פרשני:בבלי:מכות יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות יח א

חברותא

ומתרצינן: אלא הטעם שלומדים "מתרומת ידך" שיש חיוב מלקות באוכל ביכורים קודם קרייה, אינו משום שלומדים איסור אכילת ביכורים חוץ לחומה בקל וחומר ממעשר, אלא משום שהפרטים בפסוק יז קרא יתירא הוא,
(עיין לעיל יז א בתחילת הברייתא של רבי שמעון שהבאנו את כל הפסוקים במלואם)
מכדי, כתיב (שהרי כתוב קודם לכן, בפסוק ו) "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם" וגומר (דברים יב ו - ז)
אם כן, אחר כך כשכותבת התורה את איסור אכילה חוץ לחומה, דיינו לכתוב רחמנא "לא תוכל לאוכלם"! שהרי הפסוק מוסב על הפרטים שפירטה התורה קודם לכן, ולא צריך לפרט שוב את כל הדברים האסורים  36 ,

 36.  ומפרש רש"י שאין זה נחשב לאו שבכללות שאין לוקין עליו, משום שה"לא תוכל לאוכלם" הולך על כל הדברים המפורטים לעיל, וזה נחשב כאילו פירט הכתוב לאו בכל אחד ואחד בנפרד.
אז מדוע מיהדר מפרש בהו רחמנא, זה שחזרה התורה לפרט: מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך - למה לי?
אלא מיותרים הם לענין איסור אכילה חוץ לחומה, ולא מחמת הקל וחומר, אלא מחמת שנתפרשו כבר בפסוק הקודם.
ולכן, תנהו ליחודי להו איסורי לאוי חדשים, שיש בהם מלקות. הלכך בביכורים תנהו לענין אכילה קודם קרייה שחייב מלקות, וכן לכל חד וחד תנהו לאיסור חדש שחייב בו מלקות  37 .

 37.  הקשה רש"י, כיצד לומדים מיתור זה את כל האיסורים שלמד רבי שמעון, והרי לא ניתן ללמוד איסור שיש בו מלקות בקל וחומר, אם כן אולי פרט הכתוב רק כדי לאסור אכילה קודם זריקת דמים, שיהא בכל אחד מהפרטים לאו שיש בו מלקות, חוץ מביכורים שלא שייך בו זריקת דמים, ורק אותו נדרוש לענין איסור אכילה קודם קרייה. ותירץ שאין הכי נמי, רק באיסורים אלו יש חיוב מלקות; ומה שכתוב במשנה שלוקין באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים, זה נלמד ממקום אחר, שכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" והובא בגמרא לקמן; ומה שאמר רבא "לוקה חמש" וכלל שם גם עוד איסורים חוץ מאיסור אכילה קודם זריקת דמים, מפרש רש"י שבדברי רבא נשארת הגמרא עם התירוץ שאמרה קודם, שכוונת רבא לאיסורי לאו בלא מלקות. יוצא לפי רש"י, שלמסקנא לרבי שמעון לוקין מפסוק זה על ביכורים עד שלא קרא עליהם ועל אוכל קדשים לפני זריקה, ושאר הדברים שלומד רבי שמעון מקל וחומר אינו אלא לאיסורא. אבל הר"י בתוספות כאן פירש, שהיתור מועיל לגלות לנו שעל כל האיסורים שאנו לומדים, גם אלו שנלמדים מקל וחומר, בכולם יש חיוב מלקות. ולפי זה "לוקה חמש" שאמר רבא, הכוונה למלקות ממש. וכן כתב הרמב"ן, אבל מטעם אחר. שסובר שמחמת היתור לומדים איסור חדש מכל פרט, משום שאיסור שנלמד בכל פרט נתרבה לכל הפרטים בהיקש, ומה שרבי שמעון למד את כל הפרטים אחד מהשני בקל וחומר, זהו לימוד בעלמא, לומר שאף קל וחומר הוא, אבל עיקר הלימוד הוא בהיקש. וכן משמע בדעת הרמב"ם שפסק שלוקה בכל האיסורים הנלמדים מפסוק זה, משמע שסובר כפירוש ר"י בתוספות (כך פירש הלחם משנה בפ"ד מבכורות הט"ז), או כפירוש הרמב"ן (כך פירש הפני יהושע).
גופא: שנינו לעיל אמר רבא: זר, שאכל מן העולה, לפני זריקה, חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש.
א. משום אוכל קדש חוץ לחומה, ונלמד בקל וחומר ממעשר. ב. משום אוכל חוץ לקלעים, ונלמד בקל וחומר מחטאת ואשם. ג. משום אוכל לפני זריקת דמים, ונלמד בקל וחומר מתודה ושלמים. ד. משום זר גמור שאוכל אפילו לאחר זריקה, ונלמד בקל וחומר מבכור. ה. משום אוכל עולה אפילו לאחר זריקה ואפילו לפנים מן הקלעים.
ומקשינן על רבא:
ולילקי נמי משום "וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט), שנאמר גבי קרבנות המילואים, שהיות וכתוב "כי קדש הם", ונתן הכתוב טעם לדבר לפי שהם קדשי קדשים, אם כן, בא להזהיר את הזר בלאו על כל קדשי קדשים, שלוקה הזר על אכילתם. ומדוע לא החשיב רבא לאו זה?
ומתרצינן: הני מילי שעובר בלאו זה, רק היכא דלכהנים חזי. (ראוי) להם לאכול מהקרבן כשהוא בפנים, שהרי מדובר שם בקרבנות המילואים הנאכלים, שהם חטאת ושלמים, וכתוב שם בתחילת הפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם".
מה שאין כן הכא, בקרבן עולה, דלכהנים נמי לא חזי בשרם לאכילה גם כשהוא בפנים המחיצות,  1  היות שכל בשר העולה נשרף כליל על המזבח, אין הם בכלל הלאו הזה, ולכן אינו לוקה משום לאו זה.

 1.  ביאור קטע זה הוא על פי הריטב"א. ועיין באור שמח (פי"א ממעשה הקרבנות ה"ג) שהקשה על לשון הגמרא כאן, ואין מקום לקושיתו לפי ביאור הריטב"א.
ומקשינן: ולילקי נמי משום (שמות כט) "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". שלמדנו מהמילה המיותרת "בשדה", שמדבר הכתוב בבשר קדשים שיצא חוץ למחיצות, כמו "שדה" שאין בו מחיצות, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, נאסר.
(וכמו כן עובר, שהוציא את ידו (חוץ למחיצת אמו) בשעת שחיטת אמו, לא עלתה לו ליד העובר שחיטה של אמו, ונאסר).
ואם כן, גם במקרה של רבא, צריך ללקות משום לאו זה, ומדוע לא החשיבו רבא?
ומתרצינן: הני מילי שעובר בלאו זה, רק היכא דבפנים המחיצות חזי לאכילה, דומיא ד"בשר בשדה".
מה שאין כן הכא, בבשר קרבן עולה דבפנים נמי לא חזי. לכן אינו עובר בלאו זה  2 .

 2.  בחידושי רי"ז הלוי (ריש הלכות פסולי המוקדשים), מבאר שלאו זה אינו דין מיוחד בקדשים, שכן הוא שייך גם בחולין, בעובר שהוציא ידו והחזירה; ואין לומר שהם שני דינים נפרדים ורק יוצאים מפסוק אחד, שהרי בגמרא בחולין (סח, א) מוכח שהם דין אחד, וכן מפורש בתוספות כאן (ד"ה ולילקי משום ובשר) שכתבו "ושם יוצא חדא הוא", וכן מדויק ברמב"ם (פי"א ממעשה הקרבנות ה"ו) שכתב: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטריפה כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות. ולפי זה מבאר הרי"ז הלוי, שגדרו של הלאו הוא איסור על היוצא חוץ למחיצה של אכילה, שזה שייך גם בחולין, ולא איסור על היוצא חוץ למחיצה של הקרבה, שאינו שייך בחולין. וזהו ביאור הגמרא, שהלאו של "ובשר בשדה טרפה" שייך רק לבשר הנאכל, שהעזרה היא מחיצתו לענין אכילה, אבל כאן בבשר עולה שגם בפנים לא ראוי לאכילה, אם כן אין לו מחיצת אכילה כלל, ולא שייך בזה הלאו של "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", ולכן חייב רק משום הלאו של אוכל חוץ לחומה בלבד.
ומקשינן: ולילקי נמי כדרבי אליעזר. דאמר רבי אליעזר, מזה שכתוב גבי נותר (שמות כט) "לא יאכל כי קדש (הוא)  3  (הם) ". וכיון שנתן הכתוב טעם לדבר שנפסל "כי קודש הוא", לומדים מכך,

 3.  מסורת הש"ס, אבל הרש"ש בפסחים (פה, א) על רש"י ד"ה הרי זה, הגיה שצריך לומר "הוא". משום ש"הם" נאמר גבי נותר.

דרשני המקוצר