פרשני:בבלי:בבא בתרא קמג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קמג ב

חברותא

ובדיעבד, אם הביא חמשים בכלי אחד, וחמשים בכלי אחד, יצא ידי חובה.
ומדייקת הגמרא: אם הביא, אין. אם הביא בדיעבד זה מועיל, אבל לכתחילה, לא יביא כך, אלא לכתחילה צריך להביא ששים בכלי אחד, וארבעים בכלי השני.
ואי סלקא דעתך, ואם דעתך לומר, כמו רב יוסף, שבכל כהאי גוונא, בכל מקרה שאדם מזכיר שני דברים, פלגא ופלגא הוא, חצי וחצי הוא, שהוא מתכוין להשוות אותם, אם כן, אפילו לכתחילה נמי! אפילו לכתחילה יביא בכל כלי חמשים, כפי שהתכוון לנדור. אלא משמע שלא כרב יוסף, וגם אצלנו אין כוונתו להשוות את האשה לבנים.
אך דוחה הגמרא: הכי השתא!? מה הדמיון!? והרי זה לא דומה כלל.
כי התם, במתנדב מנחה, אנן סהדי, הדבר ברור, דהאי גברא מעיקרא, שהאדם לכתחילה לקרבן גדול קא מיכוין, התכוין להביא קרבן גדול, והאי דקאמר בשני כלים, ומה שהוא חילק אותו לשני כלים, הוא משום דידע דלא אפשר לאתויי, שאי אפשר להביא בכלי אחד. אבל בכל זאת כמה דאפשר לאתויי, מייתינן. כמה שאפשר להביא קרבן גדול, מביאים. שהרי זאת כוונתו, ולכן מחלקים ששים בכלי אחד, שזה הקרבן הגדול ביותר שאפשר להביא כמנחה, ובכלי השני ארבעים.
ומסקנת הגמרא: והלכתא כוותיה דרב יוסף:
ולהלכה פוסקים כרב יוסף, ואף על פי שרבה חולק עליו, ותמיד הלכה כרבה, חוץ מהשלשה האלו:
בשדה, ענין, ומחצה.
הדין השלישי "מחצה" מבואר כאן, אצלנו שהאשה מקבלת מחצה  26 .

 26.  ונחלקו הראשונים היכא דאמר נכסי לפלוני ופלוני ולבניהם, שיש שני פרטים וכלל אחד דעת הרמב"ם שנוטל הכלל כנגד כל הפרטים ומקבל מחצה. והקשה עליו הריטב"א שמהגמרא מוכח שהוא השווה את הפרט לכלל ליפות את כח הפרט ולגרע את כח הכלל כמו שמוכח והיתה לאהרו ולבניו שכל הבנים מקבלים רק חצי ולפי הרמב"ם לפעמים יוצא שהכלל יפה מהפרט כגון שאמר נכסי לראובן, שמעון, ולוי ולבני יהודה וליהודה יש שני בנים יוצא שהכלל שהם בני יהודה יקבל יותר מהפרט. ולכן הריטב"א חולק ונראין דברי הרמב"ן שלעולם הכלל נוטל כאחד הפרטים ונמצא שכ"א מקבל שליש.
והגמרא ממשיכה לבאר דיני חלוקה, כשלא מפרש הנותן למי כוונתו:
ההוא דשדר אדם ששלח פסקי דשיראי, חתיכות של מעיל, לביתיה, לבני ביתו, ולא פירש למי שלחם במיוחד.
אמר רב אמי, הראויין לבנים, הבגדים שמתאימים לבנים, הרי הם לבנים, הבנים יקבלום. ראויין לבנות, בגדים שמתאימים לבנות, לבנות, הבנות יקבלום.
ולא אמרן, דין זה לא אמור, אלא דלית ליה כלתיה, כשאין לו כלה הנשואה לבנו. אבל אית ליה כלתיה, אם יש לו כלה, ודאי לכלתיה שדר, לכלתו הוא שלח, כיון שאדם מכבד את כלתו משום חביבות בנו.
אבל, ואי בנתיה לא נסיבן, בנותיו לא נשואות, לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה, לא עוזב את בנותיו ושולח לכלתו.
ההוא דאמר, אדם שאמר: נכסיי לבניי נכסי נתונים לבניי, והיה לו בן אחד, וגם בנות. והספק הוא, מי קרו אינשי, האם אנשים קוראים לברא לבן אחד "בניי" בלשון רבים, והוא לבדו יקבל את כל נכסיו, או דלמא, או שמא נאמר, לא קרו אינשי לברא בניי, אנשים לא קוראים לבן בלשון רבים, ולמושכה לברתא במתנה קאתי, וכוונתו היתה לתת גם חלק לבתו, ויחלקו כולם בשוה.
אמר אביי לפשוט את הספק:
תא שמע, אפשר לשמוע מהפסוק "ובני דן חושם", מוכח שחושם נקרא בלשון רבים.
אמר ליה רבא, לדחות את ראיית אביי: דלמא אולי כדתנא דבי חזקיה, כמו שהוא דרש את הפסוק, שהיו מרובין כחושים של קנה, שהיו לדן הרבה בנים כענפים של קנה.
אלא אמר רבא, יש פסוק אחר "ובני פלוא אליאב", שקוראים לאליאב בלשון רבים.
רב יוסף אמר: מביא פסוק נוסף "ובני איתן עז ריה".
ההוא דאמר להו, אדם שאמר לבני ביתו: נכסאי לבנאי, נכסי לבניי!
הוה ליה ברא ובר ברא, היה לו בן ונכד, והספק הוא, האם קרו אנשי לבר ברא, האם אנשים קוראים לנכד ברא, בן, והוא כלול במתנה. או לא, והוא התכוין רק לבן, אף על פי שאמר בלשון רבים, וכפי שהתבאר לעיל.
נחלקו האמוראים:
רב חביבא אמר, קרו אינשי לבר ברא, "ברא". אנשים קוראים לנכד בן.
מר בר רב אשי אמר, לא קרו אינשי לבר ברא "ברא", לא קוראים לנכד בן.
והגמרא מוכיחה מברייתא: תניא כוותיה דמר בר רב אשי: המודר הנאה מבנים, מותר בבני בנים. ומוכח שנכדים אינם בכלל בנים  27 .

 27.  הרא"ש מבאר שכל הספק של הגמרא כשיש לו רק בן אחד אם מתכוין לנכד כשאומר בלשון רבים, אבל אם יש לו שני בנים ודאי כוונתו לבנים ולא לבני בנים. ולפ"ז הפשיטות מנדרים תהיה שמסתמא גם שם מדובר שיש לו בן אחד ובכל זאת מותר בנכדים מוכח שנכדים אינם בכלל. אבל שיטת ר"ת שאין הבדל והספק של הגמרא גם כשיש כמה בנים האם נכדים כלולים בלשון בני אדם.
מתניתין:
מי שמת, אם הניח בנים גדולים וקטנים, ועדיין לא חלקו את הנכסים, הרי אם השביחו גדולים את כל הנכסים, אף את חלקם של הקטנים, הם השביחו לאמצע. השבח מתחלק בין האחים בשוה, אף על פי שהגדולים השביחו את הנכסים.
ואין זה דומה למי שיורד לשדה חבירו ברשות, שמקבל כמו אריס, ואף כאן, היה ראוי שהאחים הגדולים יקבלו חלק מהשבח של הקטנים, כי הגדולים מוחלים לאחיהם הקטנים.
אבל אם אמרו הגדולים בפני הקטנים במעמד שני עדים, או אמרו לבית דין: ראו מה שהניח אבא, ראו את ירושת אבינו, ואנו מעוניינים לחלקה, ולכן הרי אנו עושין ואוכלין, מה שאנו משביחים אנו רוצים לאכול לעצמנו ולא להשתתף עם אחרים, אז אם השביחו, השבח כולו הוא לעצמן. השבח שייך להם בלבד.
ומדובר שלא השביחו את כל הירושה אלא רק מה שעתיד להגיע להם לאחר חלוקה. וכאן כיון שהודיעו שרצונם לחלוק, הרי זה כאילו חלקו  28 .

 28.  פירשנו לפי הרשב"ם שהשביח רק את חלקו. אבל תוס' חולקים ומיירי שהשביח את כל השדה. וצריך להסביר שמחלוקתם היא בגדר של אמירת "ראו מה שהניח אבא". לרשב"ם זה גדר של חלוקה, כיון שהם מזומנים לחלוק הרי הם כאילו שחלקו, ולכן לא צריך להגיד דוקא בפני ב"ד, וה"ה בפני עדים זה מועיל, אבל לתוס' הם אומרים כדי לגלות שלא משביחים עבור הקטנים אלא בשבילם, ואם ב"ד רוצים, שידאגו לאחרים שישביחו במקומם, ואם הם לא מצאו, כנראה הם מוחלים לגדולים על חלקם. והתוס' הקשו, הרי קטנים לאו בני מחילה ואיך יכולים למחול לגדולים. ותירץ שבדבר דאין מפסידים ולא בא הריוח לידם יכולים למחול. והקשה האיילת השחר, הרי לאו בני דעת נינהו ומאי נפ"מ אם כבר בא לידם. וצ"ל שלקטן אין דעת להקנות דברים שלו. אבל דבר שעדיין לא זכה בו, יכול הוא להקנותו.
וכן האשה שמת בעלה, ומדובר שהיא יורשת יחד עם הבנים, כפי שיבואר לקמן. והשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע, וחולקים בשוה.
אבל אם אמרה ליתומים: ראו מה שהניח לי, ראו את ירושת בעלי! שאני מעוניינת לחלוק, לכן הרי אני עושה ואוכלת לעצמי, השביחה לעצמה.
גמרא:
אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא, משמיה דרבא: לא שנו, לא שנינו במשנה שהשביחו לאמצע, אלא ששבחו נכסים, שהגדולים השביחו את הנכסים מחמת נכסים, מהנכסים עצמם. דהיינו, שלא הוציאו את הוצאות ההשבחה מכיסם ולא טרחו בעצמם, אלא לקחו כסף מהירושה כדי לשכור פועלים שישביחו את הנכסים.
אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, אם הגדולים השביחו את הנכסים משלהם או שטרחו בעצמם, הרי הם השביחו לעצמן. השבח שייך לגדולים, ויקבלו כמו יורד לשדה חבירו שמקבל כאריס  29 .

 29.  כך מבאר הרשב"ם והתוס' אבל שיטת הריב"ם שיש הבדל איך השביחו הנכסים אם טרחו כגון עדרו וזבלו את הקרקע אפילו שטרחו אבל כיון שהקרקע עומדת לכך השבח הוא לאמצע, אבל אם השכירו בתים וטרחו למצוא שוכרים השביחו לעצמם, כיון שזה שבח שלא בא מתוך הנכסים.
ותמהה הגמרא: איני!? האם בשבחו נכסים מחמת עצמן מקבלים הכל!?

דרשני המקוצר