פרשני:בבלי:זבחים מט א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:50, 1 ביולי 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (Automatic page editing)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מט א

חברותא

והרי מעשר שני שנטמא, דהוא עצמו נפדה אפילו בירושלים, כיון שאינו ראוי לאכילה לאחר שנטמא. ואילו דבר הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא, שהוא כטפל למעשר, אינו נפדה.  1 

 1.  לפי גירסת רש"י קושית הגמרא היא מרבי יהודה. וכתבו התוס' שמרבנן לא קשה, ואפילו שגם לדבריהם יש חומר בלקוח מכסף מעשר שאינו נפדה טהור אפילו חוץ לירושלים, ואילו מעשר נפדה שם. וביארו התוס' כי מה שלקוח אינו נפדה כשהוא טהור זה משום שהתורה נתנה אפשרות ליקח בכסף מעשר כדי לאכלו בירושלים, ומשום כך גם כשהוא חוץ לירושלים, נחשב כאילו הוא נמצא בה, והרי מעשר טהור עצמו אינו נפדה בירושלים, ולכן כשהוא טמא אפשר לפדותו, שהרי מעשר טמא נפדה בכל מקום. אולם החזו"א (דמאי ג ו) נוקט בדעת הראב"ד שכל דין זה שלקוח טהור אינו נפדה מן התורה, זה דוקא כשלקחו בירושלים, שאז נחשב שנעשית מצותו, אבל כשלקחו חוץ לירושלים, מאחר שעדיין מחוסר הבאה, יכול לפדותו שם מן התורה לרבנן, שהרי עדיין לא נתקיימה כל מצותו.
דתנן: הלקוח בכסף מעשר שנטמא - יפדה. רבי יהודה אומר: יקבר (ומרבי יהודה מקשה).
ומתרצינן: התם, מה שאינו נפדה אינו חומרא, אלא אדרבה, מפני דלא אלימא קדושתיה, שאין בכח הקדושה של הלקוח בכסף מעשר למיתפס פדיוניה, להתפיס קדושה בפדיונו, משום כך אינו נפדה.
תו מקשינן: והרי קדושת תמורה, שהיא טפלה לקדושת קרבן, ובכל זאת מצינו שהיא חמורה ממנה. דאילו קדשים לא חיילי קדושת הגוף על בהמה שהיא בעל מום קבוע, אלא חלה קדושת דמים בלבד, ויוצאת לחולין על ידי פדיון, ומותרת בגיזה ועבודה לאחר הפדיון.
ואילו איהי, קדושת תמורה, שהיא טפילה לקרבן, חיילא. שאם המיר קרבן בבהמת בעל מום קבוע חלה קדושת הגוף על הבהמה בעלת המום ואסורה אפילו אחר פדייה בגיזה ועבודה כשאר פסולי המוקדשין!?
ומתרצינן: האי דחמירא תמורה, משום  2  דמכח קדשים קא אתיא. שחלה עליה הקדושה שקדמה לה, וחומרתה משום העיקר הוא, מה שאין כן קדשים, דמכח חולין קאתי, שתחילה הם היו חולין, ורק כשהקדישום חלה הקדושה, בעוד שתמורה חלה מכח הקדושה של הקרבן הראשון.

 2.  בקובץ שיעורים (ב סימן מד) כתב שמכאן מוכח שקדושת התמורה הרי היא נמשכת מכח הקרבן הראשון, ואין זה רק כמו התפסה של נדר בקרבן, שהוא רק הגדרה של הקדושה שתחול בדבר הנדור, ולפי זה ביאר גם כן מדוע בתמורה צריך את הסכמתם של הבעלים לעשית התמורה, מה שאין כן בהתפסה של נדר.
אך עדיין יש לשאול: הרי פסח, דהוא עצמו אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואילו מותר דידיה, שלא קרב בזמנו, שטפל הוא לגבי הפסח, חמור ממנו, והרי הוא טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
ומתרצינן:  3  פסח בשאר ימות השנה אין שם פסח עליו שיחשב כטפל לו, אלא שלמים הוא.

 3.  הקהלות יעקב (מגילה סימן ז) הביא מבנו, הגר"ח שליט"א, שהביאור בתירוץ הגמרא הוא, שכאשר מקדיש אדם קרבן פסח, מונחות בכך שתי הקדשות. א. קרבן פסח. ב. שאם לא יהיה לפסח הוא יהיה שלמים. ומשום כך אין השלמים באים מכח הפסח, ואינם נטפלים אליו. וביאר שם הקהלות יעקב שדין זה הוא נכון לדברי האומר פסח בשאר ימות השנה אינו צריך עקירה כדי לעשותו שלמים, ובהכרח שהוא מונח בעצם ההקדש שיהיה שלמים אחר כך, ואפילו למאן דאמר שהוא צריך עקירה, יש לומר שהעקירה היא רק כדי לעקור ממנו שם פסח, אבל שם שלמים יש בו גם קודם עקירה, וכנ"ל.
ואיבעית אימא עיכוב צפון בעולה מכאן הוא נלמד: דאמר קרא "במקום אשר תשחט העולה", וחזר ושנה הכתוב את "מקום העולה" בפרשת חטאת כדי ללמד. במקומה תהא, לעכב.
שנינו לעיל: אשם שחיטתו בצפון.
ודנה הגמרא: אשם - מנלן דבעי צפון?
ומבארת: דכתיב בפרשת תורת האשם "במקום אשר ישחטו את העולה, ישחטו את האשם".
והוינן בה: אשכחן שחיטה של אשם שטעון צפון, אלא קבלה, מנא לן שטעונה צפון? ומשנינן: נאמר בהמשך הפסוק "ואת דמו יזרוק". משמע כי קבול דמו נמי, שקבלת דמו גם היא תהיה במקום שחיטתו, בצפון.
ותו הוינן בה: מקבל עצמו שיעמוד בצפון, מנא לן?
ומשנינן: ממה שלא כתוב "דמו יזרוק", אלא כתיב "ואת דמו", והתיבה "את" מיותרת היא, ובאה לרבות את המקבל.
תו הוינן בה: אשכחן למצוה, אלא לעכב מנא לן?
ומשנינן: קרא אחרינא כתיב באשם מצורע "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת". הרי שנה עליו הכתוב לעכב (ולענין קבלה לעיכובא ע' תוס' ד"ה לעכב).
ומקשינן: והאי קרא ד"ושחט את הכבש" להכי הוא דאתא, ללמדנו עיכוב בצפון? והרי האי קרא מיבעי ליה לכדתניא: דבר שהיה בכלל, ויצא לידון בדבר החדש, אי אתה רשאי להחזירו לכללו ולהשוותו עם הכלל עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
כיצד? נאמר באשם מצורע "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש, כי כחטאת האשם הוא". שאין תלמוד לומר "כחטאת האשם", שהרי כבר נאמר שישחוט את הכבש במקום החטאת. מה תלמוד לומר "כחטאת האשם"?
לפי שיצא אשם מצורע מכלל האשמות לידון בדבר החדש, שדמו ינתן בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית. יכול לא יהא טעון אשם מצורע מתן דמים ואימורין לגבי מזבח כשאר אשמות? - תלמוד לומר "כחטאת האשם הוא", החזירו הכתוב לכללו על ידי שהקישו לחטאת מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח. ורואים מכאן שצריך הכתוב להחזירו למתן דמים ואימורין, ואם כן קשה, איך למדנו למעלה שהפסוק "ושחט את הכבש" בא לומר עיכוב כשלא נשחט בצפון, והרי צריך אותו כדי להחזירו לכללו גם ביחס לדין שאשם מצורע שחיטתו בצפון כשאר אשמות, ועדיין לעכב מנין לנו?
ומתרצינן: אם כן, כמו שרצית לומר, שאינו מעכב, נכתוב שחיטת צפון בהאי באשם מצורע, ולא נכתוב בהאי בשאר אשמות ונלמד כולם מאשם מצורע לשחיטת צפון (לפי הדין שדבר אשר יצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא).
אלא ודאי שהפסוק "במקום אשר ישחטו" שנאמר בשאר אשמות נשנה כדי לעכב.
אך עדיין מקשה הגמרא: הניחא אי סבירא לן שדבר שיצא לידון בדבר החדש, איהו הוא דלא גמר מכללו,


דרשני המקוצר