פרשני:בבלי:מנחות מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מד א

חברותא

ומשני: עבד <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  זיל מזולזל הוא טפי מאשה, לכן צריך לברך על ענין זה ברכה בפני עצמה.
תנו רבנן: חלזון, זהו תוארו: מראה גופו דומה לים, וברייתו (תבנית דיוקנו) דומה לדג  59 ,ועולה מן הארץ אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין פתילי תכלת, ולפיכך, כיון שאינו עולה אלא אחת לשבעים שנה, דמיו יקרים.

 59.  הנודע ביהודה (תניינא או"ח ג) הקשה איך צובעים את הציצית מחילזון הרי אינו טהור ואינו מן המותר בפיך? ובאמת הר"ן בחידושיו לראש השנה (כו ב) מסתפק אם בכל המצוות צריך שיהיו מן המותר בפיך אבל, הרמ"א (תקפו א) פסק ששופר מבהמה טמאה פסול. ויש שתירצו לפי מה שכתב הרמב"ן (שמות ל כג) על מור מסממני הקטרת, שאף שהוא יוצא מבעל חי הוא טהור. והחתם סופר (או"ח לט) דן שצבע הוא חזותא בעלמא ואין בו פסול משום שאינו מותר בפיך. וכל הקושיא הנ"ל היא משום שנקטו כרש"י בסנהדרין (צא א) שחילזון זו תולעת, ולשון רש"י כאן שעולה מן הארץ, אבל ברש"י כאן משמע שתבניתו כדג וברש"י מגילה (ו א) כתב שעולה מן הים להרים והיעב"ץ כתב על מה שכתב רש"י כאן שעולה מן הארץ היינו מקרקע הים, ואם כן יכול להיות שהוא דג טהור.
תניא, אמר רבי נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה  60  ובעולם הבא, אבל איני יודע כמה שכרה. צא ולמד ממצות ציצית, שנחשבת מצוה קלה שהיא רק עשה  61 .

 60.  כתב השפת אמת ששכרה בעולם הזה היינו להצילו מהחטא, ששכר מצוה ממש בהאי עלמא ליכא, ולשון כזה מצינו במשנה באבות "שכר מצוה מצוה".   61.  כך פירש רש"י, וכתב הרש"ש שאי אפשר לפרש כאן כמו המשנה בסוף חולין: מצוה קלה שהיא כאיסר ופירש רש"י שם שאין בה חיסרון כיס, שהרי על תכלת אמרינן לעיל שדמיו יקרים, ודימו את זה לחותם של זהב (מג ב). והשפת אמת פירש שהכונה היא למצות הסתכלות בציצית, שבזה היה זהיר אותו אדם ולכן זכה שטפחו לו הציציות על פניו להצילו מהחטא. ובבן יהוידע פירש שהיא מצוה קלה לקיום, שאין צריך בשעת קיומה לשמור על גוף נקי.
מעשה באדם אחד שהיה זהיר  62  במצות ציצית. אירע ששמע אותו אדם שיש זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן שיבוא אצלה, כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס! ונכנס, הציעה לו שבע מטות זו גבוהה מזו שש של כסף, ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ולמטה העליונה היה סולם של זהב. עלתה וישבה על גבי המטה העליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה.

 62.  האלשיך (סוף פרשת שלח) כתב שהדגישו כאן חז"ל שסגולת מצות ציצית לזכור ולעשות המצוות, היא דוקא במי שזהיר בה. וכתב הקרן אורה שאפילו שהיה אותו אדם במעלה גדולה במצות ציצית שסגולתה לשמרו שלא יתור אחרי עיניו, בכל זאת נתגבר עליו יצרו להכשילו דוקא בלא תתורו וטרח מאד לעבור עבירה, ואף על פי כן זכה שהמצוה הצילתו וגרר את הזונה עמו לגירות ותשובה.
נעשה נס ובאו ארבעת ציציותיו וטפחו לו על פניו, מיד נשמט ממיטות אלו וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע, אמרה לו: גפה של רומי, נשבעת אני בחיי המלך, שהוא שרה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי שלכך נשמטת וירדת ! אמר לה, העבודה (נשבע אני) שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא ישנה מצוה אחת שציוונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, אחת בתחילת הפסוק האחרון בפרשה ואחת בסופו ללמדך: אני הוא שעתיד ליפרע מן העוברים על מצוותי, ואני הוא שעתיד לשלם שכר לשומרי מצוותי. ועכשיו כשעליתי אליך נדמו עלי ציציותי שטפחו בפני כארבעה עדים המעידים על כך שעתיד ה' להיפרע מעוברי רצונו.
אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם בית מדרשך שאתה למד בו תורה! השיב וכתב לה כל אשר שאלה ונתן בידה.
עמדה אותה אשה וחילקה כל נכסיה, שליש נתנה למלכות שיניחוה להתגייר, ושליש מנכסיה חילקה לעניים, ושליש מכרה ונטלה המעות בידה חוץ מאותן מצעות שאותם לא מכרה אלא לקחה אותן עמה, ובאת לבית מדרשו של רבי חייא, ואמרה לו לרבי חייא: רבי, צוה עלי לתלמידך ויעשוני גיורת  63 ,אמר לה: בתי, שמא לא באת להתגייר אלא משום שעיניך נתת באחד מן התלמידים ואין מקבלין גרים לשם אישות הוציאה כתב מידה (הוא הכתב שקיבלה מאותו אדם שלמד בישיבה זו), ונתנה לו, וסיפרה לו את כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירת לפי ששמעה מאותו תלמיד נס גדול של סגולת מצות ציצית שטפחו לו ארבעת ציציותיו על פניו, כיון ששמע כך, אמר לה: לכי זכי במקח ך!

 63.  התוס' ביבמות (כד ב ד"ה לא) הקשו הרי לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה מפני חשש שבאו שלא לשם שמים? ותירצו שבטוח היה שסופה לעשות לשם שמים. ובתוס' יבמות (קט ב ד"ה רעה) כתבו שאם מתאמצים להתגייר מקבלים אותם וכאן הרי חילקה כל נכסיה ובודאי שמותר לגיירה.
הלכה ונתגיירה, ונישאה לאותו תלמיד, ואותן מצעות של כסף וזהב שהציעה לו בתחילה באיסור - הציעה לו עתה בהיתר, וזה היה מתן שכרו בעולם הזה  64 ,ולעולם הבא איני יודע כמה מתן שכרה של מצוה.

 64.  בשיחות הגר"ח שמואלביץ (ד לא) ביאר ששמרה אותן מצעות עצמם שיזכירו להם תמיד את ה"שעה אחת" של ההתעוררות לתשובה, וזה שכרו בעולם הזה להצילו מהחטא שיקנה עולמו על ידי ראיית וזכרון השעה אחת של תשובה.
אמר רב יהודה: טלית שאולה, עד שלשים יום פטורה מן הציצית שצריך שיהא הבגד שלו, דדרשינן "כסותך" ולא של אחרים  65 , מיכן ואילך, אף על פי ששאולה היא, חייבת בציצית, מדרבנן.

 65.  דעת התוס' שטלית שאולה פטורה מדאורייתא לעולם, ולאחר שלושים יום חייבת רק מדרבנן משום שנראית כשלו. ורבנו תם בתוס' חולין (קי ב ד"ה טלית) הוכיח מכאן שסתם שאלה לשלושים יום כמו הלואה. והתוס' חולקים עליו, וכן דעת הרמב"ם (שאלה ופקדון א ה) שאין סתם שאלה לשלושים יום. והתוס' חולין (שם) והרא"ש שם (פ"ח כו) דנו על השואל טלית ורוצה להטיל בה ציצית תוך שלושים יום אם יכול לברך וכתבו שאפשר שדין זה דומה לאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא שהיא פטורה, ואם רוצה יכולה לברך, (ודעת הרמב"ם (ציצית ג ט) שלא תברך הובא לעיל מג א בהערות). ודחו שמצוה שאנשים חייבים בה יכולה לקיים ולברך אבל טלית שאולה היא טלית שכולם פטורים בה מחיוב ציצית ולכן לא יברך השואל, וסיימו, והמברך לא הפסיד וכן פסקו האחרונים. (באו"ח יד ג). וכתב הפתחי תשובה (יו"ד רפו יז) שמטעם זה יכול להטיל ציצית בתוך שלושים יום, ויועיל גם על שעת חיוב לאחר שלושים יום וראה להלן ביחס למזוזה. והרא"ש כאן (סימן ב וסימן י) חידש שפטור טלית שאולה הוא כששואל טלית בלי ציציות אבל השואל טלית מצוייצת חייב לברך, ובחולין (שם) ביאר הרא"ש שכיון שהמשאיל יודע שכונת השואל לקיים בה מצות ציצית נותן לו במתנה על מנת להחזיר. והריטב"א בחולין (קלו א) כתב שבשואל טלית מצוייצת חייב מטעם אחר, שכל הפטור מהתורה הוא על "גדילים תעשה לך" והיינו מעשיית הציצית אבל כשיש בבגד ציצית חייב מן התורה. ולפי דבריו אפילו משאיל לו במפורש כדי שלא יתחייב בציצית חייב, וראה שער הציון (או"ח תקפא ה) שפוטר באופן זה ובגליון רע"א (יד ג) העיר שברא"ש (סימן ב') מבואר שחייב אפילו באופן כזה. ובנמוקי יוסף משמע שהשואל טלית אפילו שהוא "פטור" מלהטיל בה ציצית אם רוצה לקיים מצוה יכול להטיל בה ציצית ולברך, ומקיים מצוה דאורייתא שהדרשא רק "לפטור" אבל יכול לקיים את המצוה מן התורה.
תניא נמי הכי גבי מזוזה: הדר בפונדקי (בית שלנים בו עוברים ושבים) בארץ ישראל, והשוכר בית בחוץ לארץ, כל שלשים יום פטור מן המזוזה. מיכן ואילך, חייב במזוזה.  66 

 66.  התוס' בתירוץ ראשון כתבו שהחיוב מן התורה ובתוך שלושים פטור משום שאין זה דירה, וכן דעת החינוך (תכג) ראה מנחת חינוך שם (ב). ובתירוץ שני כתבו התוס' שהחיוב רק מדרבנן ומדאורייתא פטור כיון שאין הדירה שלו. וכתב הנחלת צבי (יו"ד רפו) בשם סידור דרך החיים שאם שכר ליותר משלושים יום חייב מיד כשנכנס לדור. והבית הלוי על התורה (בסוף הספר דף לז) כתב שכן מבואר בנמוקי יוסף. וכתבו שדין זה תלוי בשני התירוצים בתוס', שאם החיוב הוא רק מדרבנן משום שנראה כביתו, חייבו חכמים רק אחרי שדר בו שלושים יום, אבל אם החיוב הוא מן התורה ובתוך שלושים פטור כי לא נחשב דירה, מסתבר שאם דעתו לגור בו יותר משלושים יום חייב מיד. והמנחת חינוך (תכג ב) מסתפק אם קבע מזוזה בתוך שלושים יום אם היא כשרה לזמן חיובו או שהיא נחשבת "מן העשוי". וכתב הפתחי תשובה (יו"ד רפו יז) בשם אשל אברהם שכיון שפסקו תוס' והרא"ש שיכול לברך על טלית שאולה בתוך שלושים יום (הובא לעיל) הוא הדין במזוזה. וממילא פשוט שהמזוזה והציצית כשרה. אבל בתשובות רבי עקיבא איגר (סוף סימן ט) מסתפק אם קבע מזוזה כשלא גר בבית עדיין. והוסיף ואפילו מי שיוצא מביתו לכמה ימים שהוא נפטר ממזוזה וגם לא מקיים את המצוה מחוץ לביתו, שיהיה חייב לברך על המזוזה כשיחזור לביתו. ובאמת המגן אברהם (יט א) כתב שהקובע מזוזה קודם שגר בבית יברך בשעה שנכנס לדור "וצונו לדור בבית שיש בו מזוזה" ופשוט לו שהמזוזה כשרה כמו שהטלת ציצית היא לפני שלובש והמצוה רק בשעת לבישה, אבל הברכי יוסף חולק וכתב שתיקנו את הברכה והנוסח, רק בשעת קביעת המזוזה. והאחרונים חולקים על תשובת רע"א הנ"ל ראה נחלת צבי (יו"ד רצא) ותשובות עין יצחק (יו"ד לא) ודבר אברהם (ח"א לז בהג"ה). ונקטו שגם כשיוצא מביתו מקיים מצות מזוזה. ורע"א הוכיח מהמגן אברהם (כא א) שכתב שדוד המלך הצטער על שהוא ערום ממצוות (לעיל מג ב) דוקא בבית המרחץ ולא בלילה כשישן בלי ציצית משום שקיים מזוזה, אבל בבית המרחץ אין מזוזה, ולמד מזה רע"א שהיוצא מביתו לא מקיים מצות מזוזה, (הובא לעיל מג ב) ודחו האחרונים הנ"ל שכונת המגן אברהם שבבית המרחץ הצטער משום שלא היה מסובב ומוקף במצות מזוזה, אבל בודאי שמקיים את המצוה.
אבל השוכר בית בארץ ישראל, אף על פי שאין זה ביתו, עושה מזוזה לאלתר, מיד בכניסתו, משום שעל ידי זה יתרבה ישוב ארץ ישראל, שהרי הקובע מזוזה אסור לו ליטלה משם אפילו כשיוצא מדירתו, כדאמרינן בבבא מציעא (דף קב א), לכן אם יקבע מזוזה בדירתו השכורה, בקושי יצא ממנה, מפני שיצטרך לטרוח במזוזות חדשות לדירתו האחרת, ואף אם יעזוב דירה זו, ישכרנה ישראל אחר בקלות כיון שיש בה מזוזות, ועל ידי זה שחייבוהו לקבוע מזוזה בדירתו השכורה נמצאת ארץ ישראל מיושבת  67 .

 67.  כך פירש רש"י, וכתב הבית הלוי על התורה (בסופו דף לז) שלפי טעם זה השוכר מגוי בארץ ישראל שיכול ליטול את המזוזה כשיוצא מהבית יהיה פטור כל שלושים יום, ולא מצינו חילוק זה? וגם הרמב"ם (תפילין ה י) השמיט הטעם משום יישוב ארץ ישראל. ותירץ שהרמב"ם מפרש את הטעם, שכיון שיש מצוה לגור בארץ ישראל לכן קביעות הדירה היא אפילו בפחות משלושים יום, אבל פונדקי פטור אפילו בארץ ישראל משום שדירתו ארעי. ופירוש זה הוא דוקא לפי התירוץ בתוס' שהחיוב לאחר שלושים יום הוא מדאורייתא. והשפת אמת פירש שחייבו משום יישוב ארץ ישראל כיון שהמזוזה שומרת על הבית ורצו שישמור בתי ארץ ישראל כדי ליישב הארץ.
שנינו במשנה: תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ותפלה של ראש אינה מעכבת את של יד, ואם הניח אחת מהם, קיים את אותה מצוה בפני עצמה.
אמר רב חסדא: לא שנו שאין תפילין של יד וראש מעכבות זו את זו, אלא שיש לו שתיהן והניח אחת, אבל אין לו אלא אחת והניחה, מעכבת ולא קיים אף מצוה אחת.
אמרו לו: וכי אמרת כן? שאפילו מצוה אחת לא קיים?
אמר להו רב חסדא: לא אמרתי כך! שחזר בו מדין שאמר תחילה. ואמר: וכי תעלה על דעתך דמאן דלית ליה תרי מצות אלא אחת, חד מצוה נמי לא ליעביד?! אלא ודאי דכשאין לו אלא אחת, יניחנה, שאין מעכבות זו את זו ולא כפי שסברתי בתחילה.
והוינן בה: ומעיקרא, דאמר רב חסדא דכשאין לו אלא אחת מעכבות זו את זו ולא יניחנה, מאי קסבר?
ומשנינן: סבר דלא יניח האחת גזירה שמא יפשע, שאם אתה מניחו להניח תפלה אחת, יפשע ולא יקנה האחרת שחסרה לו. ולכך גזרו שלא יניח כלל שמעכבות הן זו את זו וממילא יקנה את האחרת כדי לקיים מצות תפילין. ולבסוף, חזר בו רב חסדא וסבר שלא אוסרים להניח אחת ויקיים על כל פנים מצוה אחת.
אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה מצוות עשה, שהרי ארבע פרשיות יש בתפילין, ועל כל פרשה נאמרו שני עשין, א. "וקשרתם לאות על ידך", ב. "והיו לטוטפות בין עינך" הרי כאן שמונה.
וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה מצוות עשה, א. "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ב. "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ג. "והיה לכם לציצית", ד. "וראיתם אותו"  68 , ה. "גדילים תעשה לך".

 68.  כך פירש רש"י, אבל הרמב"ם בספר המצוות בשרש תשיעי כתב המצוה החמישית "על ארבע כנפות כסותך". ותמה בזהר הרקיע (במצות עשה יד) שאין בפסוק זה שום תוספת מצוה. והאריך שם להוכיח כפירוש רש"י שיש מצוה בראיה, וראה לעיל מג ב מקורות למצות ראיה בציצית.
וכל כהן שאינו עולה לדוכן לברך את העם בברכת כהנים עובר  69  בשלשה מצוות עשה האמורות בברכת כהנים: א. "כה תברכו את בני ישראל", ב. "אמור  70  להם יברכך ה' וישמרך וגו'", ג. "ושמו את שמי על בני ישראל".

 69.  כתב הרמב"ם סוף הלכות תפילה שכהן שאינו עולה לדוכן: אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה, וכתב הכסף משנה שם שהרמב"ם סובר שאינה ביטול מצוה ממש כיון שאינה בלשון ציווי אלא "כה תברכו". והפרי חדש (או"ח קכח ב) פירש שהרמב"ם כתב כן משום שמצות "אמור להם" דרשו חז"ל על ישראל שאומרים לכהנים לברך, (ראה להלן שלדעת הרמב"ם זה לא מעכב את הברכת כהנים) וגם משום שבירושלמי כתוב שעובר רק על עשה אחד. אבל הגר"א (או"ח שם) ציין לספר המצוות להרמב"ם שרש ט שמבאר שאם נכפל עשה כמה פעמים אינו מצוה נוספת רק לחיזוק החיוב והביא הגמרא כאן, ועדיין קשה שבהלכות תפילין (ד כו) לא כתב הרמב"ם כך ביחס לשמונה מצוות בתפילין.   70.  כתבו התוס' שהכהן מבטל את העשה רק אם קורין לו לעלות ואינו עולה וכן כתב הטור ושו"ע (או"ח קכח). ודעת תוס' שמצות ברכת כהנים דאורייתא היא דוקא כשאומרים לכהנים לברך ולכן בכהן אחד שהגמרא בסוטה (לח א) אומרת שלא אומרים לו לברך אין מצוה מן התורה רק מדרבנן. וכתב הגרי"ז שדעת הרמב"ם שכהן אחד גם מצווה לברך מדאורייתא, ורק את המצוה "אמור להם" שישראל יקרא לו אין בכהן אחד שהיא מצוה בפני עצמה ואינה מעכבת את הברכת כהנים דאורייתא. ובאמת הטור הביא דעה שכהן אחד לא עובר בעשה כשאינו מברך משום שאין באחד "אמור להם" והטור חולק וכתב שאמור להם נאמר לכהנים. ותמה הבית יוסף הרי הטור פוסק שעובר בעשה רק אם קראו לו ולא עלה לברך ובכהן אחד אין קוראין לו ואיך יעבור על העשה? ותירץ, שאם קראו לו עובר בעשה. אבל הט"ז (קכח ג) והפרי חדש וחידושי הגהות בטור כתבו שמה שכתב הטור שדוקא קראו לו ולא עלה עובר נאמר רק בשני כהנים שיש כהן אחר שיברך אבל בכהן אחד שאם לא יעלה אין כהן אחר שיברך עובר בעשה אם לא מברך אפילו אם לא קוראים לו.
וכל מי שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני מצוות עשה, דכתיב בפרשת שמע ישראל "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכן כתיב בפרשת והיה אם שמוע "וכתבתם על מזוזות ביתך", הרי כאן שתי מצוות עשה.

דרשני המקוצר