פרשני:בבלי:בבא בתרא קמח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קמח א

חברותא

והא אמר רבא אמר רב נחמן: <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  שכיב מרע שאמר, תנו הלואתי לפלוני! תהא הלואתו לפלוני, הנתינה מועילה בדבורו.
ואף על גב דליתא בבריא, שבריא אינו יכול להקנות מלוה על פה.  52  וכל מה שמצאנו שאפשר להקנות בבריא, זה רק מלוה בשטר, שיכול להקנות על ידי כתיבה ומסירה. ולכאורה, זה נגד דברי רב נחמן לעיל, האומר ששכיב מרע לא יכול להקנות יותר מבריא.

 52.  הדגשנו שבריא לא יכול להקנות דוקא מלוה על פה, אבל מלוה בשטר יכול הוא להקנות. ובטעם החלוק, צריך תחילה לבאר מדוע אי אפשר למכור חוב? ונחלקו בזה הראשונים בב"ק לו ב. דעת הרמב"ן שחוב הוי דבר שאינו ברשותו של המלוה, ואפילו שהלוה רוצה להחזיר את החוב, בכל זאת הוי כאינו ברשותו. והא דיכול למכור במעמד שלשתן הוי תקנת חכמים מיוחדת שמועיל וכן תקנו במלוה בשטר שיכול להקנות. אבל, בעל המאור חולק, שמלוה הוי דבר ברשותו, והראיה, שמעמד שלשתן מועיל, וכל החסרון בהקנאת מלוה זה רק מחמת שהוי דבר שאין בו ממש, ואין אפשרות "לתפוס את החוב" כפי שהגדיר הגר"ח, הובא בברכת שמואל ב"ב סי' נ"ה, שאין מלקחיים לתפוס את החוב, ולכן כל החסרון הוא לא בדבר הנקנה, אלא במעשה הקנין, שאין במה לעשות קנין. ולפי זה, במלוה בשטר, שיש שעבוד נכסים, יכול למכור. (על פי קוב"ש תקכ"ב). ואכן תוס' בד"ה שכיב מרע שואל, הרי אפשר להקנות מלוה בקנין אגב או באודיתא, עיין מה שתרצו. וכתב הקצוה"ח בסי' קצ"ד סק"ד שזה קשה רק לשיטת הבעה"מ, שאפשר להקנות חוב בכאלו קנינים שאין צורך לעשות פעולה בדבר הנקנה וכן אפשר להפקיר חוב. אבל לשיטת הרמב"ן, שחוב הוי דבר שאינו ברשותו, לא קשה שאלת תוס'.
מתרצת הגמרא שני תירוצים:
רב פפא אמר, הואיל ויורש יורשה. הגדר של מתנת שכיב מרע הוא גדר של ירושה, שהמקבל כאילו יורש את הנותן. וכיון שאף בהלוואה תיתכן ירושה, לכן אפשר גם להקנות מלוה בעל פה במתנת שכיב מרע. אבל אי אפשר לרשת דבר שאין בו ממש, ולא דבר שלא בא לעולם, ולכן אין שכיב מרע יכול להקנותם.
ואילו רב אחא בריה דרב איקא אמר, מתרץ על דברי רב נחמן: הלואה איתא בבריא, מצאנו קנין כזה גם בבריא,
וכדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך, מי שאומר לחבירו יש לי מנה אצלך בפקדון, תנהו לפלוני, תן את המנה לאדם אחר, אם היה זה במעמד שלשתן, דהיינו המפקיד, הנפקד והמקבל, קנה המקבל. כך תקנו חכמים. ולכן גם שכיב מרע יכול להקנות הלואה.
רבו הפירושים בסוגיא לקמן, ופירשנוה לפי הרשב"ם, כפי שמבארו הב"ח בהגהותיו.
איבעיא להו בני הישיבה הסתפקו:
דקל לאחד, ופירותיו לאחר, מהו? שכיב מרע שהקנה דקל לאחד, ואת הפירות לאדם אחר, מהו? האם יכול לחזור מהנתינה או לא?
וצדדי הספק הם:
מי שייר "מקום פירי", האם כשנתן את הדקל לראשון, השאיר לעצמו את הענפים שעליהם גדלים הפירות, ואף כשנתן את הפירות לשני, מקום הפירות נשאר אצלו, ולכן הוי מתנת שכיב מרע במקצת, כיון שהשאיר לעצמו, ומתנתו מתנה, ועשה קנין, ולכן אם עמד, אינו חוזר.
או לא שייר לעצמו, אלא נתן את כל הדקל לראשון, בלי לשייר לעצמו את הענפים, ולשני נתן את כל הפירות, ולכן אם עמד, יכול לחזור.
אם תמצי לומר, אם ננקוט בספק זה, שהנותן דקל לאחד ופירות לאחר, לא הוי שיור, שלא משאיר לעצמו כלום, (לעצמו)
אם אמר לראשון "חוץ מפירותיו", מהו? יש מקום להסתפק, לפי שאמר לשון מיותרת, שאמר לראשון שנותן לו את הדקל, והוסיף חוץ מפירותיו, ולכאורה זה מיותר, כיון שדקל לא כולל פירות, ולכן יש להסתפק אם התכוין להשאיר לעצמו את הענפים.
פושטת הגמרא את הספק:
אמר רבא אמר רב נחמן: אם תמצי לומר בבעיא הראשונה, שהנותן דקל לאחד ופירותיו לאחר, לא הוי שיור מקום פירי, אלא נותן את הכל לראשון, כולל את הענפים שהם מקום הפירות, אבל, אם אמר דקל לאחד, ושייר פירותיו לפניו, שאמר "חוץ מפירותיו", שייר מקום פירי, התכוין להשאיר לעצמו את ענפי האילן.
( (מאי טעמא כל לגבי נפשיא בעין יפה משייר) את המשפט הזה הרשב"ם אינו גורס, כיון שלשיטתו הראיה שהוא משאיר היא מיתור הלשון, ולא בגלל שלעצמו משאיר בעין יפה).
יש אמוראים שהסתפקו באותו ספק כדלעיל, רק על מקרה אחר, ולא בשכיב מרע:
אמר ליה רב אבא לרב אשי, אנן אצלנו בבית המדרש, אדרבי שמעון בן לקיש מתנינן לה, הסתפקנו על דינו של ריש לקיש. ובמתנת בריא, ולא במתנת שכיב מרע.
דאמר רבי שמעון בן לקיש: המוכר בית לחבירו, שאמרנו לקמן, שאם מוכר בית, הוא לא כולל בתוכו את עליית הגג, שהיא הדיוטא העליונה של הבית. ומחדש ריש לקיש, שאם הוא מפרש, ואמר לו: על מנת שדיוטא העליונה שלי, כוונתו להשאיר לעצמו זכות להוציא יתדות מהגג לחצר, ואין הקונה יכול לעכב עליו. וזו הכוונה באומרו דיוטא העליונה שלי, שהרי בשביל להשאיר את עליית הגג לעצמו הוא לא צריך שיור מיוחד, לפי שמכר לו רק את הבית, ולא את עליית הגג.

דרשני המקוצר