פרשני:בבלי:חולין י א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והשיב: מפני שדרכן של שרצים לגלות. ואף על גב שאדם נמי דרכו לגלות, הא איכא למיתלי נמי באדם טהור, ונמצא שיש רוב מקרים לטהר: שמא שרצים גילוה, ואף אי אדם גילה, שמא טהור הוא. והצד שאדם טמא גילה הוא מיעוט. הילכך אזלינן בתר רובא.
ואולם, ב"מגולה ומצאה מכוסה", ליכא למיתלי בשרצים שכיסוה, כי אין דרכן של שרצים לכסות, אלא וודאי אדם כיסה, וספק שקול הוא, שמא טהור הוא, שמא טמא.
מכל מקום שמעת מינה, דסכנתא חמירא מאיסורא. דבאיסור אזלינן בתר רובא. ואילו בסכנת מים מגולים, אף דאיכא רוב להקל - שמא אדם גילה אותם, ואף אי שרצים גילוה, אולי שרצים שאין בהם ארס היו, בכל אופן מחמרינן וחיישינן למיעוט נחשים שיש בהם סכנה.
אי נמי, יש עוד דרך להוכיח כן. דהא טעמא דפסלינן למי חטאת, הוא דוקא משום דהניחה לצלוחית כשהיא מגולה ובא ומצאה מכוסה, או מכוסה ובא ומצאה מגולה. הא אם מצאה כמו שהניחה, לא חשש טומאה מפני טמא שנגע בה איכא, ולא חשש פסולה מפני נחש וחולדה ששתו ממנה איכא, כי בלא שתהיה ריעותא בפנינו על ידי שראינו בה שינוי, לא מתעורר לנו ספק כלל.
ואילו משום ספק דאיכא במים מגולים הן אסורין, אף כשהניחם מגולים ומצאם כמו שהניחם, שעל אף שאין לנו להסתפק עליהם, מכל מקום כיון דשהו המים בגילוי בכדי שיוכל נחש לשתות מהם - אסורים. שמע מינה "חמירא סכנתא מאיסורא".
ומסקינן: שמע מינה!
תנן התם: ג' משקין אסורין משום גילוי: מים, ויין, וחלב, לפי שמשקין אלו, כשהן מגולין, דרך הנחש לשתות מהן.
כמה זמן ישהו המשקין כשהם מגולים, ויהיו אסורין מחשש ארס הנחש?
כשיעבור משך זמן שיש בו בכדי שיצא הרחש (השרץ, כלומר הנחש) ממקום קרוב, וישתה מהכלי.
ודנה הגמרא: וכמה הוא המרחק של "מקום ק רוב"?
אמר רבי יצחק בריה דרב יהודה: כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי וישתה. דחיישינן שמא הנחש נמצא שם.
ומקשינן: וכי בהך פרק זמן קצר ד"יצא וישתה" בלבד איכא למיחש? והא אי אתא להתם נחש, הוי קא חזי ליה בחזרתו לחורו, ומדלא חזי ליה הא ודאי לא אתא.
ומשנינן: אלא, שיעור הזמן שבו הן נאסרין - אי עבר עליהם בגילויים שיעור זמן בכדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי, וישתה ויחזור לחורו שתחת אוזן הכלי.
איתמר: השוחט בסכין בדוקה מפגם, ולאחר שחיטה לא בדקה מיד, ולאחר זמן נמצאת פ גומה -
אמר רב הונא: אפילו אם לאחר שחיטה ולפני שבדקה שיבר בה עצמות כל היום, השחיטה פסולה. דלא תלינן שנפגמה הסכין מחמת ששבר בה עצמות לאחר שחיטה, אלא חיישינן שמא בעור הבהמה נפגמה הסכין קודם ששחט את סימניה. ונמצא ששחט בסכין פגומה, ומתנבלת הבהמה בהכי. כיון שלא נשחטים הסימנים אלא נקרעים על ידי הפגימה של הסכין. ורחמנא אמר "וזבחת".
ורב חסדא אמר: השחיטה כשרה. דכיון שקודם שחיטה בדק הסכין ומצאה נקיה מפגם, אמרינן שמא בעצם ששיבר בה לאחר שחיטה, נפגמה. ונמצא שבשעת שחיטה עדיין כשירה היתה.
ודנה הגמרא: בשלמא רב הונא דפוסל, מסתבר טעמיה. דהוא כשמעתיה אזיל, דמוקמינן לבהמה אחזקת איסורה. כמו דאמר לעיל ד"בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת". וכל שנולד ספק בכשרות השחיטה, אסרינן לה מספק, עד שיודע בודאי שנשחטה כראוי.
אלא רב חסדא, מאי טעמא מכשיר, וכיצד מפיק לה מחזקת איסור מספק?
ומשנינן: אמר לך רב חסדא: עצם ודאי פוגם את הסכין בשבירתו, אבל עור הבהמה ספק פוגם ספק לא פוגם, ואם כן הוי עור ספק לסיבת הפגם, ועצם ודאי לסיבת הפגם, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ולכך תלינן את הפגימה בשבירת העצם לאחר השחיטה ולא בחיתוך העור. משום שהכרעה זו של "אין ספק מוציא מידי ודאי", עדיפה על הכרעת חזקה. 78
78. (ועוד יבואר לקמן, דאמרינן כן משום דאיתרע לחזקה).
מתיב רבא לסיועיה לרב הונא: תניא: טמא שטבל ועלה מטבילתו, ונמצא עליו לאחר שעלה דבר שהוא חוצץ בטבילה, וספק אם בשעת טבילה כבר היה על גופו הדבר החוצץ וטבילתו פסולה, או שרק לאחר הטבילה דבקה בו אותה חציצה וטבילתו כשרה, הרי אף על פי שנתעסק באותו המין של הדבר החוצץ כל היום כולו, לאחר שטבל, לא עלתה לו טבילה. עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי חציצה קודם לכן.
וקשיא לרב חסדא דאמר "אין ספק מוציא מידי ודאי", דהא הכא, דודאי טבל, 79 וספק הוה עליה ספק לא הוה עליה חציצה בשעת טבילה. ובכל זאת, קאתי ספק חציצה ומוציא מידי ודאי טבילה.
79. כלומר, שודאי יש סיבה שתדבק החציצה לאחר הטבילה, כיון דנתעסק לאחר הטבילה באותו המין, ואילו החשש שנדבק קודם טבילה הוא רק ספק. תוס'.
ומשנינן: שאני התם, דאיכא למימר: העמד טמא על חזקתו. דהרי עד שטבל הוי ודאי טמא. ומוקמינן ליה אחזקה קמייתא, ואימא לא טבל.
ודחינן: הכא נמי, לגבי סכין, נימא העמד בהמה על חזקתה, שבחייה בחזקת איסור עומדת, ואימר לא נשחטה כראוי ותאסרנה.
ומשנינן: שאני הכא דכבר נפקא מחזקתה, שהרי שחוטה היא לפניך.
ושוב דחינן: הכא נמי גבי חציצה, הרי טבל הוא לפניך, ונימא דיצא מחזקת טומאה ראשונה.
ומשנינן: שאני התם, דהא אתילידא ביה בטובל ריעותא, שהרי נמצאת עליו חציצה, ושמא כבר בשעת טבילה הוי. ואין בפנינו טבילה ודאית שתוציאנו מחזקת טומאה. לפיכך, עדיין בחזקתו הראשונה קאי.
ושוב דחינן: הכא נמי גבי סכין, נימא דאין השחיטה מוציאה את הבהמה מחזקת איסורה, כיון דאתילידא בה בשחיטה ריעותא, על ידי פגימת הסכין.
ומשנינן: שאני הכא דסכין איתרעאי, אבל בהמה עצמה לא אתרעאי. וכיון דלאו בגופה ממש אתיליד ריעותא אלא בדבר אחר, לא דמי לטבילה. שהריעותא היא בגופו של הטובל. לפיכך, לא אתי ספק ריעותא דסכין ומוציא אותו מידי שחיטה ודאית. ותלינן דמחמת העצם נפגם הסכין.
מיתיבי: תניא: שחט בעוף את הושט (וסגי בעוף שחיטת סימן אחד בלבד) ואחר כך נשמטה הגרגרת - כשרה.
נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט - פסולה (שהרי נטרפה בתחלה).
שחט את הושט ואחר שחיטה נמצא שהגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה, שאז העוף הוא טריפה, או אם לאחר שחיטה נשמטה הגרגרת, אבל בשעת שחיטה עדיין כשר היה - זה היה מעשה שאירע, ואמרו חכמים: כל ספק בשחיטה - פסול. דבחזקת איסור קאי.
ודנה הגמרא: "כל ספק בשחיטה", לישנא ד"כל" לאתויי מאי?
לאו, לאתויי כהאי גוונא דסכין שנמצאת פגומה לאחר שחיטה, דגם בזה פסלינן מספק, ומוקמינן אחזקת איסור, וקשיא לרב חסדא.
ודחינן: לא להכי הוא דאתא. אלא לאתויי ספק שהה בשחיטה, או ספק דרס בשחיטה. דמוקמינן לה אחזקת איסור שעומדת בה מחייה. דבכהאי גוונא לא הוי ספק וודאי, ומודה רב חסדא בהא.