פרשני:בבלי:שבועות ח א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ותו הוינן בה: גילוי עריות נמי קשיא היכי דמי? איך היה לנו הוה אמינא ששעיר הפנימי יכפר על כך? והרי אי איירי במזיד - בר קטלא הוא. אי בשוגג - בר קרבן יחיד הוא!?
ומתרצינן כדלעיל: במזיד ולא אתרו ביה. או בשוגג ולא אתיידע ליה שחטא!
וכן הוינן ביה: שפיכות דמים נמי קשיא היכי דמי? אי במזיד - בר קטלא הוא, אי בשוגג - בר גלות הוא!?
ומתרצינן: מצינו שלשה אופנים: במזיד ולא אתרו ביה, בשוגג ולא אתידע ליה, אי נמי, בהנך דלאו בני גלות נינהו, (כגון שזרק אבן, ולאחר שזרקה הוציא הנהרג את ראשו ועל ידי כך נהרג).
אמר מר: יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר מכפר? תלמוד לומר "מטומאות" ולא כל טומאות. מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות - בטומאת מקדש וקדשיו שחייבים עליהקרבןעולה ויורד, אףכאןבכפרת שעיר הפנימי, בטומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי יהודה. ומבארת הגמרא: מאי חלק הכתוב טומאה זאת? - דמייתי עליה קרבן חטאת בעולה ויורד, ואילו על שאר עבירות מביא קרבן חטאת קבוע.
אך דנה הגמרא: אימא, אולי נאמר שהשעיר הפנימי בא לכפר על חטא של עבודה זרה. ומאי חלק חטא זה משאר חטאים -
(סימן ע"ז, יולדת, מצורע, נזיר)
בכך דמייתי על חטא עבודה זרה שעירה בלבד, ולא כשבה. ואילו על שאר החטאים מביא או כשבה או שעירה!?
אמר רב כהנא: אנן, חלק הכתוב להקל קאמרינן, שיש לנו ללמוד במה מצינו שחלק הכתוב למקום שהקל בו הכתוב, כמו שעיר הפנימי, שהוא קולא ליחיד, שאינו צריך להוציא מממונו אלא מתכפר בקרבן הציבור. והאי, קרבן חטאת של עבודה זרה, חלק להחמיר הוא, שהחמיר הכתוב בו יותר משאר חייבי כריתות, להביא על שגגת עבודה זרה שעירה בדוקא, ואם לא ימצא שעירה אלא בדמים יקרים, יביאנה על כרחו.
ואכתי הוינן בה: ואימא על טומאת יולדת בא השעיר לכפר, שמצינו שחלק אותה הכתוב להקל משאר טומאות, דמייתא קרבן עולה ויורד, ולא קרבן קבוע. וכפרת השעיר ביום הכיפורים תועיל לה, 1 שאם עבר עליה יום הכפורים ועדיין לא הביאה את קרבנה, יהיה לה מותר לאכול בקדשים, ולא תצטרך להביא קרבן!?
1. את שאלת הגמרא "ואימא יולדת", מבאר רש"י, שאם עבר עליה יום הכיפורים, אוכלת בקדשים בלא להביא קרבן. והקשו התוס', הרי מי שמחוייב קרבן אינו יכול להתכפר בלי להביאו! ? וביארו התוס', כיון שעיקרו של קרבן יולדת אינו בא לכפרה, אלא להכשירה לאכול בקדשים, היא איננה נחשבת כחייבת קרבן יחיד, ולכן די לה בשעיר של יום הכיפורים. אך הקשו התוס', שהיה לגמרא לענות כמו שעונה הגמרא במסכת כריתות על השאלה ששעיר המשתלח יפטור את היולדת מקרבן, שבכל זאת היא צריכה להביא את הקרבן, כדי להתירה באכילת קדשים. וגם כאן, היה לגמרא לענות שלא די לה בכפרה של השעיר הפנימי, אלא היא עדיין צריכה היתר לאכילת קדשים, והיתר זה הוא רק באמצעות קרבן יולדת, שהיא חייבת בו. ובספר "באר יעקב" (למסכת שבועות) ביאר, שכאן הגמרא מדברת ביולדת ודאי, ואילו במסכת כריתות מבואר שהגמרא עוסקת ביולדת ספק, שחיובה הוא "עולת העוף הבאה על הספק". ויש חילוק מהותי ביניהם, לפי המבואר בחידושי הגרי"ז (הלכות מחוסרי כפורים פרק א), שחטאת העוף הבאה על הספק, (כמו ביולדת ספק) עיקר דינה הוא הכשרת המביא את הקרבן לאכילת קדשים, בעוד שבמחוסרי כפרה ודאי (כמו יולדת ודאי), עיקר דין הבאת קרבנם הוא עצם החובה שחייבתם התורה להביא את הקרבן, אלא שבכך הם גם נכשרים לאכול בקדשים. והסבר זה הוא רק לשיטת הרמב"ם (וכן מוכח ברש"י), שחטאת העוף הבאה על הספק היא רק במחוסרי כיפורים. ולפי זה, רק במסכת כריתות ענתה הגמרא שהשעיר המשתלח, שבא לכפרה על חטא, אינו פוטר את ספק יולדת מלהביא את חטאת העוף הבאה על הספק, כיון שעיקר חיובה הוא הכשרתה לאכילה בקדשים, ואילו השעיר המשתלח בא לכפרה. אך כאן, שמדובר ביולדת ודאי, כיון שעיקר חיובה הוא הבאת הקרבן (אלא שהיא גם מוכשרת בו לאכול בקדשים), שפיר הקשתה הגמרא, שתיפטר מהבאת קרבנה, כיון שיולדת נקראת חוטאת, והיא חייבת כפרה על חטאה, והרי היא מתכפרת בשעיר הפנימי. אך לעומת זאת, שיטת התוספות היא, שחטאת העוף הבאה על הספק היא גם על ספק חטא סתם, ונמצא שחיוב של חטאת העוף הבאה על הספק הוא אפילו במקום שאין צורך בהכשרה לאכילת קדשים, ולכן הקשו התוספות מדוע לא מתרצת הגמרא כאן כמו במסכת כריתות.
אמר רב הושעיא: "לכל חטאתם" כתיב, ולא "לכל טומאותם". שהשעיר בא לכפר או להגן מעונש על חטא ואינו בא לטהר, ואילו יולדת, קרבנה אינו בא על חטא אלא כדי לטהרה לאכול בקדשים.
ומקשינן: ולרבי שמעון בן יוחאי, דאמר יולדת נמי חוטאת היא (שבשעה שכורעת ללדת נשבעת שלא תזקק לבעלה), וקרבנה בא על חטא, מאי איכא למימר? ונאמר לפיו שהשעיר הפנימי בא לכפר על יולדת, לפי שמצינו שהקל בה הכתוב בקרבן עולה ויורד.
ומתרצינן: רבי שמעון לטעמיה, דאמר בברייתא - ממקומו הוא מוכרע שכפרת השעיר הפנימי היא על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב "וכפר על הקודש מטומאות"
- מטומאות של קודש!
ואכתי הוינן בה: ואימא מצורע הוא זה שמתכפר בשעיר הפנימי, 2 כי מצינו שהקל בו הכתוב להביא קרבן עולה ויורד? ומתרצינן: אמר רב הושעיא: "לכל חטאתם" כתיב, ולא "לכל טומאותם". ומצורע אינו חוטא, אלא זקוק לטהרה כדי לאכול בקדשים.
2. רש"י כתב שאין לגרוס "ואימא מצורע דמייתי ציפורים", משום שצפרי מצורע אינם קרבים, ולבד הקרבן הם באים, ז' ימים לפני הקרבן. אך הר"ן מיישב את הגירסא, כי על אף שאין הצפרים קרבות למזבח, מכל מקום הן נחשבות "כעין קרבן". ובהגהות הרשב"א כאן, ציין הרב המגיה לדברי המהר"ם חלאוה (פסחים כה), שצפורי מצורע הן הקדש, וכן לדברי התוס' בזבחים (קטז א, ד"ה ודילמא) שכתבו שצפרי מצורע הן כעין קרבן. ובמסכת נזיר (ג ב) אומרת הגמרא "ודלמא הרי עלי כצפרי מצורע, קאמר", וביארו התוס' והרא"ש שכוונת האדם לקבל על עצמו להביא צפרי מצורע עבור חברו. והקשה הגרי"ז (בכתבים), כיון שצפורי מצורע הן חולין, כיצד נדר להתחייב להביאם מצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כאשר אין בהן תורת קדשים! ? אך מכל המקורות לעיל מבואר שהן "כעין קרבן".
אלא שעדיין יש לשאול: ולשמואל בר נחמני, דאמר על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים וכולי, ולפיו מצורע חוטא הוא, מאי איכא למימר, שהרי קרבנו על חטא הוא בא, ואם כן, דלמא עליו מכפר השעיר הפנימי?
ומתרצינן: אמנם הוא נהיה מצורע בגלל חטאיו, אך קרבנו אינו בא לכפר על החטאים האלו כי התם, נגעיה הוא דאכפר ליה, צער הנגע הוא זה שמכפר על העוון, וקרבן בא רק כדי לאישתרויי למצורע בקדשים, להתירו באכילת קדשים, ושוב אפשר לדרוש - לכל חטאתם, ולא לכל טומאתם! ושוב הוינן בה: ואימא נזיר טמא הוא זה המתכפר בשעיר הפנימי, שאם לא הביא את קרבן החטאת שהוא חייב בו עד יום הכיפורים, תועיל לו כפרת השעיר שלא יצטרך להביא את קרבן היחיד שלו? ומצינו דחלק בו הכתוב להקל, דמייתי תורים ובני יונה!?
אמר רב הושעיא: "לכל חטאתם" כתיב, ולא "לכל טומאותם". ואילו קרבן החטאת של נזיר שנטמא בא כדי שתחול עליו נזירות טהרה, ולא בתור כפרה על חטא.
ופרכינן: ולרבי אלעזר הקפר, דאמר נזיר נמי חוטא הוא משום שציער את עצמו מן היין, מאי איכא למימר?
ומשנינן: רבי אלעזר הקפר סבר לה כרבי שמעון, שאינו לומד בבנין אב, אלא דאמר - ממקומו הוא מוכרע שכפרת השעיר היא על טומאת מקדש וקדשיו בלבד.
אמר מר: רבי שמעון אומר - ממקומו הוא מוכרע, שהרי הוא אומר "וכפר על הקודש מטומאות", ופשטיה דקרא משמע - מטומאתו של קודש!
והוינן בה: הרי שפיר קאמר רבי שמעון, ואמאי פליג עליו רבי יהודה?
ומשנינן: ורבי יהודה, אמר לך - ההוא קרא ד"וכפר על הקודש מטומאות", מיבעי ליה למילתא אחריתא, ללמדנו שכפרת ההיכל תהיה ככפרת קודש הקדשים, כי היכי דעביד לפני ולפנים, כמו שמזה מדם הפר ומדם השעיר אחת למעלה ושבע למטה בבית קדש הקדשים, הכי נעביד נמי בהיכל, מול הפרוכת!
ורבי שמעון סבר - ההוא דין שיש להזות בהיכל כמו בקודש הקדשים, מ"וכן יעשה לאהל מועד" נפקא!
ורבי יהודה אמר - אי מההיא ד"וכן יעשה לאהל מועד", הוה אמינא שאין מזים בהיכל מול הפרוכת משארית הדם שנותרה מההזאה בקודש הקדשים, אלא ניתי פר ושעיר אחריני, ונעביד מדמם כשם שנעשה בראשונים. לכן קא משמע לן קרא ד"וכפר על הקודש", שאין מביא פר ושעיר אחרים, אלא מזה מהדם שנשאר מההזאה בקודש הקדשים.
ורבי שמעון סבר - הא דכתיב "וכן יעשה לאהל מועד", משמעותו היא מיניה, הזאה מאותו הדם שנעשתה ממנו ההזאה בפנים, משמע! ולפיכך מיותר הכתוב של "וכפר על הקודש מטומאות", ללמד שכפרת השעיר הפנימי היא על טומאת מקדש וקדשיו בלבד.
אמר מר: יכול על כל טומאות שבקודש יהא שעיר זה מכפר? תלמוד לומר "מפשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים, במזיד, שאינן בני קרבן, אף חטאים, בשוגג, שאינן בני קרבן.
והוינן בה: הרי מאי ניהו מה הם החטאים של טומאת מקדש וקדשיו שהתמעטו מכפרת השעיר משום שהם חייבים בקרבן יחיד? - אלו החטאים על טומאה אשר יש בה בטומאה ידיעה בתחילה, ויש בה ידיעה בסוף.
והרי האי חוטא, בר קרבן יחיד הוא! וזוהי כפרתו האמורה בתורה. ומדוע היה מקום לומר שיתכפר בשעיר הפנימי, עד שהוצרך התנא להשמיענו שאינו מתכפר בו?