פרשני:בבלי:בבא בתרא קטז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קטז א

חברותא

אמר לו: שוטה! <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם: שהרי יש לדחות את ה"קל וחומר" שלכם בקלות!, מה לבת בנו שכן יפה כחה לרשת את סבה? אף במקום האחין  123 , תאמר בבתו שהורע כחה ואינה יורשת את אביה במקום שיש אחין. ונצחום.

 123.  כדמוכח בבנות צלפחד, שירשו את נכסי חפר אבי אביהן עם שאר בני חפר דודיהן, שנאמר, "נתן תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן". רשב"ם.
ואותו היום שנצחום, כד' בטבת היה, ועשאוהו יום טוב.
עוד בענין ירושת בת הבן:
נאמר בפרשת פילגש בגבעה (שופטים כא, יז): "ויאמרו ירושת פלטה לבנימן, ולא ימחה שבט מישראל".
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהתנו על שבט בנימין, שלא תירש בת הבן עם האחין (אחי הבן), אלא האחים יורשים את כל נכסי אביהם, ואף את חלק אחיהם המת.
ותקנו לעשות כך, משום שאחרי מעשה פילגש בגבעה, לא נותרו משבט בנימין כי אם שש מאות איש, ואם תבא אשה לירש, ותינשא לבן שבט אחר, נמצא שיגרע מנחלת שבט בנימין הרבה מאד  124 . לכן תקנו שלא תירש בת הבן כדינה. דהפקר בית דין הפקר  125 .

 124.  צריך באור, מדוע לא תקנו כעין תקנת התורה בבנות צלפחד, שלא תינשאנה אלא לבני שבטן? ואולי משום שלא היה להם להנשא כי אם לשבט מועט במספר לא רצו לתקן כך. משא"כ בבנות צלפחד שיכלו להנשא לכל שבט מנשה, שהיו מרובין באוכלוסין. מהרש"א. אמנם ברבינו גרשום כתב, שאם היתה רוצה להנשא לאחד מבני שבט בנימין, היתה יורשת עם האחים. ולא תקנו אלא במקרה שהיתה רוצה להנשא לבן שבט אחר.   125.  אבל אם מת, ולא הניח בנים אלא בנות, גם בת הבת תירש עמהן, דלא ניחא ליה שתיעקר נחלתו מזרעו. וכן, במקרה שהניח בנות, ובת הבן, תירש בת הבן את כל הנכסים, כאביה. ועל כל פנים במקרים אלו היו נזהרים שלא תנשא אותה בת לשבט אחר, אלא רק לבני שבט בנימין, כדי שלא תיסוב הנחלה לשבט אחר. רשב" ם.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה. (כלומר, שונא אותו)  126 .

 126.  כתב המהרש"א: "מבואר כי עולם הזה הוא העולם העובר, ועולם הבא הוא העולם הנצחי, וזהו שאמר בקרא דמייתי, דמיירי בעולם הבא שאמר "יום עברה" וכו', רצונו לומר, עובר יהיה העולם הזה ביום ההוא דלעתיד. והנה עיקר בריאת האדם הוא הזכר, שלא נברא בתחילה אלא רק הזכר, שאף שהעולם הזה עובר, הנה המצוה שמקיים בעולם הזה, היא מעמיד לו לעולם נצחי בעלום הבא. משא"כ הנקבה שעיקר בריאתה לקיום המין בעולם הזה, עולם העובר. ועל כן אמר, כי מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, דהיינו שמלא עליו עולם הזה, שהוא העולם העובר, שאינו אלא לקיים המין. כדכתיב בירושת הנקבה, "והעברתם" וגו', ולא ממלא במקומו זכר לקיים מצוות בוראו להעמיד העולם הנצחי דלעתיד:. ".
ומנלן: כתיב הכא, "והעברתם את נחלתו", וכתיב התם, (צפניה א, טו) " יום עברה היום ההוא, (תהלים נה, כ) אשר אין חליפות (מלשון "חליפין", דהיינו ממלא מקומו) למו, ולא יראו אלהים".
כלומר, מי שאין לו בן הממלא את מקומו, ואי אפשר לקיים בו "והעברתם נחלתו", הרי יום מותו הוא "יום עברה".
והנה, נחלקו במימרא זו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר, כל שאינו מניח בן, וחד אמר, כל שאינו מניח תלמיד. ולא ידענו מי מהם אמר כך, ומי אמר כך.
ופשטינן: תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר "תלמיד"  127 ,

 127.  צריך באור, הרי להדיא אמר רבי יוחנן לעיל, "כל שאינו מניח בן ליורשו"? ומבאר הרש"ש (לקמן קמא א) דרבי יוחנן שאמר לעיל "כל שאינו מניח בן ליורשו" כוונתו לומר, שאינו נותן לבנו לרשת אותו, אלא נותן את נכסיו במתנה לביתו. אף על פי שיש לו בן. והכא איירי במי שאין לו בן כלל. עיין שם.
דאמר רבי יוחנן, "דין גרמיה דעשיראה ביר" (כשהיה רבי יוחנן הולך לנחם אבלים מרי נפש, היה מביא עמו שן  128  אחת שנשארה לו מבניו שמתו, ומראה לאבל ואמר לו, "זה מה שנותר לי מעשרת בני"  129 ), דהיינו, שלא הניח אחריו בן ליורשו.

 128.  הרשב"ם מפרש, שנטל שן, לפי שהשן של מת אינו טמא. דתנן באהלות, "כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשער והצפורן. ובשעת חיבורן הכל טמא". ומכל מקום, בשיטה מקובצת (ברכות ה ב) כתב, שהשן נפלה מחיים. דאי לאו הכי אסור לתולשה מהמת משום ניוול המת. וברש"י בברכות (שם) כתב, שצר בסודרו עצם פחות משעורה. ועיין שם בהגהות הב"ח דרבי יוחנן לשיטתו דעצם פחות משעורה אינו מטמא. ולעניין דין קבורה, עיין מנחת חינוך (מצוה תקלז), ובחזון איש (יו"ד רח, ו), ובמשנה למלך (הלכות אבל יד, כא).   129.  ברבינו ניסים גאון (ברכות ה ב) הביא מרב שרירא גאון שהבן העשירי נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת, ונמס בשרו. נטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדין. וצריך לומר, דסבירא ליה שאין דין קבורה אלא כדאיכא ראשו ורובו, וכיון שנמס בשרו ליכא ראשו ורובו. ואינו חייב בקבורה.
ואילו היה סובר שמי שלא הניח בן ליורשו נקרא "לא ירא אלקים", לא היה אומר כן, כדי שלא לפרסם חטאיו. דכתיב, "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".
ומכאן תסתיים, דרבי יוחנן דאמר "תלמיד".
ומדרבי יוחנן אמר תלמיד, רבי יהושע בן לוי אמר בן.
ומקשה הגמרא: הא רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא, אלא לבי מאן דשכיב בלא בני, (רבי יהושע לא היה הולך לבית המת להתאבל עליו, כדי לא לבטל מתלמודו, אלא אצל מי שמת בלא בנים), דכתיב "בכו בכה להולך", ואמר רב יהודה אמר רב להולך בלא בן זכר, ואילו היה נחשב כ"לא ירא אלקים", ודאי לא היה מצטער עליו יותר ממתים א חרים?
אלא רבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד.
ומדרבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד, רבי יוחנן אמר בן.
ואם כן קשיא דרבי יוחנן, אדרבי יוחנן כדלעיל?
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא דאמר "דין גרמיה דעשיראה ביר" דידיה, כלומר, הוא עצמו סבר כרבי יהושע, דאמר "תלמיד".
הא דאמר "בן", אלו דברי רביה. והא עצמו לא סבר כמותו.
(סימן הדד עני וחכם  130  ):

 130.  סימן לשלש המימרות המובאות להלן: "הדד שמע במצרים", "קשה עניות בתוך ביתו של אדם", "ילך אצל חכם".
דרש רבי פנחס בן חמא: מאי דכתיב, "והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו, וכי מת יואב שר הצבא",
מפני מה בדוד נאמרה בו "שכיבה", וביואב נאמרה בו "מיתה"?
ומבאר רבי פנחס: דוד שהניח בן, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן, נאמרה בו מיתה.
ומקשה הגמרא: וכי יואב לא הניח בן?
והכתיב, "מבני יואב, עובדיה בן יחיאל", אלמא, היו לו בנים?
אלא דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה  131 .

 131.  ולכן נאמר בדוד לשון "שכיבה", כאילו לא מת, ולא עבר כלל מן העולם. כיון שהשאיר בן כמותו, הוי כשוכב וישן בעלמא. וביואב נאמר "מת" כיון שלא השאיר בן כמותו, הרי מת ממש. מהרש"א.
אגב גררא, הובאו כאן דרשות נוספות מרבי פנחס בן חמא:
דרש רבי פנחס בן חמא: קשה עניות בתוך ביתו של אדם  132  יותר מחמשים מכות.

 132.  דקדק לומר "בתוך ביתו", דהיינו אף שיש לו מזונות אצל אחרים, כיון שהם תלויים באחרים הוי מכתן גדולה מחמשים מכות. מהרש" א.
שנאמר באיוב, "חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי".
כלומר, איוב התלונן שפגעה בו יד ה'. ו"יד" היא חמשים מכות, דבמצרים דכתיב ביה, "אצבע אלקים", היו עשר מכות, אם כן "יד ה'" שיש בה חמש אצבעות, הרי חמישים מכות.
וקא אמרי ליה חבריה, "השמר אל תפן אל און, כי על זה בחרת מעוני".
כלומר, אל תהרהר אחר מדת הדין כי יש מצירים יותר ממך, כי טוב לך זה החמשים מכות מעוני, והרי יש לך כסף וזהב וקרקעות ועדיין הקב"ה מרחם עליך יותר מהרבה בני אדם שהן עניים  133 .

 133.  ומבואר שהפסיד איוב בהמות, אך לא את כספו וזהבו, ועדיין היה עשיר. ועיין בהגהות מהרש"ם.
ומכאן ראיה שעניות קשה יותר מחמשים מכות.
עוד דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו צער  134  או חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים.

 134.  כך הגירסא בעין יעקב. ובזה יובן פירוש הרשב"ם. רש"ש.
שנאמר: "חמת מלך (צער שבאה לו חימה מאת המקום) מלאכי מות (חולה הנוטה למות), ואיש חכם  135  יכפרנה (יקנחנה) ".

 135.  ומיהו החכם שילך אליו: כתב הנמוקי יוסף, "מנהג זה בצרפת, כל מי שיש לו חולה, מבקש פני הרב תופס ישיבה שיברך אותו".
שנינו במשנה: "זה הכלל: כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי י רכו".
בעי רמי בר חמא: אבי האב, ואחי האב, כגון אברהם וישמעאל הבאים לירש בנכסי עשו  136 , איזה מהן קודם  137 ?

 136.  מיתה נקט בעשיו שהוא רשע, ולא ביעקב. רשב" ם.   137.  ומספקא ליה משום ששניהם באים לירש מכח אבי המת. רשב"ם.
אמר רבא: תא שמע, האב קודם לכל יוצאי ירכו.
וקשיא לן, וכי רמי בר חמא לא ידע משנה מפורשת?

דרשני המקוצר