים זה על זה.
ורבא אמר: אם חלקו, לא אמרו שאין להם חזקה, אלא יש להם חזקה זה על זה.
אמר רב ירמיה מדפתי: עבד רב פפי עובדא: חלקו - לא, כרבא, (עשה רב פפי מעשה שבחלקו יש להם חזקה, וכדעת רבא).
אמר רב נחמן בר יצחק:
אישתעי לי (אמר לי) רב חייא מהורמיז ארדשיד (שם מקום), דאישתעי ליה (שאמר לו) רב אחא בר יעקב משמיה דרב נחמן בר יעקב: חלקו - לא.
והלכתא: חלקו - לא.
תניא נמי הכי: בן שחלק מאביו, ואשתו שנתגרשה ממנו,  5  הרי הן כשאר כל אדם.

 5.  נתבאר לעיל מז א, שהכוונה היא לאשתו מגורשת ואינה מגורשת, ראה שם.
איתמר:
אחד מן האחין (כגון גדול האחים לאחר מות האב) שהיה נושא ונותן בתוך הבית (מנהל את הרכוש המשותף), והיו אונות (שטרי מקח)  6  ושטרות הלואה שעל אחרים יוצאין על שמו כאילו הוא הקונה והוא המלוה, ואמר האח "שלי הם, משום שנפלו לי מבית אבי אמא, ואין לכם - שאתם בני אבי ולא בני אמי - חלק בהם": אמר רב: עליו להביא ראיה, שאכן לא ניקח המקח ולא ניתנה ההלואה מהרכוש המשותף לו ולאחיו מאביו.  7 

 6.  מלשון (בראשית מג ד): "ראובן בכורי אתה, כחי וראשית אוני", וכן מצינו בבבא קמא פ ב " הלוקח בית בארץ ישראל, כותבין עליו אונו (שטר מכירה, רש"י) ואפילו בשבת".   7.  ביאר הרשב"ם את טעם הדין "דכיון שהיה הוא לבדו נושא ונותן בנכסים שנכתבו על שמו, וכדמפרש הגמרא לקמן שאין חלוקין אפילו בעיסתן (במזונותיהם, כלומר, שבכל דבר היו הם שותפים), דכיון שלא נודע מעולם מאיזה צד יבוא לו ממון בלא אחיו, אין לתלות השטרות אלא בממון האב, ואינו יכול להוציא הממון מחזקת האב".
ושמואל אמר: על האחין להביא ראיה שיש להם חלק באותם שטרי מקח ושטרי ההלואה.  8 

 8.  "דאמאי דכתב בשטר סמכינן, והרי על שמו נכתב", רשב"ם.
אמר שמואל: מודה לי אבא (הוא רב, שכך היה שמו):  9 

 9.  כתב הרשב"ם: כדקרי ליה בשחיטת חולין (קלז ב) "אבא אריכא", דאמרינן "מאן ריש סדרא בבבל, אבא אריכא", ואמרינן במסכת נדה כד ב: "רב ארוך בדורו היה", והאי דקרי ליה "רב", כמו שקורין לרבי יהודה הנשיא "רבי" בארץ ישראל, קרו ליה נמי בבבל "רב", וכן מצאתי בספר ערוך המובא מרומא.
שאם מת אותו אח ויש לו יורשים, על האחין של המת להביא ראיה ששלהם הם.  10  מתקיף לה רב פפא לדברי שמואל בדעת רב:

 10.  כתב הרשב"ם בטעם הדין, דכיון שהיתומים אינם יכולים להביא ראיה ואינם יודעים לחפש להם זכות, וגם השטר הרי מוכיח שהיה הממון של האח, לכן על שכנגדו להביא ראיה, אבל כשהאח עצמו קיים, היה מטיל רב על האח להביא ראיה, כי אם איתא דשלו הוא הממון, הרי יכול הוא לחפש ולמצוא ראיה, ואם לא ימצא ראיה הפסיד. והתוספות כתבו בזה, דאין לומר את הטעם משום שטוענים אנו ליתומים שמא היה אביהם מביא ראיה, כי אין אומרים כן, וכמו שהוכיחו; "אלא נראה דהכא דוקא הוא דקאמר רב על האחין להיא ראיה אם מת, משום דאונות ושטרות יוצאים על שמו דמוכחא מילתא דשלו הן, אלא בחייו הוא דקאמר רב עליו להביא ראיה, דלא סמכינן אמאי דיוצאין על שמו, דאם איתא דנפלו לו מבית אבי אמו היו לו עדים בדבר, אבל בבנו, דליכא למימר הכי, סמכינן אמאי דיוצאין על שמו", וזה כעין דברי הרשב"ם. והוסיפו התוספות, "ונראה דרב מודה במאי דאפיק רבא זוגא דסרבלא מיתמי; ולרב פפא דפריך מינה, נראה לו לדמותה לאונות ושטרות יוצאין על שמו".
כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון (כלום טוענים ליתומים טענה שלא היה אביהם יכול לטעון)!?
כלומר, הרי לדעת רב, אילו היה אביהם קיים, היינו מחזיקים את השטרות ביד האחים עד שיביא האח ראיה, ואילו משמת, נאמר שיפה כח הבן מכח האב, ויפסידו האחים!?  11 

 11.  כתב הרשב"ם: "ואף על גב דאמרינן לעיל מא ב "טוענים ליורש", גבי חזקת שלש שנים, שאף על פי שלא דר בו אביו אלא יום אחד, וזה החזיק שלש שנים אחרי כן הויא חזקה, ואף על גב דלא מהניא ליה חזקת שלש שנים לומר "לקוח הוא בידי", אלא אם כן יש עמה טענה "אתה מכרתו לי", "אתה נתתו לי במתנה", וגבי בנו לא בעינן טענה זו, אלא "מאבי ירשתי", אלמא טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למיטען! ? לא דמי, דהתם נמי אין טוענין בשביל היתומים אלא שאביהן קנאה מן המערער כמו שהיה הוא האב יכול לטעון, ולפיכך הויא חזקה אף על גב דלא טענו מידי; אבל הכא האב לא מצי טעין לאחים שיביאו ראיה, ואנן היכי נטעון במקום היתומים כן".
מוסיף רב פפא לחזק את קושייתו:
והא רבא אפיק זוגא דסרבלא (זוג מספרים של סורקי בגדים, שגוזזין בהם הסרבלים) וספרא דאגדתא (ספר אגדות)  12  מיתמי בלא ראיה, בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כלומר, ידוע היה בעדים על חפצים אלו שהיו של אחר, אך היו בחזקת האב כשמת, ואילו לא היו חפצים אלו מן הדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כי אז היה האב נאמן לטעון עליהם שלקוחים הם בידו משום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו" ואינו גזול בידו, ואף אם לא היה טוען כן בפירוש, ומת, לא היו מוציאים אותם מן היתומים, כיון שאף אנו היו טוענים כן בשביל היתומים; אך חפצים אלו היו מן הדברים העשויים להשאיל ולהשכיר,  13  ואת אלו הוציא רבא מן היתומים, בלי שהביאו הבעלים ראיה שעדיין שלהם הם, ולא היו ביד האב אלא בתורת שאלה או שכירות -

 12.  כתב רש"י בשבועות מו ב "דוקא ספרי דאגדתא, שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר, אבל שאר ספקים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר, לפי שמתקלקלים".   13.  כתב הרמב"ם (טוען ונטען ח ט): אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר - כמו שטעו רבים וגדולים, שכל הדברים ראויין להשאיל ודרכן להשאיל, אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו ראויין להשאיל (ובאלו יש לו חזקה) ; אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הם הכלים שבני אותה המדינה עושין אותן מתחלת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן וליטול שכרן, והרי הן לבעליהן כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים כך אלו הכלים עיקר עשייתם כדי ליהנות בשכרן:. " ועוד האריך בזה. וכתב שם ה"מגיד משנה": ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש "עשויין": עשויין מעיקרן לכך, וכן הלשון מורה כפשטו; אבל רוב המפרשים ז"ל ראיתי שפירשו "עשויין": רגילין, ודרכן להשאילן ולהשכירן, ראה עוד שם.

דרשני המקוצר