פרשני:בבלי:סנהדרין צה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין צה ב

חברותא

דכתיב: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", משמע, שהגיע לחרן. ומצד שני כתיב: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", ואותו מקום הוא בית אל, משמע שלא הגיע לחרן, אלא לן בדרך בבית אל!
אלא, כך היה המעשה. באמת הגיע יעקב לחרן. כי מטא (כשהגיע) לחרן, אמר בליבו: אפשר (האם יתכן כדבר הזה), שעברתי על המקום שהתפללו בו אבותי, בית אל, ואני לא התפללתי בו?
בעי למיהדר (רצה לחזור על עקבותיו, וללכת לבית אל).
כיון דהרהר בדעתיה למיהדר (כיון שרק הרהר בדעתו לחזור) - קפצה ליה ארעא. מיד - "ויפגע במקום". שהלשון "ויפגע במקום" משמע שמיד פגעו ומצאו המקום, ונתקרב אליו.
(דבר אחר: אין פגיעה - אלא תפלה. שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"  282 ).

 282.  הגר"א מוחק פיסקה זו.
"וילן שם כי בא השמש". בתר דצלי - בעי למיהדר (לאחר שסיים יעקב את תפילתו, ביקש לחזור לדרכו, וללכת לחרן).
אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה?
מיד בא השמש. וזהו שנאמר "וילן במקום כי בא השמש". שאם שקעה השמש בזמנה, היה לו לכתוב "ויבא השמש". אלא משמע, שהיה בדעתו של יעקב לחזור לחרן, כי היה עוד היום גדול. כיון שראה שבא השמש פתאום, שלא בזמנו, נתן דעתו לישן שם.
והיינו דכתיב בהמשך, לאחר שנאבק יעקב במלאך: "ויזרח לו השמש". ויש לתמוה, וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה!
אלא אמר רבי יצחק, כך הוא פירוש הפסוק: שמש שבא בעבורו, ששקעה מוקדם יותר במיוחד עבורו, כדי שישאר לישן בבית אל - אף זרחה בעבורו.
עתה חוזרת הגמרא למה שאמרנו לעיל, שדוד הפך תפילתו, והתפלל שיענש בכך שיכלה זרעו, וכעצת אבישי.
ומנלן דכלה זרעיה דדוד?
דכתיב בספר מלכים: "ועתליה אם אחזיהו ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממ לכה".
ותמהינן: והא אשתייר ליה יואש (והרי יואש נותר בחיים, כפי שמסופר שם), ואם כן, לא כלה כל זרעו של דוד!?
ומתרצינן: התם נמי, כשהרג שאול את כל אנשי נוב עיר הכהנים, אשתייר אביתר. דכתיב: "וימלט בן אחד לאחימלך בן אחטוב ושמו אביתר". והיות ועונשו של דוד שיכלה זרעו, היה על שנהרגו אנשי נוב, מדה כנגד מדה, לכן, כשם שבנוב נשתייר אחד, ולא כלו כולם, אף לדוד נשתייר אחד מזרעו.
אמר רב יהודה אמר רב: אלמלא לא נשתייר אביתר לאחימלך בן אחיטוב במעשה נוב עיר הכהנים, לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט. שהרי רק משום שנשתייר אביתר, לא נענש דוד שיכלה זרעו לגמרי.
ועתה חוזרת הגמרא לדבר בעניינו של סנחריב.
אמר רב יהודה אמר רב: בא עליהם סנחריב הרשע בארבעים וחמשה אלף איש בני מלכים יושבים בקרונות של זהב, ועמהן שגלונות (מלכות) וזונות  283  . ובשמנים אלף גבורים לבושי שריון קליפה  284 , ובששים אלף אחוזי חרב רצים לפניו, והשאר פרשים.

 283.  כתב בבן יהוידע, שהביאן סנחריב עמו, להראות שהוא וחילו אין להם שום פחד ומורך מהמלחמה. ואין נחשב להם המלחמה מקום סכנה, אלא הם כבני אדם שהולכין למקום טיול, לגנות ופרדסין, שהולכים שם עם שגלונות וזונות שיש להם.   284.  פירש הערוך, דהיינו שעל כל טבעת של שריון, תולים קליפה של ברזל, כדי שלא יכנס חץ בטבעת. ונקרא קליפה, כי זה שם כללי לשומר דבר בעת גידולו, כמו קליפת הביצה. כך גם השריון, שומר על הגוף.
וכן באו על אברהם, כשנלחם בארבעת המלכים  285 .

 285.  באמת לא מצינו שבאו המלכים להלחם עם אברהם, אלא עם מלכי סדום ועמורה נלחמו. ואברהם הוא שרדף אחריהם להשיב את לוט. וכתב המהרש"א, שאולי היתה קבלה בידם שלאחר מכן באו המלכים על אברהם ברוב עם להפרע ולהנקם ממנו.
וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג  286 .

 286.  דמיון שלשת מלחמות אלו, שבכולן היו מעטים כנגד המרובים, ובכל זאת נצחו. מהרש"א.
במתניתא תנא: אורך מחנהו של סנחריב היה ארבע מאות פרסי (פרסה). רחב צואר סוסיו  287  היה ארבעיםפרסי. סך כל החיילים שבמחנהו היה מאתים וששים ריבוא אלפים חסר חד (פחות אחד).

 287.  דהיינו, כשהיו עומדים בשורה זה בצד זה.
בעי אביי: האם כוונת הברייתא שמהמאתים וששים רבוא אלפים היה חסר חד ריבויא (ריבוא אחד), או שמא כוונת הברייתא שהיה חסר חד אלפא (אלף אחד), או שהיה חסר מאה, או שהיה חסר רק חד?
ומסקינן: תיקו.
תנא: החיילים הראשונים של סנחריב עברו את הירדן בשחי (בשחיה. ששטו הסוסים בירדן ועברו), ועל ידי כן התחילו להתמעט המים. שנאמר: "וחלף ביהודה שטף ועבר". ומשום שנתמעטו המים על ידי כת החיילים הראשונה, החיילים האמצעיים עברו כבר ברגליהם, בקומה זקופה, שהיו המים מגיעים רק עד צוארם, ולא היו צריכים לשחות. שנאמר: "עד צואר יגיע".
והאחרונים - העלו עפר ברגליהם. שעל ידי ריבוי החיילים שעברו לפניהם, יבש הירדן לגמרי, ולא היו בו מים כלל.
ולא מצאו מים בנהר לשתות, עד שהביאו מים ממקום אחר ושתו. שנאמר: "אני קרתי ושתיתי מים וגו'." ("קריתי" - לשון מקור. שהיו צריכים להביא מים ממקור אחר).
ותמהינן: וכי היו חיילותיו של סנחריב רבים כל כך? והכתיב: "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף, וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים"! ואיך שנינו בברייתא שהיו מאתים וששים רבוא אלפים?
אמר רבי אבהו: הללו, אותם מאה ושמונים וחמשה אלף שהוזכרו במקרא שמתו, ראשי גייסות הן  288 . אבל באמת היו חיילים רבים יותר, וכולם מתו.

 288.  פירש רש"י, דהיינו כדאמרינן ארבעים וחמשה אלף בני מלכים, שמונים אלף גיבורים, ששים אלף אחוזי חרב. הרי סך כולם מאה שמונים וחמשה אלף. אבל האחרים שמתו, אין מספר. כדאמר, והשאר פרשים אין מספר.
אמר רב אשי: דיקא נמי דכתיב בנבואת מפלת אשור: "לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון". משמע - בשמינים דאית בהו (בחשובים שיש בהם).
אמר רבינא: דיקא נמי, דכתיב: "וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה וגו' ויבא בית אלהיו ומיציאי מעיו שם הפילהו בחרב". מוכח שאלו שהוזכרו שמתו, היו ראשי גייסות גבורי חיל וכו'.
ומסקינן: שמע מינה.
במה הכם (באיזה אופן הכה המלאך את מחנה אשור)?
רבי אליעזר אומר: ביד הכם  289  . שנאמר: "וירא ישראל את היד הגדלה". לא נאמר "יד הגדולה", אלא "היד הגדולה". משמע, יד הידועה. והיא היד שעתידה ליפרע מסנחריב.

 289.  עיי' בחדושי הגאונים מה שהביא בביאור דברים אלו באורך.
רבי יהושע אומר: באצבע הכם. שנאמר: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא". היא אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב.
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: מגלך נטושה  290  (האם מגלך שחוזה ומחודדת להרוג את אלו)?

 290.  פירש רש"י בישעיהו (כא טו) "נטושה כמו לטושה. כל אותיות אשר מוצאיהם קרובים להיות ממקום אחד, מתחלפות זו בזו נו"ן בלמ"ד, כענין שנא': "לעשות לו נשכה" כמו לשכה".
אמר לפניו: רבונו של עולם, כבר נטושה ועומדת היא מששת ימי בראשית. שנאמר: "מפני חרבות נדדו וגו'" (וסוף הפסוק "מפני חרב נטושה").
רבי שמעון בן יוחי אומר: אותו הפרק זמן בישול פירות היה. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, שהוא המלאך הממונה על בישול הפירות: כשאתה יוצא לבשל פירות - אגב כך הזקק להם לחילו של סנחריב, להרגן. שנאמר: "מדי עברו יקח אתכם כי בבקר בבקר יעבר ביום ובלילה והיה רק זועה הבין שמועה וגו'." "מדי עברו" היינו אגב שהוא עובר שם  291 .

 291.  הראה בזה גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאחד משלוחיו, בדרך אגב ולפי תומו, עשה מעשים כאלה, להכחיד עם רב וגבורי חיל כאלה. מהרש"א. ובאהבת איתן פירש על פי מאי דאיתא בספר מעבר יבק בשם ר"מ, שבישול הפירות הוא בשביל ישראל שעוסקין בתורה, ולכן חזקיה שעסק בתורה גבר על סנחריב. ועיי"ש שהקשה, הא אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות! וכתב, שעל בישול הפירות היה ממונה מכבר, ואין זו נחשבת שליחות. ואם כן, הרי נשלח רק לדבר אחד. ולפי זה מיושב גם ענין המלאך רפאל, שריפא את אברהם ועשה עוד שליחות (שהציל את לוט), כי על הרפואה הוא ממונה באופן קבוע, ואין זה שליחות.
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: אגב אורחך - לבעל דבבך אישתמע (כשתלך לדרכך לפי תומך, אגב כך התראה לשונאך - והפחידו).
ויש אומרים: בחוטמן נשף בהן - ומתו. שנאמר: "וגם נשף בהם ויבשו".
רבי ירמיה בר אבא אמר: כפיים ספק להם - ומתו. שנאמר: "וגם אני אכה כפי אל כפי והנחתי חמתי.
רבי יצחק נפחא אמר: אזנים גלה להם (פתח את אזניהם), ועל ידי כן שמעו שירה מפי חיות - ומתו  292  . שנאמר: "מרממתך נפצו גוים".

 292.  עיי' במהרש"א מה שכתב בביאור דברים אלו.
וכמה נשתייר מהם, מחילו של סנחריב?
רב אמר: עשרה בני אדם. שנאמר: "ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם". מוכח, שהנשאר מחילו של סנחריב, הוא במספר שנער יכול לכתוב. כמה נער יכול לכתוב - עשרה. שאף ילד קטן, שאינו יודע לכתוב, יכול להטיף טיפת דיו  293 , וליצור את האות 'י', שהיא עשרה.

 293.  עוד פירש ביד רמה כפשוטו, שהאות יו"ד היא האות הקלה ביותר להכתב.
ושמואל אמר: תשעה נשארו מהם. שנאמר: "ונשאר בו עללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, ארבעה חמשה בסעפיה". והיינו, שכפי שכשנוקפין את עץ הזית (כשמכים אותו כדי להשיר את זיתיו), נשארים בו שנים ושלשה גרגרים, כך לא ישארו בהם, בחילו של סנחריב, אלא דבר מועט, ארבעה חמשה. וארבעה וחמשה ביחד - תשעה הם.
רבי יהושע בן לוי אמר: ארבעה עשר נשארו. שנאמר שנים שלשה וכו' ארבעה וחמשה. וסך כל המנין המוזכר בפסוק, שנים שלשה, וארבעה וחמשה, הם ארבעה עשר.
רבי יוחנן אמר: חמשה נשתיירו מהם. והם סנחריב ושני בניו, נבוכדנצר, ונבוזראדן.
ומנין לנו שהם נשתיירו?
נבוזראדן - גמרא (כך קיבלו חכמים  294 ).

 294.  אמנם באיכה רבתי איתא, שמ"ד חמשה למד מהאי דכתיב "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר". ששנים ושלשה הוי חמשה. והאי דלא ערבינהו קרא, שלא כתב חמשה גרגרים, היינו משום ששנים מהם, נבוכדנצר ונבוזראדן, לא היתה להם מלכות אז. ואילו סנחריב ושני בניו, היתה להם מלכות. לכן חילק הכתוב שנים ושלשה. כלי יקר (הובא בעץ יוסף). ועיי"ש עוד מה שכתב בענין זה.
נבוכדנצר - דכתיב כשראה את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש: "ורוה די רבעאה דמה לבר אלהין" (והיה עמם עוד רביעי, שדומה למלאך). ואי לאו דחזייה, מנא הוה ידע (ואם לא שראה נבוכדנצר את המלאך מימיו, מהיכן ידע שהוא דומה למלאך)!? אלא מוכח שהוא היה מאנשי חילו של סנחריב, וראה את המלאך גבריאל כשהכה אותם  295 .

 295.  והיינו, שנבוכדנצר ראה את גבריאל, והכירו בכבשן. שהוא היה זה שהציל את חנניה מישאל ועזריה, כדאיתא במס' פסחים (קיח א), עיי"ש כל המעשה.
סנחריב ושני בניו - דכתיב: "ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב". מוכח שהם נשתיירו באותו זמן, ורק לאחר מכן הכו בניו של סנחריב את אביהם.
אמר רבי אבהו: אלמלא המקרא דלהלן כתוב - אי אפשר לאמרו (לא היה אפשר לאמרו):
דכתיב: "ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים  296  וגם את הזקן תספה". והיינו, שהקדוש ברוך הוא עצמו יגלח את סנחריב מלך אשור  297 , וכדלהלן.

 296.  כל המקרא הזה מתבאר להלן, וכפי שפירש רש"י. אבל לא מתבאר מהו "ושער הרגלים". וביאר המהרש"א, ש"רגלים" מלשון רגילות הוא. והיינו, שאותו שער, שעל ידו הורגלו להכירו, גלחו ממנו. כמו שאמר: זיל ושני נפשך, כדי שלא יכירוך.   297.  כתב בענף יוסף: מבואר נגלה שזה המאמר רחוק מן האמת לפי פשוטו כרחוק מזרח ממערב. ועיי"ש מה שהביא מספר תורת העולה בביאור הענין באורך.
אתא קודשא בריך הוא, ואדמי ליה כגברא סבא (בא הקדוש ברוך הוא, ונגלה אל סנחריב כאדם זקן).
אמר ליה לסנחריב: כי אזלת לגבי (כשתלך אל) מלכי מזרח ומערב, דאייתיתינהו לבנייהו (שהבאת את בניהם) כדי להלחם בירושלים  298 , ועתה קטלתינהו (נהרגו), מאי אמרת להו (מה תאמר להם, כיצד תינצל מהם)?

 298.  שהביא סנחריב עמו ארבעים וחמשה אלף בני מלכים.
אמר ליה: ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב (אכן, גם אני חושש מכך, שאיני יודע מה לומר להם).
אמר ליה סנחריב: היכי נעביד?

דרשני המקוצר