פרשני:בבלי:בבא בתרא קז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קז א

חברותא

ומתרצת הגמרא: התם, גבי מקח וממכר, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח. ולשניהם נוח שלא יגמר המכר עד שיגמור למדוד לו. שמא יתיקרו החיטים בינתים, או יוזלו.
אבל בשותפים, ניחא לשניהם להפרד זה מזה במהירות האפשרית. ד"קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא", ולכן זכה כל אחד בחלקו.
עוד בדיני חלוקת אחים: איתמר: שני  77  אחין שחלקו בנכסי אביהם, ובא בעל חוב דאביהם ונטל חלקו של אחד מהן בחובו  78 .

 77.  והוא הדין בשלשה. רשב"ם. וגרסת הגאונים בגמרא, "שלשה אחין שחלקו". וגרסו כך, משום שהתקשו, הרי במסקנת הגמרא אמרינן, "הלכתא בכל הני שמעתא, מקמצין", ו"קימוץ", לא שייך אלא בשלשה. אבל בשנים, לעולם הוי כחלוקה מחדש. ולכן על כרחך, מדובר גם כאן בשלשה אחין. ועיין שיטה מקובצת. ולקמן נבאר את דברי רב אסי לפי שיטתם.   78.  וקשה, כיצד יכול הבעל חוב לטרוף חלקו של אחד מהם, והרי כולם חייבים לפרוע חוב אביהם, ויטול מכל אחד את חלקו המגיעו? ותרצו התוספות: כאן מדובר במקרה שהיתה אותה קרקע "אפותקי" לפרעון חובו. ולכן יכול לגבותה מאחד מהאחין.
רב אמר: בטלה המחלוקת הראשונה, וחוזרים וחולקים בשוה מן הנשאר.
ושמואל אמר: ויתר (הפסיד), ואינו נוטל מא?ח?יו כלום.
ורב אסי אמר: נוטל רביע (כלומר חצי חלקו) בקרקע אחיו, או יתן לו אחיו רביע במעות  79 . וטעמו יבואר להלן.

 79.  רשב"ם. ובגמרא לקמן נבאר את השיטות החולקות עליו.
מבארת הגמרא: רב אמר בטלה מחלוקת, קא סבר "יש ברירה", ולכן, האחין שחלקו יורשין הן.
ובשעת חלוקה הוברר הדבר שכל אחד זכה בחלקו בתורת ירושה.
וכיון שכן, על כולם מוטל בשוה לפרוע את חוב אביהם  80 , וכאשר גבה את חובו מאחד מהם, נתבטלה החלוקה למפרע, וחוזרים וחולקים בשוה  81 .

 80.  חיוב היורשים לפרוע חובת אביהם, עיין בתומים (סימן סו סקמ"ג), שיש עליהם שיעבוד הגוף לפרוע חובו. ולא רק שיעבוד נכסים. ועיין עוד במה שהערנו לקמן במסקנת הסוגיא.   81.  לכאורה קשה: הרי קיימא לן, "הפורע חובו של חבירו פטור מלשלם לו". ואם כן מדוע כאן חייב לשלם לאחיו עבור פרעון חובו? ועיין בתשובות הרא"ש (כלל עג סימן ט), דהא דאמרינן "הפורע חובו של חבירו פטור", היינו במקום שקם ופרעו מדעתו. ולא היה מוכרח לכך. אך אם פרעו בעל כרחו, חייב לשלם לו.
ושמואל אמר ויתר, קא סבר, "אין ברירה", ולכן האחין שחלקו לקוחות הוו, כיון שכל אחד קיבל חלק חבירו  82 , וכאילו החליפו חלקיהם זה עם זה.

 82.  למאן דאמר "אין ברירה", נחלקו רש"י והתוס' (גיטין מז ב, ובתוד"ה טבל). לדעת רש"י, אין לך כל חלק וחלק שאינו מעורב, חציו לזה וחציו לזה. ובודאי לקוחות הם זה מזה. אך לדעת התוספות, "אין ברירה" פירושו, אין אפשרות לברר את החלקים. ושמא החליפו, וכל אחד נטל חלק חברו. נמצא לדעת התוספות, דאף מאן דאמר "אין ברירה", מסתפק האם זכה בחלקו המגיעו, או הוי כיורש. ואם כן קשה, מדוע הפסיד, ולא יחלוק עם אחיו מספק כמו לדעת רב אסי? ובהגהות בן ארי (גיטין שם) כתב לתרץ: ישנם שני סוגי ספיקות. הספק למאן דאמר "אין ברירה", הוא ספק במציאות. האם קיבל את חלקו, או את חלק חברו. ובסוג זה של הספיקות אמרינן, המוציא מחבירו עליו הראיה. ולכן הפסיד את כל חלקו. אך הספק לפי רב אסי, הוא ספק בהוראת הדין. האם יש ברירה או אין ברירה. ובמקרים אלו, יש ותקנו חכמים לחלוק. (ועיין בהערה לקמן, בדברי התוספות בבכורות מח ב). ועיין עוד בזה בקהלות יעקב, בבא קמא סימן ח.
וכלוקח שלא באחריות דמי  83 . ולכן אינו יכול לתבוע כלום מא?ח?יו.

 83.  לכאורה קשה, הרי קיימא לן, "אחריות טעות סופר", כלומר, המוכר קרקע לחבירו, חייב באחריות אפילו אם לא כתבו כך בשטר. ואם כן מדוע ביורשים שחלקו קרקע אינם אחראים זה לזה? ומבאר הרשב"ם, סברת "אחריות טעות סופר", לא שייכת אלא במכר. כיון ש"לא שדי איניש זוזי בכדי (אין אדם נותן מעותיו לחינם) ". אבל ביורשים, כיון שכל אחד נוטל חלקו, הוי כאילו אמרו זה לזה בפירוש, אין אנו מקבלים אחריות. ובההיא הנאה שהוא אינו מקבל אחריות, גמר ומקנה לחברו לגמרי, שלא יקבל אחריותו עליו, ולא תשתעבד לו שדהו.
רב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו וחייב לתת לו מחצית מהרכוש הנשאר, אי לקוחות הוו, ואינו חייב לו כלום  84 .

 84.  רשב"ם. אך יש שפרשו (הובאו ברשב"ם), דמספקא ליה אי כיורשים הוו וחייב לתת לו קרקע, או כלקוחות נינהו, וכלוקח באחריות, וחייב לו מעות. ולכן נותן לו גם רביע בקרקע, וגם רביע במעות. ולפי גרסת הגאונים הנזכרת בריש הסוגיא, רב אסי הסתפק בשלשה צדדים, א. שמא יורשים הם, וחייבים לתת לו קרקע שוה לחלקם. ב. שמא לקוחות באחריות הם, וחייבים לתת לו מעות כשווי חלקו. ג. שמא כלקוחות שלא באחריות הם, ואינם חייבים לו כלום. ולכן, מספק חולקים, ויטול מחצית חלקו, ואותה מחצית, יקבל רביע קרקע, ורביע מעות. שיטמ "ק.
הלכך נוטל רביע בקרקע, או רביע במעות  85 .  86 

 85.  לדעת רב אסי, אחיו יכול לטעון "אילו היה בעל החוב מגיע אלי, הייתי מסלקו בזוזי", ולכן יכול לתת לו מעות. אך רב, לית ליה האי סברא. ולשיטתו, בטלה החלוקה, דחלוקה בטעות היא. וחולקים מחדש, ונוטל קרקע. ומדובר במקרה שאינם יכולים לפדות את הקרקע מיד הבעל חוב. כגון, שמכרה כבר, או הורישה?. אך אם יכולים לפדותה, אף לדעת רב יתן לו מעות ויפדו את הקרקע. תוספות.   86.  צריך באור, מדוע לא אמרינן מספק "המוציא מחבירו עליו הראיה"? וכתבו התוספות (בכורות מח א ד"ה "דאמר" בסופו): יש מקומות, כגון בנידון דידן, שאם הסתפקו בהם חכמים בהוראה, עשו אותם כודאי פלגא ופלגא. ולכן חולקים.
אמר רב פפא: הלכתא בכל הני שמעתתא כשמואל דאמר מקמצין.
אמימר אמר: הלכה כרב דאמר, בטלה מח לוקת.
והלכתא, בטלה מחלוקת  87 .

 87.  מסקנת הסוגיא, בטלה מחלוקת, ולכאורה היינו כמאן דאמר, אחין שחלקו יורשים הם, ו"יש ברירה". ועיין תוס' (נדרים מח ב ד"ה איכא דמקשו), בגדרי ברירה. ובתוספות (גיטין מח א). ועיין ברא"ש (פרק קמא דבבא קמא סימן ו) דלהלכה, אף אם נפסוק "אחין שחלקו לקוחות הן", מכל מקום אם נטל בעל חוב חלקו של אחד מהם בטלה המחלוקת. משום דיתמי כרעי דאבוהון הם, וחייבים כולם לפרוע את חובו. ונפקא מינא, בשנים שקנו קרקע בשותפות, וחלקו, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם. אי פסקינן, "יש ברירה", אם כן הוי חלוקה בטעות, ויחזרו ויחלקו בשוה. אך אי פסקינן דלקוחות הן, פטור. דהכא לא שייך טעמא ד"יורשים כרעי דאבוהון נינהו". ועיין עוד בקצות החושן (סימן לז ס"ק ג), שנחלקו בזה הפוסקים.
תנו רבנן: שלשה שירדו לשום קרקע בנכסי יתומים למזון האשה והבנות, אם אחד מהם אומר (אומד את שוי הקרקע) במנה, ושנים אומרים במאתים,
או, אחד אומר במאתים, ושנים אומרים במנה, בטל יחיד במיעוטו. ד"אחרי רבים להטות".
אבל, אם אחד אומר במנה, (מאה דינרים, שהם עשרים וחמשה סלעים), ואחד אומר בעשרים (סלעים, שהם שמונים דינרים), ואחד אומר בשלשים (סלעים, שהם מאה ועשרים דינר), נדון במנה. ויבואר להלן.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: נדון בתשעים דינר. אחרים  88  אומרים: עושין שומא ביניהן, כלומר, שמים כמה ההפרש בין כולם, דהיינו ארבעים דינר, ומשלשין. כלומר, מוסיפים על הסכום הנמוך (שמונים דינר) שליש מההפרש. דהיינו, שלושה עשר דינר ושליש.

 88.  היינו רבי מאיר. (כמבואר בהוריות יג ב, שקנסוהו להקרא בשם זה). ועיין תוס' (ע"ז ס"ד ב), ובהגהות יעב"ץ שם.
ומבארת הגמרא:
מאן דאמר נדון במנה, סבר, יש ללכת אחר מילתא מציעתא  89 .

 89.  והטעם, משום דמאן אמר מנה, ומאן דאמר שלשים סברי שאין כאן פחות ממאה, ואם כן, האומר עשרים, הוי ליה כאחד במקום שנים. וכן להיפך, מאן דאמר עשרים ומאן דאמר מנה סברי שאין כאן יותר ממאה. ואם כן, האומר שלשים הוי כחד במקום שנים. ולכן יש לנו להעמיד במנה. רשב"ם וראשונים.

דרשני המקוצר