פרשני:בבלי:סנהדרין לה א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וכתיב (שמואל ב' כא) "ותקח רצפה בת איה את השק, ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר". שהיו בני שאול התלויים, מגולים, והיא כסתה אותם.
וכתיב (במדבר כה) "ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם".
ודנה הגמרא: אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו?
אמר רב יהודה אמר רב: אכן ראשי העם לא חטאו, ולא נידונו על כך, אלא כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חלק להם בתי דינין. שראשי העם יתחלקו לכמה בתי דינים כדי לדון את החוטאים.
ודנה הגמרא: מאי טעמא הוצרכו לדון את החוטאים בכמה בתי דין?
אילימא משום שאין דנין בית דין אחד דיני נפשות של שנים אנשים ביום אחד.
והאמר רב חסדא: לא שנו שאין דנים שני אנשים ביום אחד אלא בשתי מיתות, כדי שיהיו בית דין עסוקים רק בענין אחד, ולא יפריע להם העיסוק בשתי מיתות שונות מלחפש כל הצורך. אבל במיתה אחת על עבירה אחת, דנין!
ובמעשה בעל פעור היתה מיתה אחת לכולם, בסקילה, על עבירה אחת של עבודה זרה!
אלא, לשם כך היו צריכים להעמיד כמה בתי דינים, כדי שישוב חרון אף מישראל. כי כאשר הקב"ה רואה שכולם עסוקים לקנא לכבודו, אז שב חרון אפו.
שנינו במשנה: דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה.
ודנה הגמרא: מנהני מילי שדיני נפשות טעונים לינה של לילה לפני הכרעת הדין?
אמר רבי חנינא: דאמר קרא (ישעיהו א) על ירושלים, שבעבר "מלאתי משפט. צדק ילין בה". היו מחפשים את הצדק ומלינים את הדין. ואולם, "ועתה מרצחים". אין הם מחפשים את הצדק ואינם מלינים את הדין, ולכן הם קרויים מרצחים. ומוכח שיש להלין את הדין, ולא להכריע בדיני נפשות בו ביום.
ורבא אמר: מהכא (ישעיהו א) "אשרו חמוץ" - אשרו דיין שמחמץ, שמשהא את דינו, מלין אותו כדי שייצא הדין לאמיתו.
ואידך, רבי חנינא סבר, שהכתוב אומר אשרו "חמוץ", חזקו את הנגזל, ולא את ה"חומץ", הגזלן.
והיינו, כגון מי שתבע את חברו, שיחזיר לו את הלואתו, והלה טוען שנתן לו משכון על ההלואה והתקלקל המשכון, נזקקים בית דין תחילה לתביעת המלוה, ומוציאים ממנו את הממון, ורק אחרי כן דנים בתביעת המשכון של הלווה.
ואידך, רבא, שלמד מ"אשרו חמוץ", האי קרא ד"מלאתי משפט", מאי עביד ליה?
כדרבי אלעזר אמר רבי יצחק.
דאמר רבי אלעזר אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בו את הצדקה, שאין נותנים בה צדקה לעניים ביום התענית עצמו, כאילו שופך דמים. כי העניים עיניהם נשואות לצדקה המתחלקת כרגיל ביום התענית, והם נשארים רעבים. שנאמר "מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים".
והני מילי כאשר היו נוהגים לתת לעניים בתענית, בריפתא, לחם ותמרי, שאפשר לאוכלם מיד, והעניים מצפים להם כדי לאכלם בסוף התענית. אבל בזוזי, חיטי ושערי - לית לן בה. שאם נהגו לחלק לעניים כסף, או חטים ושעורים, שאינם עומדים לאכילה מידית, אין העניים מסתמכים שיאכלו מהם בסוף התענית, ולכן, אין עול גדול בהשהיית הנתינה עד מחר.
שנינו במשנה: לפיכך אין דנין דיני נפשות בערב שבת.
ודנה הגמרא: מאי טעמא?
ומבארת: משום דלא אפשר.
כי היכי ליעבד?
שמא תאמר, לידייניה במעלי שבתא, יתחילו לדון בערב שבת, וליגמריה לדיניה (לזכות) בו ביום, במעלי שבתא -
אי אפשר לעשות כן, כי הרי יש לחוש דילמא חזו טעם לחובה, ואז בעו למיעבד הלנת דין, בליל שבת.
שמא תאמר, לדייניה במעלי שבתא, ואם יראו טעם לחובה ילינו את הדין בליל שבת, וליגמריה בשבתא, וליקטליה בשבתא -
אי אפשר לעשות כן, כי אין רציחה דוחה את שבת.
שמא תאמר, וליקטליה לאורתא, בליל מוצאי שבת -
אי אפשר לעשות כן, כי "נגד השמש", בעוד השמש זורחת, בעינן.
שמא תאמר, וליגמריה לדיניה בשבתא, וליקטליה בחד בשבתא, ביום ראשון.
אי אפשר לעשות כן, כי נמצא אתה מענה את דינו, לאחר שנגמר דינו למיתה בשבת.
ושמא תאמר, נידייניה במעלי שבתא, ונגמריה בחד בשבתא, ונהרגנו בו ביום, ולא יהיה בכך עינוי הדין, כי כל עוד לא נגמר הדין מצפה הנידון להצלה -
אי אפשר לעשות כן, כי מינשו טעמייהו. כשיבואו הדיינים לגמור את הדין ביום ראשון, יתכן והם ישכחו את טעמם לחייב ביום ששי.
ומקשה הגמרא: האם יתכן לומר שישכחו, אף על גב דשני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין? -
ומתרצת הגמרא: נהי דבפומא, את הטעם שאמרו הדיינים לחייב כתבין סופרי הדיינים, ויזכרו את יסוד הטעם, אבל ליבא דאינשי, את מחשבת הלב להעמיד את הטעם באופן מיושב, אינשי, יכולים הם לשכוח, הלכך לא אפשר לדון בערב שבת ולגמור ביום ראשון.
ומביאה עתה הגמרא דיון בין רבי יוחנן לריש לקיש, לגבי קבורת מת מצוה בשבת, אם כי אין ענין זה נוגע לכאן, משום שבסוף הדיון תשאל השאלה שתהיה מיתת בית דין דוחה שבת, שהוא מהענין שלפנינו.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר מהעבודה של הקרבנות במקדש, שדוחה שבת.
ומה עבודה, שדוחה שבת - קבורת מת מצוה דוחה אותה, מלימוד מיוחד "ולאחתו", וכפי שמבארת הגמרא:
כדתניא: נאמר בתורה לגבי נזיר, שאסור לו להיטמא בטומאת מת, והוסיפה התורה לומר, שאפילו לקרוביו שמתו, הוא לא ייטמא.
ודנה הברייתא: אמר הכתוב לגבי נזיר (במדבר ו) "לאביו ולאמו, לאחיו ולאחתו, לא יטמא להם במותם".
"לאחותו", מה תלמוד לומר? 49 הרי מקרא זה מיותר הוא, לפי שכבר אמרה תורה "על נפש מת לא יבוא", ולא הוציאה את קרוביו מכלל האיסור, ולכן שואל התנא מה בא הפסוק המיותר הזה ללמדנו?
49. עיין ברש"י שמביא את דברי הספרי, שמ"אביו" לומדים שטמא הוא למת מצוה, "לאמו" בא ללמד שאם היה הנזיר כהן, שיש עליו שתי קדושות, בכל זאת הוא מיטמא למת מצוה, ו"לאחיו" בא ללמד שאם היה הנזיר כהן גדול, בכל זאת הוא מיטמא למת מצוה, ומ"לאחותו" נלמד על כך שאפילו יתבטל מפסח וממילה, בכל זאת יטמא למת מצוה.