פרשני:בבלי:סנהדרין עט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
"נתינה" למעלה "הוא מה שאמר הכתוב "ולא יהיה אסון ... ונתן בפלילים (ישלם דמי ולדות על ידי בית דין) " -
מה להלן ב"נתינה שלמעלה" בנתינת ממון הכתוב מדבר -
אף כאן - בנתינה שלמטה - ממון.
אמר רבא: האי תנא דבי חזקיה:
מפקא מדרבי (מוציא מדברי רבי) כלומר: חלוק הוא על רבי המחייב על כל פנים ממון כשנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ואילו תנא דבי חזקיה פוטרו באופן זה מממון, ומשום "קם ליה בדרבה מיניה", כי אף שבפועל אינו חייב מיתה, די במה שעשה מעשה שיש בו לחייב מיתה - אם היה מתכוין להורגו - כדי לפוטרו.
ומפקא נמי מדרבנן, כלומר: חלוק הוא אף על חכמים המחייבים מיתה כשנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ואילו תנא דבי חזקיה פוטרו ממיתה. 1
1. ב. יש לעיין: לתנא דבי חזקיה, האי "ונתתה נפש תחת נפש" מאי עביד ליה; וביותר, איך אומרת הגמרא בתחילה על רבי שמעון שהוא מפרש לכתוב "ונתתה נפש תחת נפש" כדרבי, והרי לפנינו תנא דבי חזקיה הסובר כרבי שמעון ואינו סובר כרבי, ומהיכי תיתי שיסבור רבי שמעון כרבי. וב"יד רמה" כתב: ואם תשאל: לתנא דבי חזקיה, האי "ונתת נפש תחת נפש" מאי עביד ליה! ? מוקי ליה להאי "אם אסון יהיה" (דהיינו) דין אסון (חיוב מיתת בית דין), כלומר: ואם נתכוונו לאשה עצמה, ומתה, ונתת נפש, כדאיתא בכתובות בפרק אלו נערות. ב. כתב ה"כסף משנה" (רוצח ד א, לפי מה שהבין בתחילה שהרמב"ם פסק כרבי שמעון, וכאשר כן היא דעת רבים וכפי שנתבאר לעיל), שמקור הרמב"ם לפסוק כרבי שמעון (היחיד נגד חכמים המרובים), הוא משום דמשמע קצת, דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה, ועוד, דתלמודא נקיט לה (לתנא דבי חזקיה) בפרק אלו נערות (כתובות לה א), לעיקר מהטעם שכתבו התוספות, ולפיכך פסק כמותו.
דתנא דבי חזקיה:
כתיב "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת (אך לא ישלם ממון, שהרי קם ליה בדרבה מיניה) ", הרי שהקיש הכתוב מכה אדם (הפטור ממון) ומכה בהמה (החייב ממון), וזאת כדי ללמוד פטור התשלומין מחיוב התשלומין:
מה מכה בהמה, לא חלקת:
בין שהיכה אותה בשוגג לבין אם הכה אותה במזיד -
ובין שהיכה אותה במתכוין לבין המכה אותה כשאינו מתכוין - 2
2. מכה בהמה לעולם חייב, דאמרינן בבבא קמא (כו ב): "פצע תחת פצע" לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון, רש"י כתובות לה א; (ומיהו אם מקישים מכה אדם באונס לפוטרו ממון, למכה בהמה באונס שהוא חייב ממון, נסתפק בזה רבי עקיבא איגר בכתובות ל ב - בדבריו על רש"י שם ד"ה ואי - דיש לומר באנוס לאו דין איסור מיתה יש בו דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום, וצ"ע לדינא, ראה שם בדברי רש"י שהביא).
בין שהיכה אותה דרך ירידה (שהשפיל את ידו), לבין אם היכה אותה דרך עלייה (שהרים את ידו ופגע בה) - 3 לפוטרו ממון, אלא לחייבו ממון בכל אלו, ואף כשהוא שוגג או אינו מתכוין או שהיכה אותה דרך עלייה (שלענין גלות פטרתו תורה 4 ) -
3. כתב רש"י, דרך עלייה: לא שייך למתני גבי בהמה, אלא משום דבאדם אשכחן ביה חילוק בהורג בשוגג: דרך ירידה חייב גלות, אבל דרך עלייה בהרימו את ידו פטור מגלות, דכתיב "ויפל עליו וימת", דרך נפילה בעינן. 4. וכדכתיב (במדבר לה): "ואם בפתע בלא איבה הדפו, או השליך עליו כל כלי בלא צדיה. או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות, ויפל עליו וימת:. והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה", וממה שאמרה תורה "ויפל עליו וימת", דרשו: דרך נפילה בעינן.
אף מכה אדם, לא תחלוק בו:
בין שהיכה אותו בשוגג שהוא פטור ממיתה, למזיד שהוא חייב מיתה -
בין שהיכה במתכוין לשאין מתכוין, מפרש לה ואזיל.
בין שהיכה דרך ירידה לדרך עלייה - 5
5. כתבו התוספות, שכל אחד משלשה דברים אלו, מיירי באופן אחר: "בין שוגג למזיד" בא ללמד, שאף המכה בשוגג שאינו חייב מיתה, מכל מקום אינו מתחייב על ממון אחר שהתחייב בשעת חיוב המיתה, וכשם שבמזיד אנו אומרים "קם ליה בדרבה מיניה" כך גם בשוגג, וזה הוא מה שאמרו חכמים "חייבי מיתות שוגגין פטורים מן הממון". "בין מתכוין לשאין מתכוין" בא ללמד, שאינו חייב בדמי הנהרג, ודלא כרבי. "בין דרך ירידה לדרך עליה" בא ללמד, דכמו בדרך עלייה שלא ניתנה שגגתו לכפרה (שהרי ההורג דרך עלייה, אינו חייב גלות), אין יכול לפטור עצמו ממיתה על ידי נתינת כופר ממון, אף בדרך ירידה שניתנה שגגתו לכפרה, אינו יכול ליתן כופר ממון ליפטר מן המיתה.
בכל אלו לא תחלוק בו: לחייבו ממון, אלא לפוטרו ממון בכל האופנים שנזכרו, ולא תאמר: לא פטרתו תורה מממון משום "קם ליה בדרבה מיניה" אלא כשעשה כן במזיד ובמתכוין ודרך ירידה.
והרי מאי "שאין מתכוין" שאמר תנא דבי חזקיה שהוא פטור מממון:
אילימא שאין מתכוין כלל, הרי היינו שוגג. 6
6. לכאורה יש לעיין: לפי מה שצידד רבי עקיבא איגר - כמובא בהערה לעיל - שבאונס לא פטר תנא דבי חזקיה מממון, ומשום שאין בו איסור מיתה כלל, אם כן איך קאמר הגמרא בפשיטות דבאין מתכוין היינו שוגג, והרי לרבי שמעון דבר שאין מתכוין מותר, ודמי לאונס! ? ולפי מה שצידד ב"קובץ שיעורים" סימן כג אות ז, דהיכא שהקפידה התורה על המעשה מצד עצמה כגון ברציחה גם כן דבר שאין מתכוין, אסור, ניחא; וראה שם שכתב על זה: וצ"ע קצת בתוספות סנהדרין דף פה לענין חובל באביו ואין מתכוין; ואחרים הוכיחו, דאין מתכוין ברציחה, אסור, שאם מותר הוא, לא שייך לחייב גלות.
אלא פשיטא "אין מתכוין" שפטרו תנא דבי חזקיה ממון היינו בכגון שאין מתכוין לזה אלא לזה -
וקתני: אל תחלוק לחייבו ממון כיון שאינו מתכוין, אלא לפוטרו מממון אף שאינו מתכוין, הרי למדנו שהוא פטור מממון, ודלא כרבי.
ובהכרח פטור הוא גם ממיתה, ודלא כרבנן, שהרי ואי בר קטלא הוא (אם חייב מיתה הוא) מאי איצטריך למיפטריה ממון, וכי לא ידענו ש"קם ליה בדרבה מיניה"!?
אלא לאו שמע מינה בדעת תנא דבי חזקיה: לאו בר קטלא הוא, ולאו בר ממונא הוא, דלא כרבנן ודלא כרבי.
מתניתין:
רוצח שנתערב באחרים, ובגמרא יתבאר באיזה רוצח אנו עוסקים ומי הם אותם אחרים שנתערב בהם: כולן פטורין.
רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה. 7
7. הוא בנין העשוי כמלא קומתו של הנידון, ושם מאכילים אותו לחם צר ומים לחץ עד שיקטנו בני מעיו, ולאחר מכן מאכילים אותו שעורים הנופחים בתוך מעיו, ומתוך שהוקטנה כריסו הרי היא נבקעת; זו היא הכיפה המבוארת לקמן פא ב לענין המבואר שם, ורש"י כאן ציין לזה ; ובהערות שבגמרא יתבאר, אם לכולי עלמא הכיפה שאנו עוסקים בה כאן היא הכיפה הזאת.
עוד מבארת המשנה:
כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, 8 הרי כולן נידונין במיתה הקלה ביותר שנתחייב אחד מהם.
8. בפשוטו, היינו דוקא שנגמר דינן ונתערבו, אבל כשלא נגמר דינן, כיון שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, הרי כשאין מכירים את הנידון מיקרי "שלא בפניו" כמבואר ברש"י בגמרא בעמוד זה.
ואם נתערבו הנסקלין בנשרפין, נחלקו תנאים איזו מיתה היא הקלה, שבה יידונו כולם:
רבי שמעון אומר: נידונין כולן בסקילה, שהשריפה חמורה מן הסקילה, והרי "נידונין בקלה".
וחכמים אומרים: נידונין בשריפה, שהסקילה חמורה הימנה.
אמר להן רבי שמעון לחכמים, להוכיח כדבריו שהשריפה חמורה מן הסקילה:
והרי אילו לא היתה שריפה חמורה מכל חיובי המיתות, לא ניתנה (לא היתה ניתנת) לבת כהן שזינתה תחת בעלה, שעבירתה חמורה שמחללת היא את אביה, 9 וכמאמר הכתוב "ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת באש תשרף".
9. וכמבואר לעיל נב א שנוהגין בו חול, רש"י.
אמרו לו חכמים, להוכיח כדבריהם שהסקילה חמורה מן השריפה:
אילו לא היתה סקילה חמורה מכל חיובי המיתות, לא ניתנה למגדף, ולעובד עבודת כוכבים שהם פושטים ידיהם בעיקר.
ואם נתערבו הנהרגין (חייבי מיתת סייף) בנחנקין, נחלקו תנאים איזו היא הקלה שבה יידונו כולם:
רבי שמעון אומר: יידונו כולם בסייף, שהחנק חמור הימנו.
וחכמים אומרים: יידונו כולם בחנק שהסייף חמור הימנו.
גמרא:
שנינו במשנה: רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין, רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה; ומפרשת הגמרא במאי עסקינן, ובמה נחלקו:
מאן אחרים, מי הם אותם אחרים שנתערב בהם הרוצח!? והרי:
אילימא אותם אחרים כשרים הם, שאין בהם חיוב מיתה כלל; כך אי אפשר לומר משני טעמים:
האחד: אם כן הרי פשיטא מה שאמרו חכמים: כולן פטורין, כי לא יידונו כולם במיתה בשביל רוצח שנתערב בהם.
ותו: וכי בהא לימא רבי יהודה "כונסין אותן - את כולן עם הכשרים שביניהם - לכיפה"!?
סימן: בשרק אמר פירש רבי אבהו אמר שמואל:
הכא ברוצח שלא נגמר דינו עדיין בבית דין, שנתערב ברוצחים אחרים שכבר נגמר דינן, עסקינן!
רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ואף אם יבואו כולם לבית דין, כיון שאין בית דין מכירים אותו, אין זה חשוב בפניו - 10
10. נתבאר על פי רש"י; וב"יד רמה" כתב: רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, וכיון דלא אפשר למקטליה להאי דלא איגמר דיניה, דהא לא ידעינן הי ניהו כי היכי דליגמריה לדינא באפיה, הנך נמי פטורין, דכולהו ספיקי ההוא דלא נגמר דינו נינהו (כולם הם בספק שמא זה הוא שלא נגמר דינו) - וכי תימא: וליהדר ליגמריה לדיניה דכל חד מינייהו באפיה, מה נפשך, אי מהנך דנגמר דינן הוא, שפיר, ואי לאו מהנך קמאי הוא הא מיחייב קטלא, וגמרינן ליה השתא לדיניה! ? (ויש לעיין: הרי כבר כתב את הטעם משום "דהא לא ידעינן הי ניהו, כי היכי דליגמריה לדינא באפיה"). אמרי, כיון דלא ידעינן משום מאי קא גמרינן ליה, לא קטלינן ליה, דרחמנא אמר "והצילו העדה" דבעו להפוכי בזכותיה, וכי האי גוונא דלא ידעי אמאי מיחייב, לא יכלי להפוכי בזכותיה שפיר.
הלכך, כיון שאותו רוצח אין אנו יכולים לגמור את דינו, הרי כולם פטורין בשביל האחד הפטור שביניהם. 11
11. ראה בתוספות זבחים עא א סוף הדיבור הנמשך מעמוד קודם, שהקשו: למה לא נלך אחר הרוב ונהרוג את כולם! ? והובאו דבריהם בהערות לקמן פ ב גבי נסקלים שנתערבו בנשרפים; (וראה רש"י בד"ה דפטירי).
ורבי יהודה סבר:
מיפטרינהו לגמרי נמי לא (אף לפטור את כולם ממיתה אי אפשר), 12 כיון דסוף סוף רוצחין נינהו כולם.
12. שהרי קיבלו העדיות, ונשאו ונתנו בדבר, רש "י.
הלכך: כונסין אותן לכיפה.
ריש לקיש אמר:
אם היה מעשה כזה באדם רוצח דכולי עלמא לא פליגי דפטירי, ואפילו רבי יהודה מודה בכך; ולא באופן זה עוסקת משנתנו. 13
13. פירש רש"י את הטעם דבאדם פשיטא דפטרינן להו יותר מבשור: הואיל ואיכא חד דלא נגמר דינו, אין לך ראיה לזכות גדולה מזו, ורחמנא אמר "והצילו העדה".
אבל הכא (במשנתנו) עסקינן בשור שלא נגמר דינו לסקילה על הריגת אדם, שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן לסקילה, קמיפלגי:
רבנן סברי:
כמיתת בעלים כך מיתת השור, שהרי הקישה תורה את מיתת השור למיתת בעליו כמאמר הכתוב "השור יסקל וגם בעליו יומת", ולפיכך: אין גומרין דינו של שור אלא בפניו - 14 והלכך, כיון שאחד השוורים לא נגמר דינו לסקילה ואין אנו מכירים אותו, כולם פטורין.
14. בחידושי רבי עקיבא איגר עמד על לשון הגמרא "רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו", דמשמע: רבי יהודה אינו סובר כן, והרי זה אינו; והיה לגמרא לומר: ורבנן ורבי יהודה סברי: אין גומרין דינו של שור אלא בפניו! ? וכתב שם ליישב, דרבי יהודה לשיטתו הסובר בבא קמא דף מד "נגח ואחר כך הפקיר, פטור", ומשום דבעי שיהא שעת מיתה והעמדה בדין בשוה; וכיון דזה השור נתערב בשורים שנגמר דינם, ממילא כולם אסורים בהנאה, ונעשה ממילא הפקר, כדאיתא בכריתות (דף כד "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה", ומשום שכבר הפקירו), ואם כן ממילא אי אפשר לגמור את דינו, דהוי כמו נגח ואחר כך הפקיר, ונכון בעזה"י"; (וצריך ביאור, הניחא לשון הגמרא גבי שור, אבל גם לעיל גבי אדם הלשון הוא כן! ? ועוד יש לעיין: כל שור שנגח ואחר כך הפקיר נכניסנו לכיפה! ?).
ורבי יהודה סבר: כונסין אותן לכיפה. 15
15. א. הנה בהמשך הסוגיא מפרש רבא את דברי רבי יהודה בשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, ומפרש שם רש"י, דכיפה היינו "כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב", וב"יד רמה" שם כתב שני פירושים, אם כונסים לחדר, או שמא לכיפה ממש וכדלקמן פ ב; ואילו כאן לפי פירושו של ריש לקיש, סתמו רש"י וה"יד רמה", ומשמע שכונסין לכיפה ממש וכדפירש רש"י במשנה, וצריך תלמוד. וראה עוד ב"ערוך לנר" דמפרש בשיטת הרמב"ם, שמשנה זו אינה עוסקת כלל בכיפה כדי להמית, אלא "שאוסרין אותו שם לעולם, כדי להרחיק את הרוצח שלא יזיק עוד", (ומשמע מדבריו, שכן הוא לכל פירושי הגמרא, והיינו שלא הסבירה כאן המשנה מה עושים לו ב"כיפה" כשם שעשתה לקמן), ראה שם. ב. (לקמן פא ב שנינו: ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה; וברמב"ם (רוצח ד ח) מבואר, שדין זה הוא דוקא בהורג נפש, וכן מוכח בגמרא. ובפשוטו היה נראה, דאף מה ששנינו כאן אליבא דרבי יהודה שכונסין אותו לכיפה, הוא דין ברוצח בלבד, וכלשון המשנה "רוצח שנתערב באחרים". אלא, דהנה הרמב"ם שם האריך לבאר את הטעם שדין זה הוא ברוצח בלבד, וכתב: ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבירות בין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין, שנאמר "אדם עשוק בדם נפש:. "; וב"יד רמה" שם מבואר, דהוא משום שלא ליפשי רוצחין. וכל זה הרי אינו שייך אלא באדם שהרג, אבל בשור שהרג אין שייך טעם זה, ואם כן מה מקום יש לחלק - לדעת ריש לקיש - בין שור שהרג לשור שרבע או נרבע! ? ולשיטת הרמב"ם כפי שפירשה ה"ערוך לנר", ניחא).
אמר הקשה רבא הן על פירושו של שמואל והן על פירושו של ריש לקיש: