פרשני:בבלי:סנהדרין קי א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אותבה על בבא (ישבה היא בפתח האוהל), <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> וסתרתה למזיה (וסתרה את שערה).
כל דאתא, כל מי שבא לקרוא לאון בן פלת, חזיה (ראה את אשתו שהיא יושבת כשהיא פרועת ראש), והדר (וחזר לאחוריו), שהרי שיער באשה ערוה.
אדהכי והכי אבלעו להו (בין כך ובין כך, נבלעו עדת קורח בארץ).
איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קעביד משה (ראה מה משה עושה)!
איהו הוה מלכא (הוא עצמו מלך), לאחוה שוויה כהנא רבא (את אחיו הוא מינה לכהן גדול), לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא (ואת בני אחיו מינה לסגני כהונה).
ראה איך הוא דואג רק לעצמו ולמקורביו:
אי אתיא תרומה (אם מביאים תרומה) - אמר משה: תיהוי לכהן.
אי אתו מעשר, דשקילתו אתון (אם מביאים מעשר, שאתם, בני לוי, נוטלין אותו), אמר משה: הבו (תנו) חד מעשרה לכהן (תרומת מעשר).
ועוד דבר הוא עושה לכם, דגייז ליה למזייכו (גוזז הוא את כל שערכם, כפי שנאמר: "והעבירו תער על כל בשרם"), ומיטלל לכו כי כופתא (ומשחק בכם כאילו הייתם שוטים, ואתם חשובים עליו כגלל), עינא יהב במזייכו (נותן הוא עיניו בשערכם, שלא יהיה בכם בעל צורה כמותו).
אמר לה: הא איהו נמי קא עביד (הרי גם משה עצמו גילח את כל שערו)!
אמרה ליה: כיון דכולהו רבותא דידיה (כיון שכל מה שאתם עושים, לגדולתו וכבודו אתם עושים, שאתם מקיימים אפילו דברים שמשימים אתכם כשוטים), אמר איהו נמי: "תמת נפשי עם פלשתים". כלומר, אגזוז גם אני עמהם עכשיו, כדי להפיס דעתם.
ועוד, דקאמר לכו משה: עבדיתו תכלתא (עשו פתיל תכלת על כנפי בגדיכם). אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא מצוה, למה אינו מצוה לעשות את כל הבגד תכלת?
אפיק גלימי דתכלתא (הוצא אתה בגדי תכלת), וכסינהו לכולהו מתיבתך (וכסה בהם את כל בני בית מדרשך)!
היינו דכתיב: "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידה תהרסנה".
"חכמות נשים בנתה ביתה" - זו אשתו של און בן פלת, שהצילה בחכמתה את ביתה.
"ואולת בידה תהרסנה" - זו אשתו של קרח, שהרסה את ביתה באיוולתה.
"ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" -
"אנשים" - היינו מיוחדים שבעדה.
"קראי מועד" - שהיו אנשים חכמים, שיודעים לעבר שנים, ולקבוע חדשים.
"אנשי שם" - שהיה להם שם בכל העולם. "וישמע משה ויפל על פניו". מה שמועה שמע, שנפל על פניו?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש 918 .
918. כתב המהרש"א, דהיינו לפי שפירש מן האשה על פי הדיבור. והיו ליצני הדור אומרים שאי אפשר לילוד אשה לפרוש מן האשה. ודרשו זה מדכתיב: ויקנאו למשה במחנה. משמע, שכל זמן שהיה במחנה, קנאו לנשותיהם. עד שנטה אהלו מחוץ למחנה. והריא"ף פירש, שחשדוהו משום שאהלו היה מחוץ למחנה, ופעמים רבות היו באות נשים לשאול שאלות. והרי אין אשת איש מתייחדת עם איש אחד, אלא אם כן אשתו עמו. והרי משה פירש מאשתו, ולכן חשדוהו. אמנם חלילה למשה בכך, שהתורה מעידה עליו: והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, וסמיך ליה: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. הרי שהיו שם שני אנשים, ואין כאן יחוד.
שנאמר בתהלים: "ויקנאו למשה במחנה", אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה. שאמר לה: אל תסתרי עם משה. שנאמר: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה". שיצא אל מחוץ למחנה, כדי שלא יחשדו בו עוד.
"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", מחל משה על כבודו, והלך בעצמו אל בעלי המחלוקת. אמר ריש לקיש: מכאן - שאין מחזיקין במחלוקת.
דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת - עובר בלאו. שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו". דהיינו, שלא יעשו כקרח ועדתו, שהחזיקו במחלוקת.
רב אשי אמר: המחזיק במחלוקת - ראוי ליצטרע. כתיב הכא, גבי מעשה קורח: "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו" 919 , וכתיב התם: "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג".
919. ופירוש הפסוק: שלא יהי כקרח ועדתו חולקים על הכהונה, כאשר דבר ה' ביד משה לו. "לו" היינו עליו, על אהרן, שיהיו הוא ובניו כהנים. ומזה שנאמר "ביד משה" ולא "אל משה", רמז שהחולק על הכהונה ראוי להצטרע. מהרש"א.
אמר רבי יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד - ראוי להכישו נחש. כתיב הכא, כאשר אדניהו בן חגית התנשא לאמר "אני אמלוך" (וזהו שנחלק על מלכות בית דוד, שרצה למלוך במקום שלמה): "ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת", וכתיב התם: "עם חמת זחלי עפר" 920 .
920. והטעם שראוי להכישו נחש, כפי שמצינו שהנחש היה מלך החיות, ונתקנא באדם היותר חשוב ממנו, ומשום כך נתקלל. כך המתקנא במלכות בית דוד, וחולק על המלכות, ראוי להכישו נחש, שעשה כמידתו. מהרש"א.
אמר רב חסדא: כל החולק על רבו - כחולק על השכינה 921 . שנאמר במחלוקת קורח: "בהצתם על ה'." הרי שאף שנחלקו על משה, נחשב להם הדבר כאילו נחלקו על השכינה.
921. כי מורא רבך כמורא שמים. עיון יעקב.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו (שמתקוטט עמו, ומפטפט נגדו דברים) - הרי הוא כעושה מריבה עם שכינה. שנאמר כאשר רבו בני ישראל עם משה ("וירב העם עם משה וגו'"): "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'."
אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו (שאומר על רבו שנוהג עמו מדת אכזריות) - כאילו מתרעם על השכינה. שנאמר כאשר התלוננו בני ישראל על משה ("וילונו כל עדת בני ישראל על משה וגו'"): "לא עלינו תלנתיכם כי על ה'."
אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו (מחפה ומערים עליו דברים, שמבקש יותר ממה שראוי לו) - כאילו מהרהר אחר שכינה. שנאמר: "וידבר העם באלהים ובמשה" 922 923 .
922. ביאר ביד רמה, שודאי אין להעלות על הדעת שיהו ישראל מהרהרין אחר שכינה. אלא, כיון שהרהרו אחרי משה, מעלה עליהם הכתוב כאילו דברו בשכינה ובמשה. דבר אחר, אי ס"ד שאחר שכינה הרהרו, מה היה להן להרהר על משה, כלום מתרעמין על עבד שעשה מצות רבו? 923. ונאמר באותו ענין, שהיה אחר שניתן להם המן, שאמרו: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וזהו שביקשו יותר ממה שנצרך להם. מהרש"א.
כתוב בספר קהלת: "עשר שמור לבעליו לרעתו". אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח. שעל ידי עשרו נתגאה, וסבר שהוא ראוי למעלת משה ואהרן.
"אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם וגו' ואת כל היקום אשר ברגליהם". מהו "היקום"?
אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו.
ואמר רבי לוי: משוי שלש מאות 924 פרדות לבנות 925 היו המפתחות של בית גנזיו של קרח. וכולהו, כל אותם מפתחות ומנעולים, אקלידי (מפתחות) וקילפי (ומנעולים) דגילדא (היו עשויים מעור 926 ). ואף על פי כן, אף שהיו אותם מפתחות ומנעולים קלים, שהרי היו עשויים מעור, ולא ממתכת, היו צריכים שלש מאות פרדות לשאתם. ללמדנו כמה עשיר היה קורח.
924. כתב הרשב"ם במסכת פסחים (קיט א), שכל שלש מאות שבש"ס - לאו דווקא. 925. דאיתא במס' חולין (ז א) שמכתן של פרדות לבנות קשה ומזיקה לאדם ביותר, לכן שם את אותם מפתחות על פרדות לבנות, כדי שיחששו בני אדם ממכתם, ולא יבואו לגנוב את המפתחות. מהרש"א. 926. עוד פירש רש"י, שאותם מפתחות ומנעולים היו לצורך שקים ומרצופין וכיסים העשויין עור.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים: 927 אחת מהמטמוניות נתגלתה לקרח, וממנה נתעשר ביותר.
927. והיינו מכל אותו ממון שצבר מכל העולם כשהיה רעב, כדכתיב "וילקט יוסף את כל הכסף וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה". והיינו שהביא את הכסף למקום פנימי שהיה לו. מהרש"א.
ואחת מהן נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס (קיסר שהיה בתקופתו של רבי, והיה אוהב ישראל).
ואחת - גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.
ואמר רבי יוחנן: קרח, לא מן הבלועים (שנבלעו באדמה) היה - ואף לא מן השרופין (אותם מאתיים וחמישים איש שהקטירו קטורת, ונשרפו) היה. אלא, במגפה מת.
ומנין לנו שקרח לא היה מן הבלועין?
דכתיב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע וגו' ואת כל האדם אשר לקרח". משמע שבלעה הארץ את אנשיו של קרח, ולא את קרח עצמו.
ומנין לנו שלא היה מן השרופין?
דכתיב: "באכל האש את חמשים ומאתים איש". משמע שהאש אכלה את מאתים וחמישים האנשים שהיו בעדתו של קרח, ולא את קרח עצמו (שהרי היו מאתים וחמישים איש חוץ מקרח. כפי שנאמר: "מאתים וחמשים מחתות, ואתה ואהרן איש מחתתו". שהיו מאתים וחמשים מחתות למאתים וחמשים איש, ועוד שתי מחתות, לקרח ואהרן).
במתניתא תנא: קרח מן גם השרופין, וגם מן הבלועין 928 .
928. שאילו נשרף ולא נבלע, היו הבלועים מתרעמין ואומרים, הוא הביא עלינו כל הפורענות, ואנו נבלעין והוא ניצל! ואילו נבלע ולא נשרף, היו השרופין מתרעמין וכו', לכן נדון בשתי מיתות. והיינו, שליהטו אש תחילה לעיני כל השרופים ובידו היתה המחתה והקטורת בה, וקפלתו האש ככדור, והאש מגלגלת בו עד שהביאתו לפי הארץ בין הבלועים. מדרש תנחומא.
כיצד?
כאשר נשרפו אנשי עדתו, נשרפה נשמתו עמהן, אבל גופו נשאר קיים. לאחר מכן נתגלגל גופו עד מקום הבלועים, ונבלע שם עם כל אשר לו.
מן הבלועים מנין?
דכתיב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח". הרי שהיה קורח מן הבלועים 929 .
929. ומי שסובר שלא היה לא מן הבלועים ולא מן השרופים, יאמר שהמילים "ואת קרח" שייכים להמשך הפסוק: "במות העדה". והיינו - שמת במגפה. רש"י.
מן השרופין מנין?
דכתיב: "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת", והרי אף קרח היה ממקריבי הקטרת! על כרחך שהוא נשרף בהדייהו (עימם).
אמר רבא: מאי דכתיב: "עריה תעור וגו' תבקע ארץ וגו' שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו"?
מלמד שבשעה שנבקעה הארץ, עלו שמש וירח לרקיע ששמו זבול. אמרו לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם! אם אתה עושה דין לבן עמרם (למשה) - נצא להאיר על הארץ, ואם לאו - לא נצא! 930
930. ודאי שלא סברו השמש והירח למנוע אורם כדי שכל העובדים אותם יחזרו בהם, שהרי בטלה בכך הבחירה החופשית. אלא, היות ומצינו שפעמים הזכות גורם למנוע מכשול, הגם שהבחירה חפשית, חשבו חמה ולבנה, שהיות והיה שם קיבוץ עם רב, של עדת קרח וכל ישראל, אולי זכות הרבים יביא המופת על ידי זה שלא יאירו, שאחר שיראו הנקהלים מופת זה, בודאי ישובו מדרכם הרעה, ויתנו מקום לשלום. ומה גם משה רבינו ע"ה, שהיה עניו מכל אדם, ודאי ימחול להם תיכף כשיתנו מקום לשלום, וינצלו נפשות רבות מישראל. ואולם לא היה חפץ ה' בכך, בהיות קרח רשע גמור ושורש קליפה, אין כדאי שיהיה נשמר ממה שהבחירה חפשית מסורה, וצריך זכות להנצל מן החטא. מלא העומר.
עד שזרק בהם הקדוש ברוך הוא חצים (וזהו שנאמר: "לאור חציך יהלכו").
אמר להן לשמש ולירח: והרי בכל יום ויום מלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה בשעה שמניחים כתריהם בראשם, ואינכם מוחים על כך ! בכבודי - לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם?!
ואף האידנא (עתה), לא נפקי עד דמחו להו (אין השמש והירח יוצאין להאיר, עד שמכים בהם בחצים 931 ), שכך גזר עליהם המקום מאז אותו מעשה 932 .
931. ביד רמה הביא שיש מפרשים, שאין יוצאים עד שממחין בכבודו של מקום. 932. עוד פירש רש"י, מאחר שראו השמש והירח שהקדוש ברוך הוא מקפיד על כבודו, שוב בכל יום אינם רוצים להאיר, שהרי מלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה, עד שמכים אותם בחצים.
דרש רבא: מאי דכתיב: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה"? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אם בריאה (נבראה) כבר גיהנם - מוטב. ואם לאו - יברא ה' עתה גיהנם.
והוינן בה: למאי, למה נתכוין משה, כשאמר שיברא ה' עתה?
אילימא למבריה ממש, והא כתיב: "אין כל חדש תחת השמש"! דהיינו, שמאז בריאת העולם בששת ימי בראשית, לא נברא שום דבר חדש.
אלא לקרובי פיתחא (לקרב את פתח הגיהנם) למקומו של קרח, כדי שיפתח שם, ויבלעו בארץ.
"ובני קרח לא מתו". תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר (מלשון "עיר בצורה") להם בגיהנם, שהתקין להם הקדוש ברוך הוא מקום גבוה בגיהנם, ולא העמיקו כל כך, ולכן לא מתו 933 . וישבו עליו (על אותו מקום), ואמרו שירה 934 . אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא (פעם אחת הייתי מהלך בדרך).
933. היות ולמעלה אין הגיהנם רותח כל כך כמו שהוא למטה, כפי שמצינו בכמה מקומות לשון: מעמיקין לו גיהנם, דיוטא תחתונה של גיהנם. וכיון שנתבצר להם מקום גבוה, היו יכולים לישב שם, ולא מתו. תורת חיים. 934. כפי שמצאנו בתהלים (פ"ח): שיר מזמור לבני קרח וגו'. ועיי' במהרש"א.
אמר לי ההוא טייעא (סוחר ישמעאלי): תא ואחוי לך בלועי דקרח (בוא ואראה לך את המקום שנבלעו בו עדת קרח).
אזיל (הלך רבה בר בר חנה עמו), חזא תרי בזעי (ראה שני נקבים), דהוה קא נפק קיטרא מנייהו (שהיה יוצא מהם עשן).
שקל גבבא דעמרא (נטל גיזת צמר), אמשייה מיא (שרה אותה במים), ואותביה בריש רומחיה (והניחה בראש הרומח) ואחלפיה התם (והעבירה מעל אותם נקבים), ואיחרך (נשרף הצמר), לפי שהחום שם היה גדול ביותר.
אמר לי הסוחר הישמעאלי: אצית מה שמעת (הקשב מה אתה שומע) מתוך הנקב.
ושמעית דהוו קאמרי הכי (ושמעתי שכך היו אומרים): משה ותורתו אמת, והן בדאים (על עצמם היו אומרים כן).