פרשני:בבלי:עבודה זרה ח ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
הלכך, כך יעשה: 11 <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> כל תלתין יומא שלאחר ההילולא (שמחת הנשואין), בין אמר לו הגוי שמשתה זה עושה מחמת הלולא, ובין לא אמר לו, אסור להשתתף במשתהו, כי מן הסתם עושה המשתה מחמת הנישואין, ובכל ימי ההלולא מקריב לאלילים.
11. כתב הראב"ד, הגמרא דנה בבא לאכול עמו במשתה בנו, אבל לשאת ולתת אינו אסור אלא יום אחד.
מכאן ואילך, אחרי שלושים יום, אם אמר לו הגוי שמשתה זה הוא מחמת הלולא - אסור. ואי לא אמר ליה "מחמת הלולא", אלא מזמינו סתם, שרי. מותר, שאז אינו ברור שמקריב לאלילים.
והגמרא מבארת, כשאומר לו "מחמת הלולא", עד מתי נמשכת ההלולא, להיות אסור להשתתף:
וכי אמר ליה, כאשר אכן אומר לו "מחמת הלולא" - עד אימת? עד מתי אסור?
אמר רב פפא: עד תריסר ירחי שתא. שנים עשר חודשי השנה, ולא יותר.
ועתה דנה הגמרא, ממתי אסור לפני יום ההלולא.
ומעיקרא, מלפני הנשואין, ממתי חוששין שמשתהו הוא לשם נשואין, מאימת אסור להשתתף במשתהו?
אמר רב פפא משמיה בשמו דרבא: מכי רמו, מעת שמטילין שערי שעורים באסינתי, בעריבה כדי לעשות שכר, כתחילת הכנותיו למשתה. 12
12. ורש"י מפרש פירוש שני, שהיו נוהגים לזרוע שעורין בעריבה מלאה עפר קודם ימי החופה, ואת השעורין שצמחו היו מביאין לפני החתן והכלה, ואומרים להם "פרו ורבו כשעורים הללו המקדימין לצמוח מכל תבואה".
ומקשינן על מה שאמרו שאחר שנים עשר חודש מותר אם לא אמר לו שהמשתה הוא מחמת נשואין:
וכי לבתר תריסר ירחי שתא, לאחר שנים עשר חדשי השנה, שרי, מותר?!
והא, הרי מצינו שרב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע, הגיע לבי, לבית ההוא עובד כוכבים, לבתר תריסר ירחי שתא, ושמעיה, ושמע אותו רב יצחק דאודי, שהוא מודה לאלילו, ולא אכל רב יצחק אצלו.
הרי שאף אחרי שנים עשר חודש עדיין הם מודים לאלילים!?
ומתרצינן: שאני, שונה הדבר אצל רב יצחק בריה דרב משרשיא, כיון דאדם חשוב הוא, והגוי שמח אתו מאוד, לכן הוא הודה לאלילו, אבל לשאר אדם מותר.
שנינו במשנתנו: וקטרטסים.
אחרי שהגמרא הביאה ברייתא לבאר את "קלנדא" ו"סטרנורא" שנשנו במשנה, ובאה הגמרא לבאר את "קרטסים".
מאי קרטסים?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שתפסה בו רומי מלכות, שנלחמו עם היוונים ונצחו אותם, ומלכו בכל העולם. ויום זה חוגגים אותו, ומקריבים בו קרבנות לאליליהם.
ומקשינן: איך תאמר שהוא יום שתפסה בו רומי מלכות? - והא תניא, קרטסים ויום שתפסה בו רומי מלכות, אסורים שלשה ימים לפניהם.
ומוכח שקרטסים ויום שתפסה בו רומי מלכות, הם שני ענינים נפרדים!
ומתרצינן: אמר רב יוסף, אכן שתי תפיסות תפסה רומי. אחת בימי קלפטרא מלכתא, קליאופטרה מלכת אלכסנדריה, שנלחמו הרומאים עמה, ונצחוה, ותפסו ממנה את המלוכה המצרית. ואחת שתפסה רומי בימי יוונים, מידי היוונים, ושני הימים הללו משמשים להם כימי איד. 13
13. כתבו התוס' בשם רבינו שמעיה: בלשון יון קרט - הוא תפיסה, סים - שנים. ומבאר המהרש"א, שכוונת המשנה תפיסה השניה, והיא בימי קליאופטרה (עיין הגהות יעב"ץ), וכלול בכך גם הראשונה.
והגמרא מספרת על תפיסת רומי את מלכות היוונים.
דכי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר:
תלתין ותרין קרבי, שלושים ושתים קרבות (מלחמות) עבדו רומאי עשו הרומאים בהדי יונאי עם היוונים, ולא יכלו להו, ולא נצחום, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו, שהרומאים שיתפו את בני ישראל אתם, והכי אתני בהדייהו, וכך התנו ביניהם הרומאים עם בני ישראל: כאשר ננצח ביחד את היוונים, אי מינן מלכי, אם יעמוד מלך מאתנו, בני רומי, מינייכו הפרכי, מכם נעמיד את מושלי המדינות. אי מנייכו מלכי, ואם יעמוד מכם מלך, מינן הפרכי, מאתנו יעמדו מושלי המדינות.
ושלחו ליה רומאי ליונאי, שלחו הרומאים שליחים ליוונים לאמר: עד האידנא עבידנא בקרבא, עד עתה נלחמנו בינינו בקרב, ואין מנצח ואין מנוצח. השתא נעביד בדינא, עתה נראה עם מי הצדק!
וכן המשילו הרומאים משל ליוונים: מרגלית ואבן טובה, איזו מהן יעשה בסיס מושב לשבץ בו את חבירו?
שלחו להו היונים לרומאים: מרגלית, שאינה חשובה כל כך, תעשה בסיס לאבן טובה!
ושוב שלחו הרומאים ליוונים: אבן טובה ו"אינך" (אבן שוהם, שהיא יקרה ביותר), איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?
אמרו להם היוונים: אבן טובה תעשה בסיס ל"אי נך"!
ושוב שלחו הרומאים ליוונים: "אינך" וספר תורה, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? -
אמרו להם היוונים: אינך לספר תורה!
שלחו להו הרומאים להיונים: (אם כן, אף שאתם בעיניכם חשובים), אנן, ספר תורה גבן, אנו, ספר תורה אתנו, ובני ישראל בהדן, הם לצידנו, ולכן אתם חייבים להיכנע לנו!
כפו להו, הרומאים הכניעו את היונים.
עשרין ושית שנין עשרים ושש שנים, קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל, החזיקו הרומאים בנאמנותם לעם ישראל, ולא שיעבדו אותם, אבל מכאן ואילך, כעבור תקופה זו, אישתעבדו בהו, בגדו בנאמנותם ושיעבדו תחתם את בני ישראל.
ומבארת הגמרא: מעיקרא, בתחילה, כשהחזיקו הרומאים בנאמנותם, מאי דרוש? איזה מקור הם מצאו בתורה לדרוש להחזיק בנאמנות עם בני ישראל? ולבסוף, כשבגדו, מאי דרוש?
מעיקרא דרוש, בתחילה דרשו ממה שנאמר בתורה (בראשית לג), שאמר עשו אבי אדום (הרומאים) ליעקב "נסעה ונלכה, ואלכה לנגדך". נלך יחד שוה בשוה, ונכבד זה את זה!
ולבסוף דרוש, ממה שיעקב ענה לעשו (שם) "יעבר נא אדני לפני עבדו", שיעקב הכתיר את עשו לשר, ההולך בראש.
והגמרא מביאה מאמר בשם רבי יוסי (והוא רבי יוסי בן חלפתא, מחבר ספר "סדר עולם" על תולדות וסדר השנים) להוכיח שעשרים ושש שנים החזיקו הרומאים בנאמנותם לבני ישראל.
עשרין ושית שנין, עשרים ושש שנים דקמו בהימנותייהו בהדי ישראל, שהחזיקו הרומאים בנאמנותם לבני ישראל - מנא לן, מנין אנו למדים זאת?
דאמר רב כהנא: כשחלה רבי ישמעאל בן רבי יוסי, שלחו ליה חכמים: רבי! אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך, רבי יוסי, בענין תולדות עם ישראל!
אמר להו: כך קיבלתי מאבי:
א. מאה ושמונים שנה קודם שנחרב הבית השני, פשטה שלטה מלכות הרשעה רומי על ישרא ל.
ב. שמונים שנה עד שלא חרב הבית, גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. 14
14. מבואר היטב במסכת שבת (טו א). וזה לשון חידושי המאירי: "שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים. מפני שהיא מלאה זמה, ונשים שבה מצויות לקבור נפליהם בכל מקום. או, שמא החמירו בה, כדי שלא יצאו מארץ ישראל. וכיצד היא טומאתה? - הנוגע בגושה ועפרה, טמא טומאת שבעה, ושורפין עליה תרומה וקדשים. והמיטמא באוירא, כגון שהכניס בה ראשו ורובו - תולין, לא אוכלין ולא שורפין, וכן אינו טמא טומאת שבעה כדי להטעינו הזאת שלישי ושביעי, אלא דיו בטבילה והערב שמש. כלי זכוכית אין מקבלין טומאה מן התורה:. ובזמן שהזכרנו (שמונים שנה לפני חורבן הבית) גזרו עליהם שיהיו מקבלין טומאה, הואיל ותחלת ברייתן מן החול. ומכל מקום, לא גזרו עליהם שיטמאו מאוירן, הואיל ותוכן נראה כברן, אלא, עד שתגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן. וכן לא גזרו על פשוטיהן אלא על מקבליהן. וכן אין שורפין עליהן, אלא תולין. ואין להן טהרה במקוה".
ג. ארבעים שנה עד שלא חרב הבית, גלתה סנהדרין ממקומה בלשכת הגזית בבית המקדש, וישבה לה בחנות, בהר הבית.
וטרם שהגמרא מוכיחה מדברים אלו שעשרים ושש שנים החזיקו הרומאים בנאמנותם, מבארת הגמרא לאיזה צורך גלתה סנהדרין.
למאי הלכתא? לאיזה צורך עשו כך?
אמר רב יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות. שביטלו ישיבת הסנהדרין ולא דנו דיני קנסות (כגון דיני תשלום קנס של אונס ומפתה ושלושים של עבד), שאינם נידונים אלא בדיינים סמוכים.
אך מקשה הגמרא: וכי כדי לדון דיני קנסות צריכים לסנהדרין היושבים בלשכת הגזית? ! דיני קנסות סלקא דעתך?!הלא לא צריך אלא שלשה דיינים סמוכים, בכל מקום שהם?
והגמרא מביאה מאמר רב יהודה להוכיח, שאף אחרי חורבן בית המקדש, ואף מחוץ לירושלים דנו דיני קנסות:
והא אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא, נשתכחו דיני קנסות מישראל! (כמו שיבואר).
וטרם שרב יהודה ממשיך לספר את סיפורו של רבי יהודה בן בבא, מקשה הגמרא על מה שאמר אלמלא הוא היו נשכחים דיני קנסות מישראל:
נשתכחו?! ליגרסינהו! אם ישתכחו, אפשר להחזירם על ידי לימוד התורה, והרי היו בדורו כמה וכמה חכמי התורה, ומה הגדולה ברבי יהודה בן בבא?
ומתרצינן: אלא, כוונתו לומר, "בטלו" דיני קנסות מישראל. כי דיני קנסות נדונים רק על ידי בית דין סמוכים, איש מפי איש עד משה רבינו, ובימיו של רבי יהודה בן בבא נמנעו חכמים מלסמוך תלמידיהם, והוא מסר נפשו על כך, ובזכותו לא ניתקה שרשרת הסמיכה.
וממשיך רב יהודה לספר בשם רב: שגזרה מלכות הרשעה רומי גזרה, לאחר חורבן הבית "כל הסומך - יהרג"! ו"כל הנסמך - יהרג"! ו"עיר שסומכין בה - תחרב"! ו"תחום אלפים אמה סביבות העיר שסומכין בו - תעקר"!
מה עשה רבי יהודה בן בבא כדי שלא תתבטל הסמיכה מישראל? -
הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין שני תחומי שבת, בין העיר אושא לעיר שפרעם, כדי שלא יחריבו הרומאים את העיר, ולא יעקרו התחום, וסמך שם חמשה זקנים, חכמים. ואלו הם: רבי מאיר, ורבי יהודה בן אילעי, ורבי יוסי בן חלפתא, ורבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע.
והאמורא רב אויא מוסיף על שמועה זו: אף את רבי נחמיה.
כיון שהכירו בהם, ששמעו על כך האויבים הרומאים, אמר להם רבי יהודה בן בבא לחמשת (ששת) החכמים: בני! רוצו! נוסו מפני קלגסי הרומאים.
אמרו לו: רבי! ואתה, מה תהא אליך?
אמר להם: איני יכול לברוח, אלא הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין.
אמרו, סיפרו חכמים: לא זזו קלגסי רומי משם, עד שנעצו לגופו שלש מאות לולניאות חניתות של ברזל, ועשאוהו לגופו מנוקב ככברה.
הרי שאף אחרי החורבן דנו דיני קנסות, ואף מחוץ ירושלים. ולמה אמר רב יצחק בר אבדימי שהסנהדרין גלתה לחנות כדי שלא לדון דיני קנסות?
ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לא תימא, אל תאמר שלא דנו "דיני קנסות", אלא לא דנו "דיני נפשות" (וכמו שיבואר).
מאי טעמא? מה הטעם שגלו, ומה התועלת בגלותם, הרי מותר לדון דיני נפשות בסנהדרין קטנה בכל עיר ועיר?
כיון דחזו, כשראו חכמי הדור ארבעים שנה לפני החורבן, דנפישי להו, שרבו רוצחין, 15 ולא יכלי למידן, לא יספיקו לדון אותם, 16 אמרו חכמי הדור: מוטב נגלי, עדיף שנגלה ממקום למקום, מלשכת הגזית לחוצה לה, כי היכי דלא ליחייבי, כדי שלא נחייב מיתה את הרוצחים.
15. מחמת מלחמות איש באחיו, כמו שמסופר באריכות בספר יוסיפון. 16. כן כתב רש"י סנהדרין (מא א).
כלומר, אין דנין דיני נפשות אפילו בסנהדרין קטנה שבכל עיר ושבט, אלא בזמן שבלשכת הגזית יושבין הסנהדרין הגדולה. לכן גלו, כדי שלא יוכלו לדון דיני נפשות אף בכל סנהדרין קטנה.
ומנין למדים זאת, שאם אין הסנהדרין הגדולה יושבין בלשכת הגזית, אין דנין דיני נפשות?
דכתיב (דברים יז) בפרשת "זקן ממרא", שהיא דיני נפשות, 17 "ועשית על הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא". ודרשינן: מלמד, שהמקום גורם לחייב את הנדון. ואם אין הסנהדרין שם, אין דנים דיני נפשות.
17. כתבו התוס': דרשה זו היא מהנאמר אצל "זקן ממרא", ובכל שאר דיני נפשות דרשינן לה מדרשה אחרת (ומוסיף המהרש"א: אחרי שמצאנו שדורשים כן בזקן ממרא, אפשר לדרוש לדרשה זו): נאמר בתורה בפרשת שופטים: "שופטים ושוטרים תתן לך:. " ואחר כך כתוב דין מהלכות מזבח, ודרשינן שכל דיני שופטים הם רק כשהסנהדרין הגדולה שוכנים במקומם אצל המזבח. והמקום שנקרא "חנות" אף שהיה בהר הבית, מכל מקום לא היה סמוך למקום השראת השכינה, כמו שהיתה לשכת הגזית סמוכה.
ועתה, חוזרת הגמרא להוכיח שעשרים ושש שנים החזיקו הרומאים בנאמנותם. וההוכחה היא ממה ששנינו בברייתא הבאה, סתירה למה שאומר רבי יוסי שמאה ושמונים שנה לפני חורבן בית המקדש שלטו הרומאים בישראל. וכשנתרץ הסתירה, ניווכח שאכן עשרים ושש שנים החזיקו בנאמנותם.
ומקשינן: וכי רק מאה ושמונים שנה לפני חורבן הבית פשטה מלכות רומי בישראל - ותו לא?! ולא יותר מכך?!
והא תני רבי יוסי ברבי (והוא רבי יוסי הנזכר, בעל "סדר עולם"):