פרשני:בבלי:זבחים קב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קב ב

חברותא

בעל מום כי טמא הוא, מה טמא, כמה דלא טהור לא אכיל (עד שלא נטהר אינו אוכל), אף האי בעל מום עובר נמי, כל כמה דלא מיתקן לא אכיל (עד שאינו נתקן ממומו אינו אוכל) -
קא משמע לן שאף בעל מום עובר אוכל וחולק בקדשים, ואינו צריך להמתין עד שייתקן.
שנינו במשנה: כל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר:
ומקשינן עלה: וכי לא חולק בבשר מי שאינו ראוי לעבודה!?
והרי בעל מום, דלא ראוי לעבודה, ומכל מקום חולק!?
ותו קשה: הרי משמע: הא ראוי לעבודה, חולק.
והרי טמא בקרבנות ציבור, דראוי הוא לעבודה, ומכל מקום אינו חולק, וכפי שפשטה הגמרא לעיל (צט א)!?  1  ומשנינן: ראוי לאכילה קאמר התנא, ולא ראוי לעבודה. ולכן, בעל מום חולק, ואילו טמא בקרבנות ציבור אינו חולק.

 1.  הנה פשיטות הגמרא שם היא ממה ששנינו בברייתא שכהן גדול עובד ואינו חולק, ואם כן תמהו התוספות: למה הביאה הגמרא את הדין שנסתפקו בו ולא את מקור הדין ששנינו בהדיא בברייתא! ?
ואכתי מקשינן: והא קטן, דראוי לאכילה, ואינו חולק, ואילו מן המשנה משמע שכל הראוי לאכילה חולק!?
ומשנינן: מה שדייקת מלשון המשנה האומרת "כל שאינו ראוי אינו חולק", הא "כל הראוי, חולק", זה לא קתני במשנה. כלומר, אל תדייק מן המשנה שכל הראוי חולק, כי המשנה לא באה להשמיענו את הדיוק, אלא את עיקר הדין שכל מי שאינו ראוי אינו חולק, ושוב לא תיקשי מקטן, שאינו חולק אף על גב שהוא ראוי.
השתא דאתית להכי (עכשיו שבאת לפרש כן), יש לומר: לעולם, כדאמרינן מעיקרא ש"כל הראוי לעבודה" היינו כפשוטו, הראוי לעבודה ולא הראוי לאכילה, ולא תיקשי שתי הקושיות הראשונות:
כי אי משום טמא, דקשיא לך הרי טמא בקרבנות ציבור שראוי לעבודה ואינו חולק, הא לא קשיא כי הא "כל הראוי לעבודה, חולק" לא קתני.
ואי משום בעל מום, דקשיא לך הרי אינו ראוי לעבודה ומכל מקום חולק, נמי לא תיקשי: כי רחמנא רבייה לחלוקה, כפי שהתבאר בברייתא הסמוכה.  2 

 2.  ראה מה שנתבאר בהערות לעיל צט א על פשיטות הגמרא שם גבי טמא ובעל מום כאחד.
שנינו במשנה: אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק:
ומדייקת הגמרא: הא אם היה טהור בשעת זריקת דמים, וטמא בשעת הקטר חלבים הרי הוא חולק, ואם כן, מתניתין היא דלא כאבא שאול!
דתניא, אבא שאול אומר: לעולם אינו אוכל, אינו חולק בקדשים,  3  עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, דאמר קרא: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה", ללמדך, דאפילו בשעת הקטר חלבים, נמי בעי שיהא החולק ראוי.  4 

 3.  הרש"ש הגיה בברייתא "חולק".   4.  רש"י ביאר את דעת תנא קמא שאינו סובר כן, משום שנאמר "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה", ולא הזכיר הכתבו את הקטרת החלב; ולשיטת תנא משנתנו לא נאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן" אלא ללמד שכל מי שאינו מודה בעבודה אינו חולק, כמבואר בחולין קלב ב.
בעי רב אשי, לדעת אבא שאול: אם היה טהור בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים, אך נטמא בינתיים, ונטהר, מהו שיהא חולק?
וצדדי הספק הם:
האם בשעת זריקה ובשעת הקטרה בלבד בעינן שיהא ראוי לעבודה היות ושתי עבודות הללו נזכרו בפסוק, והאיכא (הרי היה ראוי, וחולק).
או דילמא אינו חולק עד שיהא טהור משעת זריקה ועד שעת הקטר חלבים, ואם נטמא בינתיים, אף שנטהר עד שעת הקטר חלבים, אינו חולק.
ומסקינן: תיקו.
אמר רב: האי דינא, מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא ליה, דאמר לה להאי דינא בבית הכסא (דין זה למדתי מרבי אלעזר ברבי שמעון שאמרה בבית הכסא):  5 

 5.  נתבאר על פי רש"י בסוף הסוגיא בד"ה והיכי; וראה דברי הגמרא שם, שתמהה הגמרא על זה שיאמר כן בבית הכסא, וראה מה שיתבאר שם בהערה בשם ה"שפת אמת".
וכך היה רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: דנתה, יכול אתה לדון באופן שכזה בכמה ענינים:
א. בא כהן טבול יום, ואמר לכהן טהור: תן לי חלק ממנחת ישראל (מנחה שהביא ישראל, שקומצים אותה, ושייריה נאכלים לכהנים), ואוכל!
אמר לו, יכול הכהן הטהור לומר לו שלא יטול בה חלק (מצד קל וחומר מחטאת, דדרשינן לעיל צט א: "הכהן המחטא אותה, יאכלנה", מלמד הכתוב שכהן שאינו ראוי לחיטוי, אינו נוטל חלק). וכך אומר לו: ומה אם במקום שיפה כחך, בחטאתך, לגבי חטאת, שכאשר אתה עצמך מחוייב בה, ואתה טהור, ומקריב אותה, וזוכה אתה בכל הבשר,  6  בכל זאת דחיתיך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל, שאין אתה נוטל בה חלק.

 6.  כמבואר בבבא קמא קט ב, ונלמד שם מן הפסוק.
מקום שהורע כחך, במנחתך, שאינך נוטל חלק במנחה כשאתה מקריבה, לפי שכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, וכי אינו דין שאדיחך כשאתה טבול יום ממנחת ישראל, שלא תיטול בה חלק.
אך אמר לו, יכול הכהן הטמא לענותו, ולפרוך את הקל וחומר:
ומה אם דחיתני מחטאת ישראל, שכשם שיפה כחי ליטול את כל הבשר מחטאת שלי, כך יפה כחך ליטול את כל הבשר מחטאת שלך. וכי משום כך תדחיני ממנחת ישראל, שכשם שהורע כחי, אילו הייתי מביא מנחה משלי, שאיני יכול לאוכלה אלא להקטירה כולה, כך הורע כחך, שגם אתה לא היית אוכל ממנחה שלך, כי הרי כהן אתה ומנחתך כליל כמו שלי!?
אמר לו, יכול הכהן הטהור לענותו: הרי הוא אומר במנחה עצמה "לכהן המקריב אותה, לו תהיה". ואם כן, בוא הקרב, ואכול! כלומר, הרי אין אתה ראוי להקריב עתה, ואינך בכלל "לכהן המקריב אותה", לזכות חלק במנחה.
ב. אם אמר לו כהן טבול יום לכהן טהור: תן לי מחטאת ישראל, ואוכל!
אמר לו, יכול הכהן הטהור לומר לו: ומה במקום שהורע כחי במנחתי, שאיני נוטל בה חלק כשאני טהור, כי כליל היא, דחיתיך כשאתה טבול יום ממנחת ישראל, וכנלמד מן הכתוב.
מקום שיפה כחי בחטאתי, שאילו הייתי מקריב אותה לבדי הייתי אוכל אותה לבדי, אינו דין שאדיחך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל.
ברם אמר לו, יכול הטמא לומר לטהור ולדחות את הקל וחומר: ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל, שכשם שהורע כחך שלא לאכול ממנחתך, כך הורע כחי שאיני אוכל ממנחתי. וכי משום כך תדחיני מחטאת ישראל, שכשם שיפה כחך אילו היתה שלך, כך יפה כחי אילו היתה שלי!?
אמר לו, יכול הטהור לומר לטמא: הרי הוא אומר בחטאת "הכהן המחטא אותה, יאכלנה", בוא חטא (זרוק דם), ואכול! ומאחר שאינך ראוי לחיטוי אינך חולק.
ג. אם אמר לו כהן טבול יום לכהן טהור: תן לי מחזה ושוק של שלמים ואוכל.
אמר לו, יכול הטהור לומר לו: ומה במקום שיפה כחך בחטאתך שהרי אתה אוכל את כל הבשר, מכל מקום דחיתיך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל וכדילפינן מקרא ד"המחטא אותה". מקום שהורע כחך בשלמים, שאפילו אם אתה היית מקריבם אין לך בהם אלא חזה ושוק, שהרי שאר הבשר נאכל לבעלים, אינו דין שאדיחך מהן כשאתה טבול יום שלא תיטול חלק בחזה ושוק.
אך אמר לו, יכול הטמא לומר לטהור: מה אם דחיתני מחטאת ישראל, שכן הורע כחי בחטאת אצל נשיי ועבדיי, שאיני יכול ליתן להם אפילו כשאני טהור שאין חטאת נאכלת אלא לזכרי כהונה, וכי משום כך תדחיני מחזה ושוק, שכן יפה כחי אצל נשיי ועבדיי, שאם אני טהור נוטל אני חלק ונותן לנשיי ועבדיי!?
אמר לו, יכול הטהור לענותו: הרי הוא אומר בחזה ושוק "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה". בוא, זרוק ואכול! -
יצא טבול יום בפחי נפש, כאשר קוליו וחמוריו שהיה דורש להנאתו, כמבואר לעיל, על ראשו. שלא הועיל מאומה בדבריו.
ויחד עמו יצא גם אונן, כשהוא מימינו של טבול יום, כי גם הוא אינו חולק בכל אלו כיון שאינו ראוי לעבודה, ויצא גם מחוסר כפרה כשהוא משמאלו, שאף הוא אינו חולק מאותו טעם.
פריך רב אחאי: לימא ליה: תן לי מבכור, ואוכל! כלומר, הרי היה יכול רבי אלעזר ברבי שמעון לדון גם לענין בכור, שאם יאמר כהן טבול יום לכהן טהור: כשם שאתה נוטל בכור, כך אני, אם ירצה הישראל ליתן לי בכור, יכול הוא ליתן לי.
משום דאמר ליה הטהור לטמא: ומה במקום שהורע כחי בחטאת, אצל נשיי ועבדיי, שאינם אוכלים בה, דחיתיך כשאתה טבול יום מחטאת ישראל, וכמבואר לעיל, מקום שיפה כחי בבכור, דכוליה דילי הוא (הכל שלי הוא), שהישראל נותנו לכל כהן שירצה, אינו דין שאדיחך ממנו, כלומר, שאף אם ירצה הישראל ליתן לך, אינו יכול ליתן אלא לי או לשאר טהורים.
אך יכול הטמא לומר לטהור: ומה אם דחיתני מחטאת, שכשם שהורע כחך, כך הורע כחי. וכי משום כך תדיחני מבכור, שכשם שיפה כחך להיות הכל שלך כשנתנו לך, כך יפה כחי, שאם נותנים לי כשאני טהור כולו שלי הוא!?
הרי הוא אומר גבי בכור במדבר יח): "וידבר ה' אל אהרן, אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה'. ובשרם יהיה לך כחזה התנופה". בוא, זרוק, ואכול!
ואידך, רבי אלעזר ברבי שמעון שלא דן כן, פריך על לימוד זה:
מי כתיב "ובשרם לכהן הזורק"? והרי "ובשרם יהיה לך" כתיב, אפילו לכהן אחר. כלומר, מה שאמרה תורה "ובשרם יהא לך" אינו עולה על הכהן הזורק אלא על כל הכהנים.
ומקשינן על רבי אלעזר ברבי שמעון שאמר לה להאי דינא בבית הכסא:
והיכי עביד הכי, איך עשה כדבר הזה!?
והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר, חוץ ממרחץ ומבית הכסא!?
ומשנינן: לאונסו שאני, אנוס היה רבי אלעזר ברבי שמעון במחשבתו, שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו.  7 

 7.  ב"שפת אמת" תמה על פירושו של רש"י שרבי אלעזר אמר את כל הפלפול הזה בבית הכסא: ותימה לפרש כן, דמה שייך על זה לאונסו לפלפל כל כך? ואם מתוך ההרהור דאונס שכח שהוא בבית הכסא, הוה ליה לרבא להזכירו (ונראה מדבריו שמבין ברש"י שרבי אלעזר אמר את כל הפלפול בבית הכסא, ורבא שומע. אך מלשון רש"י ד"ה לאונסו נראה שלא אמר אלא הרהר בבית הכסא, וגם מן הגמרא משמע שהקושיא היתה על הרהורו, ואם כן משמע, שרבי אלעזר לא אמרה בבית הכסא אלא הרהר בה בלבד ואחר כך אמרה לרבא, וסיפר לו שבבית הכסא חשב על זה, ואל תתמה על שסיפר לו כן, שהרי בין כך ובין כך מספרת לנו הגמרא כן). וב"שפת אמת" צידד לומר, שרבי אלעזר אמרה כשהיה רבא בבית הכסא, ראה שם.

דרשני המקוצר