פרשני:בבלי:זבחים סט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
רבי יהודה אומר: מטמא בבית הבליעה, ואינו יוצא מדין נבילה.
ומחלוקתם היא גם בעוף של חולין שנשחט ונמצא טריפה, דלרבי מאיר השחיטה מטהרת מטומאת נבילה ולרבי יהודה לא.
אמר רבי מאיר: והרי הדברים קל וחומר הם: אם נבלת בהמה שטומאתה חמורה, שמטמאה במגע ובמשא, בכל זאת שחיטתה מטהרת אפילו טריפתה מטומאתה, כמו שהגמרא דורשת להלן נבלת העוף שטומאתו קלה, שאינו מטמא במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתו מטהרת טריפתו מטומאתו?!
והשתא דילפינן בקל וחומר ששחיטת עוף חולין טריפה מטהרתו מטומאתו, ילפינן בבנין אב למליקת עוף טריפה בקדשים שמליקתו מטהרת אותו:
מה מצינו בשחיטתו של עוף חולין שהיא מכשרתו לאכילה כשאינו טריפה, ומטהרת טריפתו מטומאתו, אף מליקתו בקדשים שהיא מכשרתו באכילה (בחטאת העוף) כשאינה טריפה, תטהר המליקה את טריפתו מידי טומאתו!
רבי יוסי אומר: דיה לנבלת עוף טהור שתהא כנבלת בהמה, 16 שהואיל ולמדנו את דין טהרת עוף טריפה מבהמה שנטהרת טריפתה בשחיטה, דיו לעוף הבא מן הדין של בהמה להיות כנידון, מה בהמה רק שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה אף בעוף יש לומר ששחיטה בלבד תטהר טריפה ולא מליקה. 17
16. הקשה השפ"א דאיבעיא ליה למימר דיו אף לענין שחיטה, דמה ששחיטה מטהרת בנבלת בהמה הוא רק לטהר מטומאת מגע ומשא אבל אינו מלמד לטהר מטומאת בית הבליעה. ובאמת דאי אמרינן הכי הוי דיו למיפרך ק"ו ולא אמרינן בכה"ג דיו. 17. בכתבי הגרי"ז הקשה אמאי נקט ר"י לטעמיה משום דיו למעט מליקה בטריפה, תיפו"ל מהא דאמרינן במתני' לעיל דאם אין פסולו בקודש אין מליקה מטהרתו מלטמא בבית הבליעה. וביאר הגרי"ז שכל שחיטת טריפה היא רק לטהר מידי טומאת נבלה אבל אינה נחשבת "שחיטה המתרת באכילה" וע"כ גם מבואר בחולין דשחיטת טריפה אינה מתירה בן פקועה באכילה דאין כאן דין שחיטה לענין היתר אכילה אלא רק לטהר מנבלה, ובזה פליגי התנאים במתני' דלרבי מאיר גם שחיטה וגם מליקה מתירים מטומאת נבלה, ולרבי יוסי רק שחיטה ולא מליקה, ואם כן זה שצריך פסולו בקודש הוא בהל' קדשים אבל כשבא רק לטהר מנבלה אינו צריך לפסולו בקודש.
נמצינו למדים שלש שיטות בדין שחיטה ומליקה של עוף טריפה בכדי לטהר מנבילה:
לרבי מאיר - בין שחיטה בחולין ובין מליקה בקדשים מטהרת אותו.
לרבי יהודה - בין שחיטה ובין מליקה אינה מטהרת.
לרבי יוסי - שחיטה מטהרת בעוף חולין אבל אין מליקה מטהרת במוקדשין.
גמרא:
ותמהינן על הא דפליג רבי מאיר על רבי יוסי דאמר "דיו": וכי רבי מאיר לא דריש למידת "דיו לבא מן הדין להיות כנידון"? והא "דיו" - דאורייתא הוא!?
דתניא בברייתא דרבי ישמעאל: בי"ג מידות התורה נדרשת, וקל וחומר הוא אחד מהן: מדין קל וחומר כיצד? דהיינו: מנין שהתורה ניתנה להדרש במידת קל וחומר? 18 דכתיב במרים "ויאמר ה' אל משה: ואביה ירוק ירק בפניה, וגו' הלא תכלם שבעת ימים". ולשון "הלא תכלם" הוא לשון תמיה ולשון קל וחומר הוא - אם על נזיפת אביה היא צריכה להכלם שבעת ימים הרי קל וחומר לשכינה שצריכה הנזיפה להיות לפחות למשך זמן כפול, ארבעה עשר יום! ומכאן המקור שהתורה ניתנה להדרש במידת קל וחומר, אלא מזה שנסגרה מרים רק לשבעה ימים ולא לארבעה עשר יום (כנלמד מהקל וחומר) חזינן שדיו לבא מן הדין להיות כנידון, שאין להחמיר על הבא מן הדין, כלומר על הנלמד מהקל וחומר חומרא נוספת שאינה קיימת במקור שדנו ממנו, ולכן נסגרה מרים רק לשבעה ימים, וכן הוא בכל מקום שדרשינן במידת קל וחומר, הנלמד אינו חמור מהמלמד.
18. הביאור הוא ע"פ פי' רש"י דקושיית הגמרא היא מנין למידת ק"ו, ובכתבי הגרי"ז ביאר דכוונת הגמרא להקשות כיצד הדרשא של הק"ו נדרשת, אבל לא מנין שהתורה נדרשת במידת ק"ו.
ואם כן תיקשי כיצד לא למד רבי מאיר "דיו" במשנתנו?
אמר רבי יוסי ברבי אבין: רבי מאיר לא מקל וחומר דרש אלא קרא אשכח ודרש!
כתיב בפרשת טומאת נבילה "זאת תורת הבהמה והעוף". ודרשינן: וכי באיזו תורה שוותה בהמה לעוף, ועוף לבהמה, והרי דיני טומאתם שונים, שהרי בהמה מטמאה במגע ובמשא ואילו עוף אינו מטמא במגע ובמשא. ומאידך - עוף מטמא בגדים אבית הבליעה שנבלת עוף טהור מטמאת את הבגדים שהוא לבוש בהם בשעת הבליעה, ואילו נבלת בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה, שאם תחב לו חבירו כזית נבילה לתוך גרונו הוא לא נטמא, לא מצד האכילה, שאכילת נבלת בהמה אינה מטמאה, ולא מצד הנגיעה, שאם לא נגעה הנבילה בגופו מבחוץ אלא רק בתוך בית הבליעה אין הוא נטמא, וטומאת בית הבליעה דרשינן במסכת נדה שאין בו!?
ואם כן קשה למה השוותה התורה טומאת בהמה ועוף?!
אלא, להכי השוותה התורה בהמה לעוף, לומר לך - מה בהמה, שחיטתה היא דבר שמכשירה באכילה שעל ידיה היא ניתרת באכילה, והוא גם המטהר את טריפתה מטומאתה, אף עוף דבר שמכשיר באכילה, והיינו מליקה בקדשים וקל וחומר שחיטה בחולין, מטהר טריפתו מטומאתו!
הגמרא באה לבאר את שיטת רבי יהודה במשנתנו:
ורבי יהודה דסבירא ליה דאין שחיטה בחולין ואין מליקה בקדשים מטהרים טריפה מאי טעמיה?
ומבארינן: אמר רבה - רבי יהודה קרא אחרינא אשכח גבי נבילת עוף טהור ודרש, דכתיב "והנפש אשר תאכל נבילה וטריפה - וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטמא עד הערב, וטהר".
אמר רבי יהודה: "טריפה" דכתיבה בהאי קרא למה נאמרה? והרי ממה נפשך: אם טריפה נחשבת חיה (והדבר הוא מחלוקת אם טריפה נחשבת בחזקת "חיה" או שהיא כאילו מתה) הרי כשמתה היא נעשית נבילה ככל נבלת עוף טהור, ותיקשי הרי נבילה כבר אמורה באותו פסוק ואמאי איצטריך להוסיף "טריפה"?
ואם נקטינן כמאו דאמר שטריפה אינה חיה, הרי כבר בחייה היא בכלל נבילה, משעה שנטרפה, ומאז היא טמאה, וכיצד מסתלקת ממנה עתה טומאת נבילה שבה? 19
19. וברש"י כת"י כתב דירדה לה טומאה משנטרפה. ובתוס' בד"ה אי תמהו על דבריו דלא מצינו בעלי חיים מטמאין ומילתא דפשיטא בכולי הש"ס דאין טריפה מטמאה מחיים. ובכתבי הגרי"ז לעיל טז א דן למצוא גווני דיש טומאה בבעלי חיים וכגון בטומאת גולל יעוי"ש. וחקר הגרי"ז שם בהא דאין מקבלים טומאה מחיים אם זה משום דשם בע"ח מעכב אותם מלקבל טומאה או דכיון דהם קודם שחיטה אין בהם תורת אוכל ואינם מקבלים טומאה, והגרי"ז נקט שם להוכיח כהצד דאין בהם תורת אוכל קודם שחיטה.
אלא, דרש רבי יהודה שבא הכתוב להביא טריפה ששחטה שמטמאה! דלעולם אף אם טריפה היא חיה, ואינה בכלל נבילה, חידשה התורה ששם הטריפה מביא עליה טומאה מחיים בשעה שנטרפה ואין שחיטה מטהרת אותה מטומאה זו שלא מועילה שחיטה כמקוה לטהר טומאה שכבר ירדה עליה! (על פי רש"י בכת"י, ועיין היטב ברש"י ותוס'!) 20
20. נתבאר ע"פ רש"י בכת"י. אבל רש"י בד"ה אלא כתב דטריפתה מביאה עליה טומאה אם תלש ואכל ממנה בשר אפילו שאינו אבר עם גידין ועצמות. יעוי"ש. והגרי"ז בכתבים הקשה על דבריו דהא לית לן בעוף דינא דאבר מן החי מטמא, וכדפסק הר"מ אבות הטומאות פ"ג הט"ו, ול"ל מיעוטא.
אחר שביאר רבה מדוע נכתבה טריפה אחר נבילה, מקשה הגמרא ממקום נוסף שמצינו שכתוב כך:
אמר ליה רב שיזבי לרבה: אלא מעתה, דכתיב גבי בהמה "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה" שמכאן למדנו שחלב נבילה אינו מטמא כנבילה, התם נמי נימא "טריפה" למה נאמרה, אחרי שכבר נאמרה נבלה, דממה נפשך: אם טריפה נחשבת חיה פשיטא שבמותה היא נעשת נבלה, והרי נבילה כבר אמורה בהאי קרא. ואם טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבילה כבר בחייה ולמאי איצטריך לכותבה, אחרי שכבר כתב להדיא נבילה, אלא, מאי אית לך למימר, לפי שיטתך לעיל, שבא הכתוב להביא אופן של טריפה ששחטה שחלבה טהור, מכלל דהיא עצמה בשרה מטמאה, והאם יתכן לומר זאת, והאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים שדין זה במתניתא תנא, נשנה בברייתא: "וכי ימות מן הבהמה" - ממאי דכתיב "מן" הבהמה מדויק שמקצת בהמה מטמאה, ומקצת בהמה אינה מטמאה! ואיזו זו מקצת הבהמה שאינה מטמאה? זו בהמה טריפה ששחטה, שעל אף שהיא טריפה הועילה שחיטתה לטהרה, ומדרכו של רבה למדנו שהיא טמאה?!
וממשיך רב שיזבי להקשות: אלא, בהכרח, האי "טריפה" מיבעי ליה לדרשא אחרת למעוטי בהמה טמאה שאין חלבה טהור אלא טמא כבשרה (שרק חלב נבילה מבהמה טהורה טהור) והכי ילפינן ודרשינן: "טריפה" - מי שיש במינה טריפה, דהיינו בהמה שהיא טהורה ורק על ידי הטרפותה היא נאסרת, יצתה זו, בהמה טמאה, שאין במינה טריפה ואיסורה הוא משום בהמה טמאה, ולא משום טריפה.
ואם כך דרשת התם בחלב, הכא נמי בנבלת עוף טהור תידרוש מינה למעוטי עוף טמא, שאין במינו טריפה, ולפיכך אין נבלתו מטמאה, בטומאת בית הבליעה כעוף טהור, ותיקשי לרבה מנא ליה למידרש מהאי קרא כרבי יהודה דשחיטת עוף טהור טריפה אינה מטהרת אותו?
ומתרצינן לרבה: עוף טמא, שאין נבלתו מטמאה, לרבי יהודה - מ"נבילה" נפקא ליה!
דתניא: רבי יהודה אומר: יכול תהא נבלת עוף טמאה מטמאה בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: "נבילה וטריפה לא יאכל - לטמאה בה!" ודרשינן: מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה הוא המטמא את האוכלו טומאת בגדים בבית הבליעה, יצא זה, עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבילה, אלא משום בל תאכל טמא, שאינו מטמא את האוכל אותו.
ופרכינן על האוקימתא דלעיל, דבעינן "טריפה" דקרא דחלב נבלה וחלב טריפה לאשמועינן שחלב בהמה טמאה מטמאה כמו בשרה, הרי יש ללמוד כן ממשמעות ד"נבלה":