פרשני:בבלי:סנהדרין נה א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
וכן, הבא על הבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, חייב".
ומוכח, שעל הנשכב להיות בן תשע שנים ויום אחד.
הגמרא מביאה דין נוסף הנלמד מברייתא זו:
דרש רב נחמן בר רב חסדא: באשה, כלומר, הנרבעת לבהמה, חייבת על שני משכבות. בין נרבעה כדרכה, ובין שלא כדרכה 28 .
28. רש"י, ועיין תוספות.
ובזכר הבא על הבהמה, חייב רק על משכב אחד. כלומר, רק אם בא עליה כדרכה.
מתקיף לה רב פפא: אדרבה! הסברא נותנת לומר איפכא!
אשה, דאורחה היא, שדרכה להבעל כדרכה, מסתבר שרק אמשכב כדרכה מיחייב, אך אמידעם אחרינא (משכב שלא כדרכה) לא מחייב. שהרי אין הנאתה מרובה כל כך.
ואילו בהמה, דלאו אורחא היא להבעל, וכל המשכבות שוין לה, לחייב עלה על כל נקב ונקב!
הגמרא מביאה מהבריתא דלעיל, ראיה שאין חילוק בין אישה לבהמה, ולא כדברי האמוראים לעיל:
תניא דלא כתרוייהו 29 , "הבא על זכר בן תשע שנים ויום אחד, וכן הבא על הבהמה, בין כדרכה, בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה, בין כדרכה, בין שלא כדרכה, חייב".
29. כך גרסת המהרש"ל, ותלי במחלוקת רש"י ותוספות הנ"ל.
אמר ליה רבינא לרבא: המערה 30 בזכור, ולא בא עליו ממש, מהו? האם חייב על ביאה זו?
30. בגמרא ביבמות (נה' ב') נחלקו מהי העראה, יש אומרים, העראה זו נשיקת אבר על הנקב. ויש אומרים, זו הכנסת עטרה, והוא דבר מועט יתר על כן. ובכל מקרה קיימא לן בעריות "העראה כגמר ביאה".
ותמהינן: המערה בזכור?! הלא ודאי חייב, דהא "משכבי אשה" כתיב ביה! וכל מה שחייב באשה חייב בזכר.
אלא כך התספקו: המערה בבהמה, מהו?
אמר ליה: נאמר גבי אחות אביו ואחות אמו (ויקרא כ' יט') "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה עונם ישאו", ומבואר, שמתחייב עליהן כבר בהעראה.
ברם, פסוק זה מיותר, כיון שדין העראה באחות אביו ואחות אמו, נלמד מהיקש לנדה, שנאמר בה (ויקרא כ' יח') "את מקורה הערה".
ולכן, אם אינו ענין להעראה דכתיבא גבי אחות אביו ואחות אמו, דלא צריכא, דהא איתקש להעראה דנדה, כנ"ל, תניהו ענין לחייב על העראה דבהמה.
מקשה הגמרא: מכדי, בהמה מחייבי מיתות בית דין היא, ואחות אביו ואמו, מחייבי כריתות הן, אם כן, למה לי דכתיב להעראה דידה (לחיוב העראה בבהמה) גבי חייבי כרית ות?
לכתביה גבי אחת מהעריות שהן חייבי מיתות בית דין, וליגמור (ונלמד) חייבי מיתות בית דין מחייבי מיתות בית דין?
מתרצת הגמרא: הואיל וכוליה קרא האמור באחות אביו ואחות אמו מיותר, שהרי כבר נאמר (ויקרא יח', יב' יג') "ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך היא: ערות אחות אמך לא תגלה כי שאר אמך היא",
וכולו לדרשא הוא דאתי, כמבואר במסכת יבמות (נד ב), לכן כתיבא נמי חיוב העראה ללמוד ממנו לבהמה, שאף הוא מילתא דדר שא.
בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: זכר המערה בעצמו, מהו?
אמר ליה: קבסתן (ציערתני)! כלומר, שאלת דבר שאינו שייך במציאות.
אמר רב אשי, מאי תיבעי לך? בקושי, (אם האבר בקישוי), לא משכחת לה, שיוכל לכופו לעצמו. כי משכחת לה, במשמש באבר מת. ואם כן, למאן דאמר משמש מת בעריות פטור 31 , הכא פטור.
31. שבועות יח' א'.
ולמאן דאמר חייב, הכא מיחייב משום תרתי לאוים.
מיחייב אשוכב, ומיחייב אנשכב. שהרי שניהם שייכים בו.
בעו מיניה (נשאלה שאלה) מרב ששת: עובד כוכבים הבא על הבהמה, מהו? האם יסקלו את הבהמה 32 ?
32. אמנם, הגוי עצמו נהרג, שהרי בני נח הוזהרו על העריות, כדלקמן (נו' א'). אך הספק הוא על הבהמה, שאין בה דעת. ועיין לקמן קה' ב', בבלעם שעשה מעשה אישות באתונו, ואמר לו המלאך "אולי נטתה מפני, כי אתה גם אתך הרגתי ואותה החייתי".
וצדדי הספק: במשנה נזכרו שני טעמים מדוע הבהמה נסקלת, א' משום תקלה, וב' משום קלון.
ומספקא לן, האם תקלה וקלון בעינן, והכא, אמנם תקלה איכא, שהרי בני נח הוזהרו על העריות, אך קלון ליכא. דרכם בכך, ואינם מתביישים. ואף אם יתביישו, לא חס הקב"ה על כבודם. ובמקרה שיש תקלה בלא קלון, אין הבהמה נסקלת.
או דילמא, גם בשביל תקלה בלבד יש לסקול את הבהמה, אף על פי שאין קלון.
אמר רב ששת, תניתוה (שנינו בענין זה) 33 : "מה אילנות של אשרה, שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין, אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן.
33. ראה בסיפרא (קדושים פרשה י') "והרגת את האשה ואת הבהמה, אם אדם חטא, מה חטאה בהמה? אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידיה לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחומר, ומה אם בהמה שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע על שבאת תקלה על ידה לאדם אמר הכתוב תסקל אדם שגורם לחבירו להטותו מדרך החיים לדרך המות על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם: כיוצא בו אתה אומר "אבד תאבדון את כל המקומות:. ונתצתם את מזבחותיו: ", והרי דברים קל וחומר, ומה אם המקומות והאילן שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברי' ע"י שבאה לאדם תקלה על ידיהן אומר הכתוב השחת שרוף וכלה והעבר מן העולם אדם שהוא גורם לחברו להטותו מדרך חיים לדרך המות עאכ"ו שיעבירנו המקום מן העולם. "
ואף על פי שאין באשרה קלון, שהרי דרכם של הגויים להשתחוות לאשרה.
אדם, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה".
מקשה הגמרא: אלא מעתה, עובד כוכבים המשתחוה לבהמתו, תיתסר, הבהמה תאסר בהנאה לישראל, ומקטלא, ותהרג?
ואף כאן יש תקלה, שהרי בני נח הוזהרו על עבודת כוכבים, ונהרגים על עבירה זו.
ואם תאמר, מנין כה פשוט לך שגוי המשתחוה לבהמה לא תהרג? שמא אכן תהרג משום שבאה תקלה על ידה? אין לומר כך, כיון שישראל המשתחוה לבהמה לא אסרה, ואין חיוב להורגה 34 , מי איכא מידי דלישראל לא אסר ולעובד כוכבים אסר?! (וכי יש דברים האסורים לגוי, ולישראל מותרים?!), אלא ודאי, אף גוי המשתחוה לבהמה לא אסרה.
34. הגמרא בתמורה (כט' ב') מוכיחה שבעלי חיים אינם נאסרים על ידי עבודת כוכבים, מכך שהוצרך הכתוב לאסור "נעבד" (כלומר, בעל חי שעבדו לו עבודה זרה) לקרבן. ומשמע, שלהדיוט, שרי.
מקשה הגמרא: שמא אף ישראל גופיה, המשתחוה לבהמה ליתסר, הבהמה תאסר ותתחייב מיתה, מידי דהוה ארביעה, כשם שנאסרת ונהרגת ברביעה?
אמר אביי: זה (רובע בהמה) קלונו מרובה. וזה (עבודת כוכבים) קלונו מועט.
ולעולם, אין הורגים את הבהמה אלא במקום שיש תקלה וקלון, ברם, אביי סבר שיש קלון אף ברביעת עובד כוכבים ומזלות 35 .
35. רש"י. ועיין בתוספות.
אך בעבודת כוכבים, אינה נהרגת, כיון שאין בה קלון.
מקשה הגמרא: והרי מצינו באילנות של אשרה, דאין קלונן מרובה, ובכל זאת אמרה תורה השחת שרוף וכלה, ומדוע בהמה שנעבדה בה עבודה זרה לא תתחייב מיתה?
מתרצת הגמרא: בבעלי חיים קאמרינן! דחס רחמנא עלייהו 36 . ולכן, אין נהרגים אלא במקום שיש תקלה וקלון.
36. גירסת רש"י "דהא חס רחמנא עליהו". כלומר, מצינו שריחם עליהם הקב"ה שלא להורגם אלא בבית דין של עשרים ושלשה, ועל ידי העדאת עדים. ולכן, לא יהרגו אלא במקום שיש תקלה וקלון. משא"כ עצי אשרה, שאפשר לשורפם בלא בי"ד, ישרפו אף בלא קלון.
אך עצי אשרה, לא חס עליהם, וישרפו גם בלא קלון.
רבא אמר: אמרה תורה בהמה הנהנית מעבירה תיהרג.
ולכן, בהמה הנרבעת, בין לישראל ובין לגוי, תהרג. אך הנעבדת לעבודה זרה, שלא נהנתה מהעבירה, לא תהרג.
מקשה הגמרא: והרי אילנות של אשרה, דאין נהנין מעבירה, ובכל זאת אמרה תורה השחת שרוף וכלה?
מתרצת הגמרא: בבעלי חיים קאמרינן! דחס רחמנא עלייהו. ולכן, אין נהרגים אלא אם נהנו מהעבירה.
אך עצי אשרה, לא חס עליהם, וישרפו גם בלא הנאה.
הגמרא להלן תוכיח, שגם במקום שיש תקלה בלא קלון, הבהמה נהרגת.
תא שמע, שנינו בסיפא דמשנתנו: "דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".
והנה, טעם זה, כולל בתוכו גם תקלה וגם קלון. "ויאמרו" זהו קלון. ו"שנסקל", היינו תקלה, שנהרג אדם על ידה.