פרשני:בבלי:שבועות ד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אינו חייב קרבן אלא על שבועה אחת. כיון שנשבע על הככר שלא יאכלנה, הרי היא נאסרת עליו באכילה, ושבועתו השניה באה לקיים את המצוה שהתחייב בה, והנשבע לקיים את המצוה פטור מקרבן.
ומוסיפה המשנה לומר: זו היא שבועת ביטוי להבא שחייבין על זדונה מכות, משום שנשבע להבא ועבר על שבועתו במעשה האכילה, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ודייקינן מלשון המשנה: 'זו היא שבועת ביטוי להבא דחייבין על זדונה מכות' משום שעבר על שבועתו במעשה. אבל אם נשבע "אוכל כיכר זו" ולא אכל אותה, לא לקי, משום שעבר על שבועתו בלא מעשה. ומוכח, שסבר התנא בסתם משנה שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. 1
1. הקשו התוס', מה היא ראיית הגמרא משבועה שאוכל ככר זו ולא אכלה שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה, ואולי הפטור הוא משום שההתראה היא התראת ספק, שהרי יש לו אפשרות לאוכלה. ותירצו, שאחר שבועתו לאכול, זרק את הככר לים, והתרו בו בשעת זריקה שלא יזרקנה, שבזריקתו הוא מבטל בודאי את שבועתו לאוכלה, ואין זה התראת ספק, אך זה נחשב ללאו שאין בו מעשה, כיון שבזריקה לים הוא אינו עובר במעשה על שבועתו, שהרי השבועה היתה שיאכלנה, ובזריקה לים הוא רק מונע את האפשרות לקיים את שבועתו, אך לא עובר בכך בזה שאינו אוכלה (לפי ביאור המצפה איתן והקהלות יעקב בדברי התוס'). אך הירושלמי (פרק ג הלכה ז) חולק, וסובר שאם ישרוף את הככר או יזרקנו לים, זה נחשב שעובר על לאו שיש בו מעשה, וחייב עליו כדין לאו שיש בו מעשה. והוא כדברי הפני יהושע כאן, שהקשה על התוס', הרי בזריקה זו לים הוא מבטל במעשה את שבועתו, ואין זה לאו שאין בו מעשה וכתבו התוספות, שנחשבת ההתראה להתראת ספק גם באופן שזורק את הככר לים, כמו שאומרת הגמרא במכות, שאם נטל את האם מעל הביצים, אפילו שיבר לאחר מכן את כנפיה, נחשבת התראתו להתראת ספק (למאן דאמר בטלו ולא בטלו). והקשה רבי עקיבא איגר מהו הדמיון?! והרי שם, שעת העבירה היא שעת הנטילה, ואז יש לנו ספק אם ישלחה או לאו, אבל כאן שעת העבירה היא שעת הזריקה לים, שאין בה כל ספק!
אך עדיין קשיא: מכדי, הרי האי סתמא והאי סתמא, ואם כן, מאי חזי רבי יוחנן דעביד כי האי סתמא? ליעביד כי האי סתמא!?
ומתרצינן: ולטעמיך, תיקשי על רבי, מסדר המשנה, גופיה - היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי?
אלא, יש לתרץ את דברי רבי, דמעיקרא סבר רבי כי לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולפיכך סתמה כך במשנה בתחילת המסכת. והדר סבר רבי שאין לוקין עליו וסתמה (במתניתין לקמן, בדף כז ב). ומשנה ראשונה, על אף שחזר ממנה רבי, לא זזה ממקומה.
והיינו: אחר שנשנית המשנה לתלמידים והתפשטה ביניהם, לא היתה יכולת לדורות הבאים אפשרות לבטלה. והניחו חכמים את שתי המשניות במקומן, והמשכיל יבין שהמשנה האחרונה היא עיקר, ולהלכה, שחזר בו רבי מהראשונה. ולפיכך, פסק רבי יוחנן כמשנה אחרונה, שהרי גם רבי חזר בו ושנאה להלכה בתור משנה אחרונה.
אלא שעדיין יש להקשות: במאי אוקימתא למתניתין דשתים שהן ארבע, כרבי ישמעאל, ולא מדברת משנתנו בחיובי קרבן אלא בחיובי מלקות, וסובר רבי ישמעאל שלוקים על לאו שאין בו מעשה. אם כן, תיקשי, כיצד נעמיד את דין מראות נגעים שתים שהן ארבע לחיוב מלקות? והרי מאי מלקות איכא בנגעים? (אבל אם נעמיד את משנתנו בדין קרבן, שפיר, שהרי מביא המצורע קרבן לטהרתו).
ומתרצינן: בקוצץ בהרתו. וכרבי אבין אמר רבי אילעא. דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר בתורה "השמר", "פן" ו"אל", אינו אלא לא תעשה, ובנגעים נאמר 'השמר בנגע הצרעת', וחייב מלקות על קציצתם.
ולפיכך כוונת דברי המשנה "מראות נגעים שנים שהן ארבעה" היא להשמיענו שעל ארבעה סוגי נגעים, שאת ותולדתה ובהרת ותולדתה, חייבים מלקות על קציצתם.
אלא שעדיין תיקשי: תינח מראות נגעים דאיכא לאוקמי במזיד ולמלקות. אך הא דתנן, יציאות השבת שתים שהן ארבע', מאי מלקות איכא?, והרי מלאכת הוצאה היא לאו שניתן לאזהרת מיתת - בית - דין הוא, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו? (והא דאין לוקין עליו הוא משום שעל לאו שכזה נאמר עונש מיתה, ולא נאמר בו עונש מלקות).
ומתרצינן: משום הכי קא מוקמינא מתניתין כרבי ישמעאל דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתתביתדיןכן לוקיןעליו, ושפיר אמרינן חייב שתים שהן ארבע מלקויות ביציאת השבת.
ומקשה הגמרא על לשון התירוץ "משום הכי קא מוקמינא כרבי ישמעאל", שמשמע, הא לאו הכי, לולי הקושי לחייב מלקות על מלאכת הוצאה, קיימא משנתנו שפיר כרבי עקיבא. והרי לעיל קשיא לן דין ידיעות הטומאה לרבי עקיבא, שאינו מחייב אלא על העלם טומאה ולא על העלם מקדש וקדשיו, ולפיו חייבים רק שתים ולא ארבע?!
ומתרצת הגמרא: עתה, לאחר שהעמדנו לעיל את דין המשנה בידיעות הטומאה במזיד ולמלקות, ניתן היה להעמיד באותה דרך את המשנה גם אליבא דרבי עקיבא:
לאו האם לא אמרת שמשנתנו האומרת ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, רבי ישמעאל היא, ולמלקות. אם כן, רבי עקיבא נמי אפשר להעמיד את משנתנו כמותו, ולמ לקות.
(ואדרבה, עדיף להעמידה כרבי עקיבא, משום שסתם מתניתין רבי מאיר היא, והוא קיבלה מרבי עקיבא), ולכן שפיר אמרינן שרק משום שקשיא לו דין מלקות בהוצאה שבת העמדנו את משנתנו כרבי ישמעאל, ולולי זאת, שפיר יש להעמידה כרבי עקיבא, ולמלקות.
אך עדיין קשה: כיצד אפשר להעמיד את דין ידיעות הטומאה במזיד ובמלקות? שהרי תיקשי: אי הכי, וכי "ידיעות הטומאה" הן המחייבות שתים שהן ארבע? והרי "התראות הטומאה" מיבעי ליה לתנא למימר?
ומנסה הגמרא ליישב על ידי הצעת גירסא חדשה במשנה: הא, לא קשיא. תני: ידיעות דהתראות.
אלא שחוזרת הגמרא ודוחה, שלא תעזור לנו גם הגירסא החדשה:
אי הכי, שמשנתנו מדברת במזיד, כיצד יתכן כלל שתים שהן ארבע? והרי רק תרתי מלקיות בלבד הוא דהויין - על ידי התראה לא לאכול בשר קודש, ועל ידי התראה לא להכנס למקדש בטומאה, ותו ליכא!
ותו קשיא: כיצד ניתן להעמיד את המשנה במזיד? והרי אומרת המשנה במפורש "את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים". ואם מדובר במזיד, 'העלמה' למלקות, מאי עבידתיה?!
ותו תיקשי: הרי מבואר במשנה: הרי זה בקרבן עולה ויורד. ואילו במזיד, אין חיוב קרבן אלא מלקות בלבד!?
אלא, אמר רב יוסף, משנתנו לא אתיא כולה לא כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל, אלא שיטת רבי היא. והיא מדברת בקרבן ולא במלקות. ונסיב ליה רבי אליבא דתנאי, שכתב את המשנה לפי שיטות חלוקות -
בידיעות הטומאה נסיב ליה כרבי ישמעאל ומחייב קרבן בין על העלם מקדש וקדשיו ובין על העלם טומאה. ואילו בשבועות נסיב ליה כרבי עקיבא, שחייב קרבן בין על העתיד ובין על העבר.
ולפי דברי רב יוסף יש לגרוס במשנה כך:
שבועות, לרבי עקיבא, שתים שהן ארבע.
ידיעות הטומאה, לרבי ישמעאל, שתים שהן ארבע!
אמר רב אשי: אמריתא לשמעתא דרב יוסף קמיה דרב כהנא, לפי הגירסא שלרבי עקיבא חייב בשבועות, ולרבי ישמעאל חייב בידיעות הטומאה.
ואמר לי רב כהנא: לא תימא, רבי נסיב לה אליבא דתנאי, וליה לא סבירא ליה. אל תטעה לומר, שאמר רב יוסף לגרוס במשנה את שמותם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל משום שעל ידי כך משתמע שרבי רק הביא דבריהם אך אינו פוסק כמותם. אלא, רבי טעמיה דנפשיה פריש, שהוא עצמו סובר, מטעם שלו, כרבי עקיבא בשבועות, וכרבי ישמעאל בידיעות הטומאה.
דתניא: מנין שאינו חייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה שנטמא, וידיעה בסוף, שנודע לו שבטומאתו אכל קודש או נכנס למקדש, והעלם הטומאה בינתיים, בשעה שנכנס או אכל? תלמוד לומר: "ונעלם", "ונעלם" שתי פעמים, דברי רבי עקיבא. (דכתיבי תרי קראי: 2 ונעלם ממנו והוא טמא, ונעלם ממנו והוא ידע. ודרש רבי עקיבא, מכאן שלפני העלמתו צריכה להיות ידיעה, וגם לאחר העלם, כי אם לא ידע שחטא, כיצד יביא קרבן?).
2. רש"י מבאר שהכתוב "ונעלם" מגלה על הידיעה הראשונה, אבל לידיעה האחרונה שחטא, אין צורך בלימוד מהכתוב, אלא סברא הוא, שאם לא יידע מחטאו, לא יביא קרבן. והקשו התוס', שאם כן, לא רק בטומאת מקדש וקדשיו, אלא גם בכל החטאות, נדרוש מהכתוב "או הודע" שצריך ידיעה בתחילה! ? ודנו רבותינו האחרונים, האם הידיעה האחרונה היא תנאי לחיוב קרבן חטאת, או שהיא רק מציאות, שבלעדיה לא יביא החוטא את קרבנו, ותלו זאת בשאלה, האם הידיעה היא דין באדם המתכפר, שללא ידיעת החטא אין לו כפרה, או שהידיעה היא דין בהבאת הקרבן, שאין קרבן חטאת נקרב אלא על דבר ברור. ועיין בספר קהילות יעקב בסוף סימן ד', ששאל את החזון איש מדברי רבי שמעון במסכת כריתות (כג א), ששנים החייבים חטאת אחת "ממה נפשך", באופן שרק אחד מהם חייב בה, אלא שאין יודעים מיהו זה שחייב, יכולים להביא חטאת אחת, ולהתנות שהיא תעלה עבור מי שחייב בה. וזאת, אף על פי שלכל אחד מהם יש רק ידיעת ספק, וידיעת ספק כשלעצמה אינה מחייבת חטאת. וענהו החזון איש, שגם רבי שמעון הסובר שידיעה מעכבת, סובר שידיעת חטא של "ממה נפשך", הנובעת מחיוב של אחד מתוך השנים בודאי, נחשבת לידיעת חטא. עוד הביא הקהילות יעקב, שהעיר לו בנו הגר"ח, שבהשמטות שיטה מקובצת (לדף כב ב אות כג), כתב בשם תוספות הרא"ש, שרבי שמעון סובר שצריך ידיעה, אלא סובר שבכהאי גונא שפיר חשיב ידיעה, כיון שאחד מהם בודאי אכל קודש.