פרשני:בבלי:זבחים יג ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומתרצינן: אלא לא קשיא, באמת הברייתא והמשנה עוסקות שתיהן במחשבת פיגול (או ששתיהן במחשבת שלא לשמה) ואין סתירה בין הברייתות. כי הא דמצינו בברייתא של רבי טרפון ורבי עקיבא שמחשבת קבלה אינה פוסלת, היינו באופן דאמר בשעת שחיטה הריני שוחט על מנת לקבל דמו למחר, שאין הקרבן נפסל במחשבה לקבל את דמו חוץ לזמנו, משום שפסול פיגול הוא רק במחשבה על אכילת המזבח או האדם, וקבלה אינה נחשבת אכילה 1 .
1. רש"י (בע"א, ד"ה לא קשיא) פירש שהשוחט על מנת לקבל למחר אינו מפגל, והמקבל על מנת להאכיל מזבח או אדם למחר מפגל, כי צריך מחשבה בשעת עבודה על אכילת אדם או מזבח. ולכן החושב בשעת אכילה - כגון שפיכת שירים - על אכילה אחרת, אינו מפגל. וקצת תמוה לביאורו למה נקטה הגמרא שמחשב בקבלה על שפיכת שיריים, והרי עיקר התירוץ הוא שמחשבה בקבלה פוסלת, והוא הדין כשחשב על אכילת בשר לאדם. וכן תמה בקרן אורה. ועוד הקשה שנמצא כי אין נפקא מינה בין קבלה לזריקה, אלא שאי אפשר לחשב על קבלה כי אינה אכילת מזבח, אך אין זו קולא וגריעותא כי קבלה אינה אכילת מזבח כזריקה, אך אין זו קולא וגריעותא בדיני קבלה, (וכבר הבאנו לעיל ט ב בשם הגר"ח שמחשבה על זריקה אינה מחשבה על אכילה אלא על עבודה, ובכך גרועה קבלה, שמחשבה על עבודתה אינה מפגלת, וראה בסוף ההערה אם הפיגול בשפיכת שיריים הוא מצד עבודה ולא מצד אכילה). ועוד תמוה שהרי השקלא וטריא בהמשך לכאורה כבר ידועה מתחילה, שעיקר המחשבה תלויה בשעת שפיכת שיריים לא פיגל. ובעל המאור, רמב"ן ורשב"א (בחולין לט א) כתבו שגם שוחט על מנת לקבל חוץ לזמנו, מפגל, וכבר תמה על כך בטהרת הקודש לעיל (ט ב) שדבריהם נסתרים מסוגיין. אמנם הראב"ד (על תורת כהנים ויקרא דיבורא דנדבה פ"ד ה"ה ופרשת צו פ"ח ה"ד) ביאר בסוגיין להיפך, שהתרבתה מחשבת פיגול בקבלה באופן ששוחט על מנת לקבל, אבל לא באופן שחושב בעת הקבלה על שפיכת שיריים, כי מחשבה בקבלה או הולכה אינה מפורשת אלא נדרשת מריבוי, ולפיכך אינה פוסלת אלא כשחושב על זריקה, ולא על שפיכת שיריים שגם היא אינה מפורשת, (אלא דרשינן ששתיה בכלל אכילה) ואין פיגול חל כשיש במחשבה שתי רעותות. ולדבריו נמצא שמסקנת סוגיין ששוחט על מנת לקבל חוץ לזמנו מפגל, והגמרא נקטה דוקא מחשבה בקבלה על שפיכת שיריים ולא על כל אכילה, שעליה חל פיגול. וגריעותא היא בקבלה, שהרי אפשר לחשב בה, ורק על שפיכת שיריים אין זה פיגול, משום ריעותא שבה. ולא ידעה הגמרא את החילוק למסקנא במחשבת שפיכת שיריים, כי הנידון היה רק להכשיר במחשב בקבלה על שפיכת שיריים, שיש באופן זה שתי רעותות. (וראה חזו"א בהוספות לקדשים עמ' קעו שתמה על ביאור הראב"ד, ובכנסת הראשונים רפ"ז-רפ"ח שבירר דברי הראב"ד באורך). וטעמו של הראב"ד לומר שמפגל במחשב על קבלה, אף על פי שאינה אכילת מזבח, נראה כדברי הגר"ח הנ"ל שבזריקה התחדש שחלה מחשבת פיגול על עבודה אף שאינה אכילת מזבח, וסברו הראב"ד וסיעתו שגם קבלה מפגלת מחמת תורת עבודה שבה. (וראה בדבריו שביאר טעמו של רש"י שאינו מפגל במחשבה על קבלה כי הוא דבר שאי אפשר לקבל דם ביום אחר מהשחיטה - לפיכך אינו אלא כמשחק. ותמוה כי שייך שיחשב להוליך הדם למחר, וכן שייך שיחשב בשחיטה סמוך לשקיעה שיקבל אחר שקיעה, וראה במקדש דוד ט"ז ב' שדן אם דם שלא התקדש בכלי נפסל בשקיעה, ובכתבי הגרי"ז להלן לח ב יסד שדם נפסל בשקיעה רק לגבי זריקה, אך לגבי קבלה אינו פסול אלא שאי אפשר לקבלו דכתיב ביום צוותו, ולדבריו מובן שמחשבה לאחר שקיעה אינה עושה פיגול). וגם ממה שחילק בין שחיטה וזריקה לשם שפיכת שיירים שמפגלות לבין קבלה לשמם שאינה מפגלת נראה כביאור הגר"ח, והיינו שמחשבת פיגול ממתיר לניתר חלה על אכילת אדם ומזבח, ואילו מחשבת פיגול מעבודה מעבודה חלה על זריקה שאינה אכילה אלא עבודה. ולפיכך מחשבה על מנת לשפוך שיריים מפגלת רק כשחושב בשחיטה שהיא מתיר את הדם (כמבואר בתוס' מנחות יד ב), והזריקה צריכה היתר זה, או כשחושב בזריקה שהוא מחשבה בעבודה עצמה (וכדלעיל י'. בתוס'), אך כשחושב בקבלה שאינה נצרכת להיתר הדם (כי אינה מקדשתו בשחיטה), הרי הפיגול נעשה במחשבה מעבודה לעבודה, ודין זה חל רק על עבודה מעכבת כזריקה, ולא על שפיכת שיריים שאיננה מעכבת. ולכאורה יש נפקא מינה בין הביאורים, כי לדעת רש"י שהמחשבה על שפיכת שיריים היא מחשבה על אכילת מזבח, חיוב הפיגול יהא דוקא בחושב על שפיכת כזית, (ראה אור שמח פי"ג מפסוהמ"ק ה"א ומקדש דוד ' ה' ומקור ברוך ח"א יב) ואילו להראב"ד שהפיגול חל בהם משום עבודה, אין בהם שיעור כלל, (וכמבואר ברמב"ם ספי"ד מפסוהמ"ק שדי במחשבה על כדי הזאה, אלא שצריך לחשב על כל הזריקה שלא יהא מפגל בחצי עבודה, וכמבואר בכתבי הגרי"ז כאן.). וראה בתורת כהנים (צו פ"ח ו) שגם פיגול בזריקה התרבה מ"האכל יאכל" אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, וכן משמע מדברי רש"י (ע"א ד"ה לא קשיא, ולהלן כ"ז. ד"ה האי), וכבר ביאר בקהילות יעקב (כא) ששיעור אכילה במזבח הוא כדין העבודה ולכן זריקה אינה טעונה כזית אלא כדי הזאה, והנידון הוא רק בשיריים שאין שפיכתם עבודה, ובהם שיעור אכילה הוא בכזית ככל אכילה. (ועי' בכריתות ז ב רש"י ד"ה מביאה שבחטאת העוף אין אכילת מזבח כי אין למזבח אלא הדם, וצ"ע). ומו"ר הגראי"ל צידד שזריקה אינה נחשבת אכילה כי אינה עולה על המזבח אלא די שיגע בו הדם (וכדלקמן טו א). ודן אם יש מקום לומר שאף אם זריקה אינה אכילה, כי מועילה גם כשהגיעה רק לאויר המזבח, מכל מקום שפיכת שיריים תחשב אכילה כי אינה מועילה אלא כשהגיעו דמים על גג היסוד (פ"ה ממעה"ק ה"ו). או כיון שאינם מתבערים על המזבח - נחשבים עבודה כזריקה, והסיק שתלוי במחלוקת רש"י (לז א ד"ה מנין) והרמב"ם (פ"ה ממעה"ק ה"ז) אם בכל הקרבנות יש חיוב להשאיר דם לשפיכת שיריים, כי אכילה נחשבת רק בדבר שהמזבח צריך לו והיינו רק דבר שחייב להשאירו בשביל המזבח.
ואילו הא, ששנינו בברייתא האחרת, שיש פיגול בקבלה, היינו באופן דאמר, בשעת קבלת הדם, הריני מקבל דמה על מנת לשפוך שירים למחר, ואפילו מחשבה על שפיכת השיריים, שאינה מעכבת את הכפרה, אם יחשוב עליה בשעת עבודה שיעשנה חוץ לזמנו, הקרבן יתפגל, כי שפיכת השיירים נחשבת אכילת מזבח, ונמצא שחשב בעת עשיית העבודות המעכבות על אכילת מזבח חוץ לזמנו.
וכך אפשר לחלק גם בין המשנה לברייתא לגבי מחשבת שלא לשמה, שהברייתא מדוברת באופן שחשב בשחיטה לקבל שלא לשמו, ואינו פוסל, ואילו המשנה עוסקת באופן כשחשב בעצם מעשה הקבלה שלא לשמה, ולכן הוא פוסל במחשבתו.
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: איך אמרו בברייתא שאין פיגול אלא במחשב בשעת העבודות המעכבות שיעשה את אכילת הבשר או הקטרת אימורין חוץ לזמנם? וכי שפיכת שיריים שאינה עבודה המעכבת לא פסלה בהו מחשבה?
והתניא: יכול לא תהא מחשבת פיגול מועלת אלא במחשב באכילת בשר חוץ לזמנו? מנין לרבות שפיכת שיריים (וסלקא דעתא שמדובר במחשב בשעת שפיכה להקטיר אימורין למחר), תלמוד לומר "ואם אכל יאכל", בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח?!
ומתרצינן: לא קשיא. הא, הריבוי שמועילה מחשבת פיגול בשפיכת שיריים, נסוב על אופן דאמר בשעת עבודת הזריקה הריני זורק את הדם על מנת לשפוך שירים למחר, שמחשבת הפיגול היתה בשעת עבודה המעכבת, וחישב בה על שפיכת שיריים, שהיא אכילת מזבח, חוץ לזמנו. ואילו הא, הברייתא שממעטת שפיכת שיריים ממחשבת פיגול, היינו באופן דאמר: הריני שופך שירים על מנת להקטיר אימורין למחר, שאף על פי שחישב על אכילת מזבח, אין הזבח מתפגל, משום שלא חישב בשעת עבודה המעכבת 2 .
2. במנחת חינוך (קמ"ד) נקט שאם זורק על מנת לשפוך שיריים מפגל, אף שאינם מעכבין, הוא הדין כשזורק על מנת לזרוק מתנה שניה שאינה מעכבת, מפגל. ודין זה תלוי בנידון לעיל אם הפיגול חל רק משום ששפיכת שיריים היא גמר עבודת זריקה (כמבואר בראב"ד), או שהיא כאכילת מזבח (כמשמעות דברי רש"י), ולא שייך בה עיכוב, ומפגלת משום שחשב במתיר את הדם, מה שאין כן במחשב על מתנה שניה. וראה במשנה למלך (פי"ג מפסוהמ"ק ה"א) שהמחשב לשפיכת שיריים מפגל משום שהם "אכילת מזבח ובכלל זריקה" אך המחשב בשפיכת שיריים על לאכול חוץ לזמנו אינו מפגל, כי "אינה מד' עבודות, אלא כהקטרת אימורין". ב. תוס' (להלן מב א) כתבו שיש פיגול במחשבה ליתן מתנות שבפנים חוץ לזמנו, והוכיח מכך הגרי"ד סולוביצ'יק כדברי הגר"ח שהפיגול במחשבה על זריקה הוא מצד העבודה שבה ולא מצד אכילת מזבח, שברי אין אכילת מזבח בהזאה כנגד הפרוכת. ובעולת שלמה (שם) הוכיח שפיגול חל במחשבה לאכילת "גבוה", ולאו דוקא לאכילת "מזבח", שהרי מצינו ביומא (מח א) שפיגול חל במחשב בחפינת קטורת של יוה"כ על הקטרתה, אף שאינה עולה על המזבח אלא מוקטרת במחתה. אך אין לומר שפגולו משום שמחשב על עבודה (כדברי הגר"ח בזריקה), שהרי לא התחדש פיגול על עבודה אלא בזריקה הכלולה באכילת מזבח). (וראה בשפת אמת (להלן קי א) שקטורת של יו"כ ראויה ליקרב במזבח הפנימי בתורת קטורת של כל יום, אולם אי אפשר לחשב בחפינת הקטורת על הקטרה זו, כי מחשבת פיגול צריך לחשבה בעבודה ששייכת לעבודה שמחשב עליה, ואין החפינה שייכת אלא להקטרה במחתה, ולא להקטרה במזבח מדין קטרת של כל יום). וראה במס' פרה (פ"ד מ"א) שנחלקו הראשונים בדין פיגול בפרה, ולכאורה מוכח כהגר"ח, שפיגולה משום ה"עבודה" שבהזאה, ולכן שייך בה פיגול אף שאינה נעשית במזבח, אולם להנ"ל הפיגול הוא משום ששריפתה היא אכילת "גבוה", (ועי' חזו"א פרה ח, כ). וכן מוכח להלן (לה א) שאין פיגול בפרים הנשרפין, ופירש"י ששריפתן אינה הקטרה לגבוה אלא שריפה בעלמא, ומשמע כי אילו היתה לגבוה היה מפגל בה אף שאינה על המזבח.
אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: שמעתי מרבותי שטבילת אצבע של הכהן בדם חטאות הפנימיות (שנאמר בהן "וטבל הכהן את אצבעו בדם, והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה'") אם יטבלנה במחשבה על מנת להקטיר את האימורים למחר 3 הרי היא מפגלת בחטאת פנימית.
3. רש"י פירש שטבל אצבעו על מנת להקטיר אימורין למחר. וצריך לבאר למה לא נקט על מנת שיזה למחר, ולא מיבעיא אם זריקה משום הולכה כדלהלן אלא אף אם היא משום הזאה (וכמבואר ברמב"ם בסמוך) הרי דעת תוס' (י ב) שמפגלין במחשבה מתחילת זריקה לסופה. ואמר מו"ר הגראי"ל שצריך לומר כביאור הראב"ד בדעת רש"י (הובא בהערה1), שמחשבה להזות למחר היא דבר שאי אפשר ואינה מפגלת. ומחשבה שיזה אחר השקיעה אינה מפגלת, כי אין זה זמן של יום אחר אלא פסול לילה, וכן משמע בתוס' לקמן (נו א). והרש"ש שם והגרי"ז (בכתבי הגר"ח אות של"ב) נקטו שנקבע זמן לזריקת הדם, והמחשב ללילה מפגל עי"ש. ובספר דבר משה יישב בפשטות, שהזאת הפנימיות אינה מפגלת כי אינה על מקום משולש, אך רש"י לקמן (כט א) לא סבר כך, וגם מסקנת תוס' אינה כן, עי"ש. ועוד כתב ליישב שהיא מחשבה מחוץ על פנים שאינה מפגלת כדלקמן (מד א). אך אם היא תחילת הזאה (כהרמב"ם) לא יועיל תירוץ זה, כי נחשבת כעבודת פנים וראה להלן הערה 10. וגם כל דין זה הוא רק לדעת ריה"ג לקמן. וראה עוד בהערות 10 -9, ויתכן שרש"י סבר שבמחשבתו בטבילה על מנת לזרוק, נחשבת כחצי מתיר, עי"ש. (ובגירסת הגמרא: בשטמ"ק מחק "פנימית כי עדיין לא מסקינן שמדובר דוקא בפנימית, ורש"י רק הביא שהפס' של טבילת אצבע נאמר בפנימית).
שמעה אילפא לחידושו של רב יהודה בריה דרבי חייא, אמרה קמיה דבר פדא.
אמר ליה בר פדא: כיצד יתכן לומר שטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית, והרי כלום למדנו לפסול מחשבת פיגול בחטאת אלא משלמים, (שבהם נאמר יסוד דין פיגול) ואם כן נאמר - מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן, שהרי לא מצינו בהם עבודה של טבילת אצבע 3* אף חטאת 3א אין טבילת אצבע מפגלת בהן 4 .
3*. רש"י (ד"ה כלום) כתב "שלמים אין בהם טבילת אצבע שכל הדמים בזריקה מהכלי למזבח", ומדבריו משמע כדעת החזו"א (יח ג) שבכל בקרבנות חוץ מחטאת אם נתן דמם באצבע, פסול. ולכאורה תימה מכאן לדעת מרכבת המשנה (פ"ח ממעה"ק ה"ט) שגם בשאר הקרבנות כשרה נתינה באצבע, (וכדבריו הוכיח בחזון יחזקאל ריש זבחים ובפ"ו ה"ג מתוס' להלן כו ב, וראה חזו"א ח סק"ד שביאר כוונתם באופ"א) ולדבריו יקשה למה לא תהא טבילת אצבע זו מפגלת בשלמים. 3א. החזו"א (א, יד) הקשה הרי מסקנת הגמרא להלן (טו א) שמחשבה פוסלת בהולכה זוטרתא, ובטבילת אצבע יש הושטת היד ומה החילוק בינה להולכה שלא ברגל. וביאר, שהטבילה אינה חלק מעבודת ההולכה, אלא עבודה בפני עצמה היא, וכל הנידון אם יש עליה שם עבודה לענין פיגול, אך ודאי היא נחשבת עבודה לגבי מחשבת שלא לשמה. (וראה לשונו סי"ב סקי"ג: שהיא עבודה מיוחדת אף אי יהבינן לה דין הולכה). וכן מבואר בכתבי הגרי"ז שטבילת אצבע היא בעצם הכנסת האצבע לדם (ולא בהוצאתה להזאה) ולא שייך להחשיבה כהולכה ממש, כי אין בכך הקרבת הדם למזבח, אלא באמת עבודה בפני עצמה היא, ונכללת בהולכה לענין מחשבת פיגול הנלמדת משלמים, שהיא דוקא בעבודות המתיר, אף שיש בה עוד עבודות המעכבות. (וראה רש"י ד"ה אלא בסוף דבריו שמוליך את הדם באצבעו לקרבו למזבח, ומשמע שהיא הולכה ממש). אולם במשנה למלך (המובא בסמוך הערה 8) מבואר להיפך, כי כל הנידון בסוגיין הוא רק לענין פיגול, ולא על מחשבת פסול שלא לשמה, משום שטבילת אצבע אינה ממש מעבודות הקרבן אלא רק נחשבת כמתירין משום שמעכבת בו ואי אפשר לבטלה, ולפיכך אין מחשבה פוסלת בה אלא פיגול בלבד. (וכן מבואר לעיל ב ב הערה 9, ובע"א הערות 10 -9. וראה דברי טהרת הקדש על תוד"ה תהי). ולכאורה יש להוכיח שטבילת אצבע אינה נחשבת עבודה בפני עצמה, שהרי להלן (מב ב) מצינו שמפגלין בשפיכת שיריים של חטאות הפנימיות, ולא מקשינן מה שלמים וכו', ובהכרח ששפיכת שיריים מפגלין בחטאת כי כשם שאפשר לפגל בזריקת שלמים כך אפשר לפגל בשיריים בחטאת כיון שנחשבים בה כחלק מעבודת הזריקה (ראה רש"י קי ב ד"ה שיירי), אך טבילת אצבע שאינה עבודה אלא משום שאי אפשר לבטלה, אם אינה בשלמים אין מפגלים בה. וכן נראה מהחילוק בין שפיכת שיריים שמכפרין (רש"י נב א) לטבילת אצבע שאינה מכפרת, ובהכרח צריך לבאר כי אדרבא כיון שהיא עבודה בפני עצמה ולא מצינו שמפגלת בשלמים, אין לנו מקור שתפגל בחטאת. 4. קושית הגמרא תמוהה לכאורה, שהרי בשלמים אין צריך כלל טבילת אצבע, ואילו בחטאות הפנימיות היא עבודה מעכבת, וכיצד ניתן לדמותם לענין פיגול, ובהכרח שדין פיגול חידוש הוא ונלמד משלמים לשאר זבחים, ואין לנו אלא מה שהתחדש בשלמים, ועל כך דנה הגמרא אם הלימוד הוא על כל עבודה בפני עצמה, או שרק למדו בין פיגול לשאר קרבנות, ובכל קרבן חל בעבודות המעכבות בו. וראה בנתיבות הקודש להרב מחרקוב שדן בזה.
ומקשינן לבר פדא: וכי הכל משלמים למדנו, עד שתאמר כי מאחר שלא מצינו טבילת אצבע בשלמים לפיכך גם בטבילת אצבע בחטאת הפנימית לא תהיה מחשבת פיגול. והרי בתורת כהנים (צו פ"ח ה"ז) התרבו כל הזבחים למחשבת פיגול מריבוי מיוחד, ומסתבר שמחשבת פיגול פוסלת בכל העבודות, ואפילו באותן עבודות שאינן בשלמים כגון טבילת אצבע בחטאת הפנימית!?
והראיה שיש ללמוד מחשבת פיגול מאותו ריבוי שבתורת כהנים, ולא במה מצינו משלמים - מדין חטאת ופסח שנשחטו במחשבת פיגול ולאחר מכן נעשו בהן שאר העבודות במחשבת שלא - לשמה שאין חייבים כרת על אכילת הפיגול, שכן דרשו מקרא לקמן (כט, ב) שחיוב הכרת על אכילת פיגול הוא רק כאשר מחשבת הפיגול היתה המחשבה היחידה שפסלה את הקרבן, אך אם יחשוב בנוסף למחשבת הפיגול גם מחשבת שלא לשמה נמצא שהפסול הוא גם מצד שלא לשמה, ואז אין חיוב כרת על אכילת הפיגול.
ואילו פסול מחשבת פיגול בחטאת נלמד במה מצינו משלמים, נאמר - אי מה שלמים שפיגל בשחיטתם ואחר כך חישב בהן מחשבת שלא לשמן בשאר העבודות, אין המחשבה שלא לשמן מוציא את אותן השלמים שהתפגלו מידי חיוב כרת על אכילת פיגול, משום שמחשבת שלא לשמה אינה פוסלת בשלמים, ונמצא שהרצאת הפיגול בשלמים אלו נעשית כהרצאת הכשר, על אף המחשבה שלא - לשמה, ונלמד מכך כי אף חטאת שפיגל בשחיטה ואחר כך חישב בשאר העבודות שלא לשמה - אין מוציא מידי פיגול, אף על פי שבחטאת מחשבת שלא לשמה היא מחשבה הפוסלת, שהרי, לדבריך לומדים משלמים כל דיני פיגול 5 .
5. הגרי"ז הקשה הרי להלן (כ"ט ב) אמרו כי צריך שיקרב המתיר כמצוותו, וכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וכיון שמחשבת שלא לשמה פוסלת בחטאת נמצא שלא קרבו כל מתיריו בהיתר ולא חל פיגול. ומה בכך שאין מחשבת שלא לשמה פוסלת בשלמים, והרי מצינו לקמן (פא ב) בחטאת שנכנס דמה לפנים שפסולה ואינה מתפגלת, ומוכח כי למדו משלמים שכל דבר הפוסל בקרבן מפקיע מפיגול, אף שבשלמים עצמו לא חל פסול זה. ובפשטות יש לומר שאינו נחשב כלא קרב המתיר כמצוותו, אלא באופן שחסרה עבודה, כגון שנעשית על ידי זר, ולא כשחל בה פסול מחשבה. וכן משמע לכאורה ממה שדרשו לקמן (שם) מנין למחשבות שמוציאות זו מזו, שנאמר לא יחשב, לא יערב בהם מחשבות אסורות, ומשמע שפסול מחשבה אינו גורם שיחשב שלא קרב המתיר כמצוותו. אולם הגרי"ז ביאר שהוצרכו לדרוש "לא יחשב" כי לולי הדרשה, הוה אמינא שאין מחשבת פסול חלה אחר מחשבת פיגול, כיון שאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה, ואחר פיגול הקרבן כבר אינו ראוי, והוה אמינא שלא תחול המחשבה, ויתפגל הקרבן, וגילה הכתוב שאף על פי שאינה פוסלת את הקרבן, מוציאה היא מידי מחשבת פיגול. ועל כן דנה הגמרא בסוגיין שלא תעכב מחשבה את הפיגול בחטאת כמו שאינה מעכבת בשלמים, כי אין המחשבה מעכבת את הפיגול מדין פסול בקרבן, אלא דין חדש הוא שמחשבות מוציאות זו מזו, ואם אינו בשלמים אינו בחטאת. וכדבריו משמע בשטמ"ק להלן (לו ב אות ד) שצידד כי רק מחשבות המוזכרות בתורה מוציאות מידי פיגול, ואילו מחשבת הינוח שפוסלת מסברא אינה מוציאה מידי פיגול, והיינו משום שאין הפסול מוציא אלא דין חדש הוא. אולם לכאורה מדברי רש"י (בד"ה אף) לא משמע כן, שכתב כי מחשבת שלא לשמה בחטאת מוציאה מידי פיגול משום דילפינן מקרא שכהרצאת כשר כן הרצאת פסול, שלא תהא עמו פסול מחשבה אחרת, וכ"כ להלן (כט ב ד"ה רבי יהודה) ובמנחות (יב ב ד"ה ובלבד). ולכן הוסיף הגרי"ז שהדין החדש שמחשבות מוציאות זו מזו שייך רק משום שיש דין כהרצאת כשר וצריך שיקרבו כל מתיריו בהכשר, כי אילו היה הפיגול חל לגמרי בעבודה שפיגל בה, לא היתה מחשבת פסול אחרת יכולה להוציא ממנו.
אלא מאי אית לך למימר - שמחשבת פיגול בשאר הקרבנות לא למדוה משלמים אלא מריבויא דקרא קאתיא, הכי נמי מחשבת פיגול בטבילת אצבע בחטאת הפנימית, מריבויא דקרא קאתי!
אמר רבי יהושע בן לוי: כאן, בעליה זו, שמעתי מרבי שמחשבת פיגול בזמן טבילת אצבע בדם החטאת הפנימית - מפגלת!
תהי בה רבי שמעון בן לקיש: כלום למדנו דין מחשבת פיגול אלא משלמים, ואם כן נאמר - מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בה, שהרי אין בשלמים עבודה של טבילת אצבע, אף חטאת הפנימית אין טבילת אצבע במחשבת פיגול מפגלת בה?!
ותמהה הגמרא על תמיהתו של רשב"ל כמו שתמהה לעיל על דברי רב פפא: וכי הכל משלמים למדנו? והרי כל הזבחים התרבו לפיגול מהריבוי הנדרש בתורת כהנים. כי אילו כל דיני פיגול נלמדו משלמים - היה ראוי לומר - אי מה שלמים שפיגל בהם בשעת שחיטה ולאחר מכן חישב בשאר מלאכות שלא לשמן, אין מחשבת שלא לשמה מוציא מידי פיגול, אלא חייב כרת על אכילתו, אף חטאת שפיגל בה בשעת שחיטה וחישב בה לאחר מכן בשאר העבודות שלא לשמה - אין מחשבת שלא לשמה מוציא מידי פיגול, וזה אינו נכון, שהרי שנינו לקמן שמחשבת שלא לשמה בחטאת מוציאתה מדין פיגול!? (ובהכרח שדין פיגול בחטאת נלמד מריבוי, וכן יש ללמוד למחשבת פיגול בטבילת אצבע).
ומתרצינן: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אין, הכל משלמים למדו, ולפיכך הדין כרשב"ג שמחשבת פיגול בטבילת אצבע בדם החטאת הפנימית אינה פוסלת, שכן אין בשלמים עבודה שכזאת וממילא אי אפשר ללמוד ממנה לחטאת, ואף על פי כן מחשבת שלא לשמה בשאר עבודות בחטאת מוציאה מידי פיגול שנעשה בשחיטה, משום שיש ללמוד כך:
הואיל והמחשב בשעת עבודה בקרבן שלמים לאוכלו חוץ למקומו הרי הוא פוסל בשלמים, וכמו כן המחשב מחשבת שלא לשמו בקרבן חטאת הרי הוא פוסל בחטאת, ולמד במה מצינו - מה חוץ למקומו, הפוסל בשלמים, מוציא אותם מידי פיגול (משום שלא היתה הרצאת הפיגול כהרצאת הכשר), אף שלא לשמו, הפוסל בחטאת, מוציאה מידי פיגול! אולם כל זאת דוקא במחשב שלא לשמו בארבע עבודות, ששייך ללמוד בהן לחטאת משלמים שמחשבה הפוסלת מוציאתו מידי פיגול, אבל המפגל בטבילת אצבע, שהיא עבודה שאינה קיימת בשלמים, אי אפשר ללומדה לחטאת משלמים, ולא תחול בה מחשבת פיגול.
אמר רבי ירמיה: מצידה תברא (הפירכא על אופן הלימוד של רבי יוסי ברבי חנינא נמצאת בצידו), שהרי אינו דומה פסול מחשבת שלא לשמו לפסול מחשבת חוץ למקומו, כי מה לחוץ למקומו, הפוסל בשלמים, שהוא פסול חמור, וביכולתו להוציא מידי פיגול מכח חומרתו שכן הוא נוהג בכל הזבחים, תאמר בשלא לשמו שהוא פסול קל, שאינו נוהג אלא בפסח ובחטאת בלבד ומנין לך שגם פסול קל שכזה מוציא מידי פיגול?
אלא, אם באת ללמוד משלמים שכל פסול שבכל קרבן, מעכב בפיגול, מאי אית לך למימר, בהכרח, שכך הוא אופן הלימוד: מה שלמים - דבר הפוסל בהם, (מחשבת חוץ למקומו) מוציאם מידי פיגול, ודבר המעכב בהם, דהיינו ארבע העבודות, מביאן לידי פיגול. הכי נמי בחטאת - דבר הפוסל בה, (מחשבת שלא לשמה או חוץ למקומו) שלא לשמה, מוציאה מידי פיגול, ודבר המעכב בה, ואפילו טבילת אצבע, מביאה לידי פיגול.
אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא שטבילת אצבע מפגלת, דתנן במסכת מנחות: כיצד הוא דין פיגול במנחה: זה הכלל - כל הקומץ מן המנחה וחישב בשעת הקמיצה מחשבת פיגול לאכול את השיירים או להקטיר את הקומץ חוץ לזמנו, וכן אם נותן את הקומץ בכלי שרת במחשבת פיגול, וכן המוליך את הקומץ והמקטיר אותו במחשבת פיגול, הרי הוא מפגל את המנחה, וכל האוכלה מתחייב בכרת, כי הוקשה מנחה לשלמים לדין פיגול כשם שהוקשו כל הזבחים לדין פיגול של שלמים.
ודייק רב מרי: בשלמא קומץ, היינו עבודת המנחה שהיא כנגד עבודת השוחט בזבח, שהרי השוחט מוציא את הדם, שהוא חלקו של גבוה, מהקרבן, והקומץ מוציא את הקומץ שהוא חלקו של גבוה מהמנחה, ומובן ההקש בין מפגל בקמיצה למפגל בשחיטת שלמים.
וכן בשלמא מוליך את המנחה היינו כנגד מוליך את הזבח, וכן מקטיר נמי היינו זורק הדם, ושפיר הוקש המפגל בארבע עבודות במנחה למפגל בארבע העבודות בשלמים,
אלא נותן את הקומץ בכלי, מאי ניהו העבודה שדומה לו בעבודת הזבח ואליה הוקש?
אילימא דדמי לקבלה של דם הזבח -
מי דמי? - התם ממילא נופל הדם בכלי ולכן נחשבת החזקת הכלי כעבודת קבלה, ואילו הכא איהו קא שקיל לקומץ ורמי אותו בידו לכלי. ואין הנתינה בידו נחשבת קבלה עד שנח הקומץ בכלי 6 .
6. מדברי רש"י (בד"ה אלא) משמע שהנידון הוא אם הנתינה בכלי במנחה נחשבת עבודה כקבלה בזבח, ומקשינן שהרי אינה דומה לקבלת דם שהיא רק לקדשו ואינו צריך אלא לאחוז הכלי, אך במנחה שצריך מעשה נתינה בידו לכלי, הרי זו עבודה שונה מקבלה, ולא מצינו במנחה עבודה הדומה לזבח אלא קומץ שהוא נחשב כשחיטה בזבח, ורק בו תפסול מחשבה. ומתרצינן שבהכרח הנתינה בידו שוה לעבודת קבלה, שהרי צריך להניח את הקומץ בכלי גם כדי לקדשו כדם. וראה בחידושי ר' מאיר שמחה (ח"ב נג) שחילק בין קבלת דם דממילא, שנחשבת קבלה כבר בהגיעו לאויר כלי, לבין קומץ שיש בו דין נתינה וצריך להניחו בכלי ולא באוירו בלבד. ובמקדש דוד (ז סק"ב) דן אם במנחה יש עבודת קבלה או רק עבודת מתן כלי, או שאין אפילו עבודת מתן כלי, אלא קידוש קומץ בלבד, ונפקא מינה אם יהיה דין מתן כלי בדמה. ומו"ר הגראי"ל נתן עוד טעם לכך שהדם הנופל ממילא נחשב כקבלה יותר מנתינה ביד, משום שרק המקבל את הדם מאחר נחשב כקבלה, ולא המקבל קומץ מידו אחת לשניה, ומסקינן שכיון שצריך לקבל בכלי דוקא, אף שאחד עושה הכל, לגבי הכלי נחשב כקבלה. אך הגרי"ז הבין כפשוטו, שודאי יש עבודת קבלה במנחה, וקומץ צריך קידוש בכלי שרת כמבואר בסוטה (יד ב) והנידון בסוגיין הוא אם מועילה מחשבה בשעת נתינתו לכלי, ותמה על כך, למה יגרע מעבודת קומץ שמפגל בה, אף שקומץ חלוק משחיטה יותר ממה שנתינה בכלי חלוקה מקבלה. ולכן ביאר שהנידון בסוגיין מי הוא העובד את עבודת הקבלה במנחה, האוחז את הכלי או הנותן בו. (כי במנחות ז ב מסיק רבא שקידוש קומץ נלמד מדם שאינו כשר בכלי שעל גבי קרקע), והשקלא וטריא בסוגיין כך היא: מי דמי לקבלה, והרי בקבלת דם האוחז הוא המקבל ממילא, ואילו בקומץ שנינו ש"הנותן בכלי" הוא המקבל, ומסקינן שבמנחה הנותן נחשב מקבל כי עושה עבודה חשובה. ובמנחות (ז א) מצינו שהמגביה את הכלי יכול לפגל, והקשה הרשב"א שם הרי אינו בכלל ד' עבודות המתיר, ותירץ שהצורך בעבודות המיר נלמד מ"האכל יאכל" ולפיכך כל דבר המביא לידי אכילה מפגל, ובמנחה מצינו נוספה עבודת האוחז את הכלי שמביאה לידי אכילה. ומבואר כנ"ל שאינו עושה "קבלה" אלא שהוא צורך העבודה. (אך לביאור הגרי"ז בהערה 8 שטבילת אצבע אינה מפגלת אלא אם היא כלולה בשם עבודה מד' עבודות, צריך לומר שגם עבודת אחיזת הכלי כלולה בקבלה, ונחשב כמו שקידש את הקומץ בהגבהתו). וברמב"ם (פי"ב ממעה"ק הי"ג) כתב: ואין מקדשין הקומץ בכלי שע"ג קרקע. וקצת משמע שזו הלכה בקידוש הקומץ שלא יהיה על גבי קרקע, ואין זה מדיני קבלה. (וראה חידושי הגרי"ז במנחות שם). וכיון שאין זו קבלה אלא קידוש, יש לדון אם צריך האוחז לאחוז הכלי בימינו כדין עבודה. ומו"ר הגראי"ל דן באיזה שלב חלה מחשבת פסול בקבלה (וכנידון תוס' טו א ד"ה אלא לגבי זריקה), וצידד שכל עת שהדם באויר כלי ועדיין לא נח נחשב כמעשה קבלה אף שכבר התקדש.
אלא בהכרח כיון דלא סגי דלא יהיב את הקומץ לכלי, שאי אפשר להקטיר את הקומץ לפני שיקדשנו בנתינתו לכלי שרת, על כרחיה נתינת הקומץ לכלי עבודה חשובה היא, ונחשבת כקבלה ומחשבת פיגול מפגלת בה, הכא נמי בטבילת אצבע בחטאת 7 , כיון דלא סגי דלא עביד לה, על כרחיה עבודה חשובה היא, וכיון שמקרב את הדם באצבעו אל המזבח, היינו הולכה, ולפיכך מחשבת פיגול מפגלת בה! 8 ודחינן: לא - אי אפשר להוכיח מהמשנה במנחות שטבילת אצבע מפגלת, כי לעולם אפשר לבאר דדמי נתינת הקומץ בכלי לקבלה של דם, ולפיכך מחשבת פיגול מפגלת בה. אבל טבילת אצבע אינה נחשבת כהולכה ולכן אין לנו מקור ללמוד ממנו שמחשבת פיגול מפגלת בה. ודקאמרת שיש חילוק בין נתינת הקומץ בכלי לקבלת הדם בזבח, שהרי הכא בדם ממילא הוא זורק אל הכלי ואילו התם בנתינת הקומץ איהו קא שקיל ליה בידו ויהיב אל הכלי, - יש לומר כי כיון דאידי ואידי מתן כלי הוא, מה לי ממילא, מה לי קא שקיל ויהיב! לימא שנידון זה אם טבילת אצבע מפגלת בחטאות הפנימיות - כתנאי:
7. בפשטות ביאור הגמרא הוא שמצינו בזבחים שיש בהן ארבע עבודות, וכנגדן במנחות ישנן ארבע עבודות חשובות ולא יותר, וכשם שנתינה בכלי נחשבת עבודה תחת קבלה, אף שאינה דומה לה, כך טבילת אצבע שהיא עבודה חשובה עומדת תחת הולכה, ואין הכוונה שהיא עצמה נחשבת הולכה. (וראה בשלום רב בשם תוס' קדושה). ובגליון הובאה גירסא "על כרחין היינו קבלה עבודה חשובה", והוצרך להגיה כך משום שהמשך לשון הגמרא לענין טבילת אצבע ד"היינו הולכה", משמעותו כי אין עבודה חדשה במנחה אלא כל אחת דינה כעבודה מקבילה בזבח, ובמנחות (יג ב) גרסינן גם לגבי הנותן בכלי ד"היינו קבלה" עי"ש. וכבר הבאנו (בהערות 3א, 8) מהחזו"א והגרי"ז שאי אפשר להחשיב טבילת אצבע כהולכה ממש, אלא באמת עבודה בפני עצמה היא, ונכללת בהולכה (או בהזאה) רק לענין מחשבת פיגול הנלמדת משלמים, שהיא דוקא בעבודות המתיר, אף שיש בה עוד עבודות המעכבות. ובזבח תודה הקשה אם טבילת אצבע משום הולכה, הרי הוא מחשב בחצי מתיר, שהרי יש הטבילה היא רק חלק מההולכה. ותירץ כי כיון ש"כולה שם הולכה עלה מפגלת באיזה מקום שחושב בתחילה או בסוף". (ויתכן ליישב כרש"י להלן מב ב שפסול פיגול חל בחצי מתיר מה"ת ועי' חזו"א בהערה 8. ובמנחת אברהם ריש פרק בית שמאי, ביאר כדעת האור שמח פט"ז מפסוהמ"ק שפסול שלא לשמה חל מה"ת בחצי מתיר, ונלמד מכך שגם פסול פיגול יחול בחצי מתיר מק"ו כדלהלן, ותמוה, שהרי רק פסול שלא לשמה חל בעבודה, ואילו בפיגול גם הפסול חל בקרבן). אולם להנ"ל, יתכן שהיא עבודה בפני עצמה ונחשבת כהולכה לענין מחשבת פיגול, אך כשם שאין בה חסרון של הולכה שלא ברגל, (שהרי מסקינן להלן שלא ברגל אינה הולכה, ובכל זאת טבילת אצבע מפגלת) כך אין בה חסרון מפני שהיא חצי ממתיר ההולכה, כי היא מעשה בפני עצמו ואינה חלק ממעשה ההולכה אף אם היא בכלל עבודתה. וראה קרן אורה להלן טו. ובהערה הבאה. אמנם לענין מחשבה בטבילת אצבע על הזאה אם נחשבת כחצי מתיר, עד שיחשב בכל ההזאות וטבילותיהם, דנו בזה הגר"מ והגרי"ז, (במנחות י"ד) אם נחשבת כעבודה בפני עצמה כנ"ל, ואין צריך שיחשוב בכל ההזאות (כמבואר ברמב"ם פי"ז מפסוהמ"ק ה"ב) אלא במחשב בעת הזאה, (וכן נקט בזבח תודה כאן). או שנחשבת כמחשבה מהזאה להזאה וכדברי תוס' לעיל, שבאותה עבודה מחשבין, ולכן צריך שיחשוב בכל ההזאות (וראה קרן אורה להלן טו א). וביאור הצדדים בזה, שחצי שיעור מהמתיר אינו נחשב "חצי מתיר", אלא באופן שיש שני חלקי מתיר ופיגל באחד מהן, כגון קומץ ולבונה או שני כבשי עצרת, והנידון בד' הזאות אם נחשבות כשיעור המתיר וכלן כאחד ודי במחשבה באחת מהן, או שהן כארבע חלקי מתיר וצריך לחשב בכל אחת. והגרי"ז כתב (בהלכות מעילה) שהפיגול צריך להתפגל על ידי מתיריו, ולפיכך אין המתיר מתפגל כי אין לו מתירין שיפגלוהו, ולפי זה נמצא שאילו צריך את פיגול כל ההזאות, תחסר הזאת הטבילה, שהרי היא עצמה אינה מתפגלת, כי אין המחשבה בה עצמה מפגלתה. ובהכרח שהיא עבודת מתיר בפני עצמה. וראה חזון יחזקאל (מנחות ג' י"א). 8. הרמב"ם (פי"ז מפסוהמ"ק ה"ג) כתב שהחושב בטבילת אצבע, הרי זה כמחשב בשעת הזיה. ולכאורה שלא כמבואר בסוגיין שהיא משום הולכה. ובקרן אורה כתב שמקורו מהברייתא בסמוך שנחלקו אם מפגלת או לא מפגלת ולא מתפגלת, ונקט הרמב"ם כי מאן דאמר מפגלת סובר שגם מתפגלת, ופיגול חל רק על זריקה, ודלא כהוה אמינא שהיא משום הולכה. וראה חזון יחזקאל (שם). (ומו"ר הגראי"ל תמה שהרי בסוף העמ' יש צד שדין טבילת אצבע תלוי במחלוקת ר"ש ורבנן בהולכה שלא ברגל, ובהכרח היא מדין ה ולכה). אך במשנה למלך כתב שגם הרמב"ם מודה דל"ג "מתפגלת" כי אין בטבילת אצבע אכילת מזבח. אכן, לדברי הגר"ח לעיל שמחשבת פיגול בזריקה חלה משום שהיא עבודה, יתכן שהוא הדין לטבילת אצבע שהיא תחילת זריקה, ומזה גופא הוכיח הרמב"ם שהיא מדין זריקה, כי בעבודה אחרת לא יחול פיגול שאינה אכילת מזבח. ולפי ביאור זה נקט הקרן אורה ששינוי בעלים פוסל בטבילת אצבע, כי לפי הרמב"ם חשובה כהזאה. ובזבח תודה נקט שאין כוונת הרמב"ם כלל לומר שהטבילה בכלל הזיה, אלא שבהלכות הקודמות כתב שאינו מפגל בפנימיות עד שיחשוב בכל ארבע הזאות, לכן נקט גם בטבילת אצבע שצריך לחשוב בה על כל ד' הזאות, שאינה עדיפה מהזיה. וכן משמע בקרית ספר שכתב שהיא כהולכה ומפגל בה כבשעת הזאה, והיינו שאף שדינה כהולכה אינה מפגלת עד שיחשב בכל ד' הזאות כהזאה, ולא כהולכה שדי בחלק ההזאה לבד, וכדלעיל בהערה הקודמת. ובאופן נוסף כתב שכוונת הרמב"ם שמחשב על שעת הזיה, דהיינו שמחשב לזרוק אחר זמנו, וראה לעיל הערה 7. והגרי"ז ביאר באמת שטבילת אצבע בפנימיות כיון שנאמר בה "וטבל" עבודה בפני עצמה היא, אך כיון שלא מצינו פיגול בקרבנות אלא בד' עבודות המתיר צריך להכניסה תחת שם אחת מד' עבודות, וכיון שהרמב"ם פסק דהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה, לפיכך אינו יכול לפסוק שטבילת אצבע מפגלת משום הולכה, כי אינה ברגל, ולפיכך נקט שהיא בכלל הזאה. (ראה בכתבי הגרי"ז למנחות יג ב). (וכדבריו העירו תוס' מנחות יג ב ד"ה משום, ומשנה למלך פי"א מפסוהמ"ק ה"א, שאם הולכה שלא ברגל אינה הולכה היה ראוי שטבילת אצבע לא תפגל. אך למבואר בהערה 5א יתכן לפסוק שניהם, כי אף שאינה עבודה לגבי פסולי מחשבה, חל בה פיגול משום שאי אפשר לבטלה, וכן משמע במל"מ שם. ויתכן שמשום כך גם אינה חשובה כחצי מתיר, כי רק המחשב ב"עבודה" צריך שיחשב בכולה, אך טבילת אצבע מפגלת אף שאינה עבודה משום שאי אפשר לבטלה). ובמנחת חינוך (קמד) כתב שלדעת הרמב"ם מדובר דוקא בחושב על מנת להזות למחר, וכשטבל אצבעו בפנים מפגל מפנים על פנים, אבל אם יחשב על הקטרה אינו מפגל כי הוא מחשב מעבודת פנים על עבודת חוץ, (ורק רש"י שנקט שטבילת אצבע משום הולכה, כתב שחישב להקטיר למחר, וחישב מחוץ על חוץ). והחזו"א (יב סקי"ג) העיר שהרמב"ם פסק (פי"ח מפסוהמ"ק ה"ז) שאין מפגלין בדבר הנעשה בפנים, ולשיטתו לא שייך לפגל בפנימיות בשחיטה וקבלה, והוסיף ש"אין לומר כיון דמשום הולכה נגעו בה והולכה איכא בחוץ גם חלק הולכה שבפנים מפגל, דטבילת אצבע היא עבודה מיוחדת אף אי יהבינן לה דין הולכה". ולכן הסיק שהכוונה לפסול דאורייתא מק"ו, ולא לפיגול ממש וצריך להגיה בדברי הרמב"ם. אולם בחשק שלמה לסוגיין כתב שגם לדעת הרמב"ם מדובר במחשב על הקטרה, ומפגל במחשבה זו בין אם טבל אצבעו בחוץ ובין בפנים, כי כיון שהיא כשרה בחוץ נחשבת עבודת חוץ ומועילה בה מחשבת פיגול על הקטרה בחוץ. (וכן משמע בשטמ"ק למנחות טז ב אות כח), ולדבריו נמצא לכאורה שלא תועיל בה מחשבת פיגול על עבודת פנים ואפילו אם חשב בעת שטבל בפנים.
דתני חדא: טבילת אצבע מפגלת בחטאת!
ותניא אידך: טבילת אצבע לא מפגלת, אם טבל במחשבה על מנת להקטיר אימורין למחר, ולא מתפגלת, אם חישב בשעת שחיטה או קבלה על מנת לטבול באצבע למחר.
מאי לאו, תנאי היא שנחלקו אם טבילת אצבע נחשבת הולכה ומפגלת, או שאינה נחשבת הולכה ולפיכך אינה מפגלת.
ודחינן: לא מחלוקת תנאי היא, אלא כולי עלמא סברו שטבילת אצבע הולכה היא, ומחלוקת הברייתות היא המחלוקת שנחלקו רבי שמעון ורבנן בהולכה גופא אם מחשבת פיגול מפגלת בה. ונמצא כי הא ברייתא ששנינו שטבילת אצבע מפגלת בחטאת רבנן היא, ואילו הא ברייתא ששנינו בה שאינה מפגלת רבי שמעון היא, שדעתו כי גם הולכה אינה מפגלת! 9
9. רש"י פירש בדחיית הגמרא, כי לכולי עלמא טבילת אצבע נחשבת הולכה, ומחלוקת הברייתות אם מפגל בטבילת אצבע או לא תלויה במחלוקת אם הולכה מפגלת או לא, ותמה השטמ"ק (אות י"א) הרי בהולכה אמר רבי שמעון שאינו מפגל משום שאפשר לבטלה, ואילו טבילת אצבע אי אפשר לבטלה, ואם היא הולכה יפגל בה. וכתב שמכל מקום כיון שטבילת אצבע נחשבת עבודה רק משום הולכה, לא שייך שיחול בה פסול מחשבה יותר ממה שחל בהולכה. והמל"מ (פי"ז מפסוהמ"ק ה"ג) והגרעק"א והרש"ש תמהו על כך שהרי כאן מדובר גם בחטאות הפנימיות, ובהם מודה רבי שמעון שאי אפשר לבטל הולכתן ומפגלין בה. ויתכן שטבילת אצבע נכללת בכל הולכה ולאו דוקא בזו שאי אפשר לבטלה, ולפיכך אי אפשר להחשיבה יותר מכל הולכה. (וראה ישוב לזה להלן טו. הערה 3). ובשטמ"ק להלן (טו. אות ח) כתב כי גרסינן לכולי עלמא בהולכה זוטרתי לא פסלה כי אינה כלום ואין שם הולכה עליה. (ומה שלרבנן מפגל בה היינו רק אם נאמר שהולכה שלא ברגל שמה הולכה, אך למסקנא אין שמה הולכה ולא מפגל בה). וכן כתב חזו"א (זבחים קמא כ"ח ג) ולהלן טו. נברר ענין זה במקומו. (וראה חזו"א א י"ד).
ומקשינן: אי העמדת את הברייתא שסברה כי טבילת אצבע אינה מפגלת כדעת רבי שמעון, מאי איריא שנקטה הברייתא דוקא עבודת טבילת אצבע שאינה מפגלת 10 , והרי כיון שאין בחטאת פנימית מתן דמים על מזבח החיצון, נמצא שאפילו אם יחשוב מחשבת פיגול בשחיטה או בזריקה לא יפגל לפי רבי שמעון, כי האמר רבי שמעון:
10. הרש"ש העיר הלא יתכן שבא להשמיענו כי טבילת אצבע במחשבת פיגול אינה עושה אפילו פסול, משא"כ בשאר העבודות שחל פסול אף בחטאות הפנימיות. ותירץ מו"ר הגראי"ל על פי המבואר (בהערה 3א) שאין פסול מחשבת שלא לשמה בטבילת אצבע, ולפיכך גם פסול מחמת מחשבת פיגול לא חל בה, כי אינו נלמד אלא בק"ו ממחשבת שלא לשמה.