פרשני:בבלי:בבא בתרא ע א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ודייני גולה, שמואל וקרנא שהם דייני הגולה, אמרי, אומרים אלו אילנות נחשבים אילן: כל אילן שהעול שעל השוורים החורשים כובשו (מכופף אותו) תוך כדי החרישה, והאילן אינו עומד בפני השור - לא הוי שיור, אינו נכלל באילנות ששייר המוכר לעצמו, כיון שאינו נחשב אילן.
כל אילן שאין העול כובשו שהאילן חזק מספיק ועומד בפני השור, - הוי שיור נכלל באילנות ששייר המוכר לעצמו, כי נחשב אילן.
אמנם, אם אין אילנות אחרים חוץ מאילנות קטנים אלו, וודאי שייר אילנות אלו, וכמו באופן שיש רק דקלים, שאנו אומרים ששייר את הדקלים אף שבסתם אינם נקראים אילן 1 .
1. כך פירש הרשב"ם, וכתב בכוס ישועות (סט ב) כי דברי הרשב"ם נאמרו רק בשאר אילנות, אבל בדקלים, אם אין שם אלא נמוכים, אינם בכלל השיור. כי די לנו שנכלול אילנות קטנים בשם אילן, מה שאין כן דקלים שאינם נקראים אילנות אלא רק כשאין אילנות וגפנים בשדה, אי אפשר לכוללם בשם אילן, כאשר יש בהם שינוי נוסף, שהם קטנים.
ומבארינן: ולא פליגי, רב ושמואל אינם חולקים באיזה שיעור נחשב אילן, אלא הם דיברו בסוגי אילנות שונים.
הא דברי רב שנתן שיעור לאילן כל שעולים עליו בחבל ללקט פירותיו, נאמר בדיקלי בעץ דקל, הא דברי שמואל שנתן שיעור לאילן כל שאינו נכבש על ידי השור החורש, נאמר באילני, בשאר אילנות, ששיעור עליה בחבל ללקט את הפירות אינו שייך אלא בדקל, כי בכל שאר אילנות עולים ללקט את הפירות על ידי הענפים המתפצלים לכל עבר, בלא חבל, וכן השיעור של כבישת האילן על ידי השור החורש, יש לומר שאינו שייך בדקל, כי בדקל גם אם הוא נכבש על ידי השור, אם הוא גבוה כל כך שצריך חבל לעלות עליו וללקט פירותיו, נחשב אילן.
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: אם אמר לו מוכר השדה ללוקח: שדי מכורה לך חוץ מחרוב מורכב פלוני, או שאמר לו: חוץ מסדן שקמה פלוני, והיו בשדה הרבה חרובים המורכבים ועצי סדן השקמה, מהו?
האם מכיון שאם היה שותק לא היו מכורים בכלל השדה, לכן עכשיו ששייר המוכר לעצמו רק אחד, אנו אומרים כי רק אותו חרוב הוא דלא קני הלוקח, הא שאר חרובים קני הלוקח.
או דלמא או שמא שאר חרובין נמי לא קני? כי בזה ששייר, לא גרע כחו מאשר אם לא שייר, וגם שאר החרובים משויירים למוכר.
כי בכך שייפה המוכר את כחו ופירש בפירוש על חרוב מסוים שמשיירו, אין לנו לגרע את כחו בשאר החרובים שלא פירש לשייר לעצמו.
אלא אדרבה, אנו אומרים כי כוונתו ליפות את כחו, ואם למשל צריך לדרך כדי להגיע לחרוב ששייר, בכך ששייר את החרוב בפירוש, אנו אומרים ששייר לעצמו גם את הדרך לחרוב, ואינו צריך לקנות מהלוקח את הדרך אל החרוב. וכמבואר במשנה לעיל (סד א), שרבי עקיבא מודה בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. ולכך אנו מפרשים את כוונת המוכר בזה ששייר חרוב מסוים, שכוונתו לשייר גם את הדרך לדקל זה.
ואף לדעת רבנן שבכל אופן משייר לעצמו דרך, ואינו צריך ליפות כחו, יש לפרש את כוונת המוכר, שפירש חוץ מחרוב פלוני, אף שכל החרובים המורכבים אינם כלולים במכירת השדה, כיון שבאותו חרוב היה חפץ יותר, ולא היה מעונין שהלוקח יתבע אותו לדין, ורצה שחרוב מסוים זה יהיה גם מיופה בשטר, אבל על שאר חרובים לא חשש שיהיו מיופים בשטר, ובהם הסתמך על הדין המובא במשנה, שהחרוב המורכב אינו נמכר בכלל השדה.
כך הסתפק רב אחא בר הונא.
אמר ליה ששת: לא קנה הלוקח אף את שאר החרובים, כיון שגם אם לא פירש שמשיירם, הרי הם משויירים למוכר, ומה שפירש המוכר על חרובים מסויימים שמשייר, היינו בשביל להודיע ללוקח שכל החרובים שבשדה דינם כמו אלו ולא נמכרו עם השדה.
איתיביה הקשה לו רב אחא על כך ממה ששנינו בברייתא: האומר: שדי מכורה לך חוץ מחרוב פלוני, או שאמר לו: שדי מכורה לך חוץ מסדן פלוני - לא קנה.
מאי לאו וכי אין כוונת הברייתא כי אותו חרוב הוא דלא קנה, הא שאר חרובין שלא פירש המוכר שמשיירם, קנה הלוקח!
אמר ליה: לא, אין זאת כוונת הברייתא, אלא אפילו שאר חרובין נמי לא קנה הלוקח.
תדע, שלא קנה הלוקח גם את שאר החרובים, דאילו אמר ליה: שדי מכורה לך חוץ משדה פלונית הסמוכה לשדה הנמכר - וכי נאמר כי רק ההיא שדה שפירש לו שמשייר במכר הוא דלא קני הלוקח, הא שדה אחרנייתא אחרת של המוכר קני? ודאי שאין הדין כן, אלא ודאי לא קנה הלוקח את שאר השדות, שהרי המוכר שדה אחת לא מכר את כל שדותיו בכלל השדה, ובגלל שאמר שטות זו שאינו כולל במכירת השדה את השדה הסמוכה, אין לנו לומר שהתכוין למעט רק את השדה שפירש, ואילו כל שאר שדותיו כלל במכר, שהרי ודאי לא התכוין למכור אלא רק שדה אחת ולא יותר.
הכי נמי גבי המשייר חרוב מסוים, לא קנה הלוקח את שאר החרובים, כי חרוב המורכב, כיון שהוא עץ חשוב, נחשב כשדה בפני עצמו, וודאי לא היה בכוונת המוכר למכור אלא רק שדה אחת ולא שתים, לכן בכך ששייר רק עץ חרוב אחד בלא צורך, אין אנו אומרים שמכר את שאר החרובים.
ואיכא דאמרי, ויש אומרים כי בלשון אחרת נאמרה הבעיא, וכך היא נאמרה:
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: אם אמר המוכר ללוקח: שדי מכורה לך חוץ מחצי חרוב פלוני, או שאמר לו: חוץ מחצי סדן פלוני, מהו? האם את כל הסדן שייר המוכר לעצמו או רק את חציו שפירש שייר לעצמו.
כי זה פשוט שבזה ששייר רק סדן פלוני אין זה סיבה לומר כי את שאר החרובים לא שייר, אלא את שאר חרובין ודאי לא קני הלוקח, אבל בסדן מסוים זה ששייר רק חציו יש להסתפק, האם הא מה ששייר חציו באותו חרוב קני הלוקח, ולזה אמר המוכר שמשייר חציו, כדי שנדייק בזה כי את החצי השני מוכר עם השדה, או דלמא או שמא אפילו מה ששייר באותו חרוב נמי לא קני הלוקח, וגם בחרוב זה לא קנה הלוקח כלום, כיון שלא גרע כח המוכר מאשר באופן שלא היה מפרש כלל שמשייר.
אמר ליה רב ששת: לא קני הלוקח אף את החצי שלא שייר המוכר לעצמו בפירוש.
איתיביה: הקשה לו רב אחא על כך ממה ששנינו בברייתא: האומר: שדי מכורה לך חוץ מחצי חרוב פלוני, או שאמר לו: שדי מכורה לך חוץ מחצי סדן פלוני - שאר חרובין לא קנה.
מאי לאו וכי אין כוונת הברייתא כי דווקא שאר חרובין הוא דלא קנה, הא מה ששייר המוכר באותו חרוב שפירש קנה הלוקח!
אמר ליה: לא, אין זאת כוונת הברייתא, אלא אפילו מה ששייר המוכר באותו חרוב שפירש שמשייר חציו נמי לא קנה הלוקח.
תדע, שלא קנה הלוקח גם באותו חרוב שפירש שמשייר חציו, דאילו אמר ליה: שדי מכורה לך חוץ מחצי שדה פלוני הסמוכה לשדה שמוכר - וכי נאמר כי רק ההוא אותו חצי שפירש שמשייר הוא דלא קנה הלוקח, הא אידך את חציה השני קנה? ודאי שאין הדין כן, אלא ודאי לא קני הלוקח את חציו השני של השדה האחר, שהרי המוכר שדה אחת לא מכר עמה שדה נוספת.
הכי נמי גבי המשייר חצי חרוב לא קני הלוקח את חציו השני, כיון שהוא נחשב כשדה בפני עצמו, ואין כוונת המוכר למכור את החרוב יחד עם השדה, ואף לא את חציו.
בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא: אדם המפקיד אצל חבירו מעות או חפצים, בשטר, שהחתים עדים על שטר ההפקדה, ועשה זאת כדי שלא יוכל המפקיד לכפור בהפקדה.
ולאחר מכן, כשתבע המפקיד מהנפקד להחזירם, אמר לו הנפקד: החזרתים לך!
מהו? האם הוא נאמן לטעון כך, על אף שהשטר הוא ביד המפקיד. או לא יכול לטעון שהחזיר לו, כשם שלא נאמן הלווה לטעון שפרע את ההלואה, כאשר השטר הוא בידי המלוה.
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן, יש לקבל את טענת הנפקד, כי מיגו דאי בעי אמר "נאנסו" מהימן, שאם היה טוען שנאנסו החפצים והוא פטור מהשבתם, הרי הוא נאמן בשבועה, כדין שומר, היכול להשבע את שבועת השומרים, ולהפטר. ולכן, השתא נמי, גם עתה שאינו טוען נאנסו, אלא טוען שהחזירם, מהימן לטעון כך (ובשבועה, כפי שיבואר להלן). כי מה לו לשקר, אילו היה רוצה להפטר בשקר, היה טוען נאנסו, ונשבע שבועת השומרים, ונפטר מתשלום. 1 או דלמא, מצי אמר ליה המפקיד לנפקד: שטרך בידי, מאי בעי!? אם החזרת, מה עושה שטר ההפקדה בידי, והרי היה לך לעמוד על כך שלא ישאר השטר בידי, כדי שלא אחזור ואתבע ממך בשטר הזה!? 2
1. כך ביאר הרשב"ם. אך הר"י בתוספות מבאר, שבשלב הזה הניחה הגמרא שהוא נאמן אפילו בלי שבועה, ואין זה מטעם מיגו של נאנסו, כי אם היה טוען נאנסו היה חייב שבועה, ועתה כשטוען החזרתי הוא פטור משבועה. 2. רבותינו האחרונים דנו בדבר הטענה "שטרך בידי מאי בעי", האם היא הוכחה, או שזו היא הלכה מהלכות שטרות, שכל המחזיק שטר בידו, זוכה. ובמסכת בבא מציעא (ז א) בהיו שניים אדוקים בשטר חוב, המלוה והלוה, שהדין הוא יחלוקו, מוכח שאין זו ראיה, כי כאשר שניים אוחזים בשטר, לא יכול המלוה לזכות בחצי מצד הראיה ש"שטרך בידי מאי בעי". עיין בחידושי רבי שמואל לבבא מציעא שם, ועיין במשנת אהרן כאן, שעומד על כך שהלשון שטרך בידי מאי בעי, מופיע בגמרא רק לגבי שטר פקדון ןלא לגבי שטר הלואה.
והיינו, כיון שהשטר נמצא בידי המפקיד, הרי זה כאילו יש בידו עדים על כך שלא החזיר הנפקד את הפקדון. וטענת ה"מיגו" שיש לנפקד, היא טענת "מיגו במקום עדים", שאינה מתקבלת.
אמר ליה, ענה רב חסדא לרב עמרם, ופשט את ספיקו: מהימן הנפקד לומר החזרתי (במיגו דנאנסו).
וחזר רב עמרם ושאל: ולימא ליה, יטען המפקיד לנפקד: שטרך בידי, מאי בעי!? ואם כן, המיגו של נאנסו הוא כנגד עדים!
אמר ליה, ענה רב חסדא לרב עמרם: וליטעמיך, לטעמך, שיכול המפקיד לטעון שטרך בידי מאי בעי, וכי אמר ליה, אם היה הנפקד טוען למפקיד "נאנסו", מי מצי אמר ליה המפקיד לנפקד "שטרך בידי מאי בעי"!? ואם כן, מכח המיגו של טענת "נאנסו" יש להאמין לנפקד גם נגד השטר שבידי המפקיד. 3
3. ואין זה "מיגו במקום עדים", כי הנפקד אינו חושש להשאיר את השטר בידי המפקיד בשעה שמחזיר את הפקדון, כיון שיש באפשרותו לטעון "נאנסו" ולהפטר (שהרי כנגד טענת נאנסו לא מועיל השטר שבידי המפקיד), ולכן גם כשטוען החזרתים, ויש לו מיגו של נאנסו, אין לשטר ההפקדה שבידי המפקיד תוקף של עדים נגד טענת המיגו של הנפקד. אלא כל תוקפם של העדים הוא רק נגד טענת "לא היו דברים מעולם". ואין זה דומה למלוה ולוה, ששם נאמן המלוה בטענת "שטרך בידי מאי בעי" כנגד טענת "פרעתי" של הלווה, כיון שללווה אין טענת מיגו של נאנסו. רשב"ם