פרשני:בבלי:חולין יא א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ורב אחא בר יעקב יתרץ לך: הא דמסגירו הכהן מתוך ביתו, מיירי <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> כגון דקיימי דרא (שורה) דגברי מהבית המנוגע עד לבית הכהן. וזה שעומד במפתן הבית המנוגע אומר לזה שאחריו, וכן הלאה, אמרי זה לזה "לא בצר" הנגע, "לא בצר", "כדקאי - קאי", עד שמגיעה השמועה לכהן בביתו, ועל פי זה מסגירו.
ודנה הגמרא: מנא הא מילתא דאמור רבנן "זיל בתר רובא"!? ותמהינן: מנלן?! מאי קא מיבעיא לך? והא מקרא מפורש הוא, דכתיב "אחרי רבים להטות"!?
ומפרשינן: רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות המוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונמצא בשר בעיר, ואין ידוע מאיזו חנות הוא פרש.
וכן סנהדרין, שי"ב דיינים מזכים את הנידון, וי"א דיינים מחייבים אותו. 88
88. בתחילת פרק המניח (בבא קמא כז ב) אומרת הגמרא שאין הולכים בממון אחר הרוב, ומבארים שם התוספות את החילוק בין רוב של דיינים לרוב בממון, שבבית דין אין מתחשבים כלל במיעוט, ובממון יש להתחשב בו. ונאמרו באחרונים כמה ביאורים בחילוק הזה. והקשו האחרונים, מדוע במכה אביו הורגים את הבן המכה ואין אומרים שמא אינו אביו, מפני שהולכים אחר הרוב ורוב בעילות הלך אחר הבעל, והרי ישנו מיעוט כנגד הרוב, וביאר בשב שמעתתא (הובא גם בקונטרס הספיקות, ועיין להלן), שבמקום שיש הכרעת רוב קודם שמתעורר הספק, כבר הוקבע האיסור, ומשום כך כיוון שהוכרע כבר שזה אביו הרי הוא נהרג עליו. אבל כשיש ספק, אין הרוב מכריעו משום שהמיעוט עומד נגדו. ובקונטרס הספקות (ו ג) נקט, שיש חילוק בין רוב שבא להוציא ממון לרוב בנפשות, משום שבממון קיימא לן העמד ממון בחזקתו, וחזקת המוחזק מתנגדת לרוב, אבל בנפשות, אין האדם נקרא מוחזק בגופו, הילכך במכה אביו, כיוון שיש רוב שזה אביו, ואינו מוחזק בגופו, נהרג עליו. ובקונטרס דברי סופרים (ה ב) הוסיף, שבדיני ממונות, שהדין הוא בין אדם לחבירו, שייך לטעון מוחזקות, אבל בדיני נפשות, שהם בין אדם למקום, לגבי גבוה אין האדם מוחזק לא בגופו ולא בממונו. ומה שמצינו שבבית דין הולכים אחר רוב הדיינים בין בדיני נפשות ובין בדיני ממונות, ואין הולכים אחר המוחזק, היינו משום שבכח הבית דין להוציא מחזקת הבעלים, ואין החזקה נחשבת ככח המצטרף למיעוט הדיינים. השב שמעתתא (ד ח) כתב בדעת התוספות, שרק בבית דין מצינו שהולכים אחר הרוב, וכביאורו של הגט פשוט, שהמיעוט כמאן דליתא. אבל מה שמצינו שהורגים את מכה אביו או הבא על הקטנה אינו משום שהולכים אחר הרוב בנפשות, אלא משום שכבר הוקבע הדין שזה אביו קודם שעשה את המעשה, ואומנם הדין נקבע על פי הרוב, אבל אחר שנקבע כך ובא אדם והכה את אביו הרי הוא עושה מעשה שכבר הוכרע לאיסור והורגים על כך, מה שאין כן במוכר חבית, שהרוב בא עכשיו להכריע האם מכר כד או חבית, לא מצינו שרוב יכול להכריע ספקות, ודין ממון ונפשות שווה.
כל כהאי גוונא לא קמיבעיא לן מנא לן דאזלינן בתר רובא. שהרי הכתוב "אחרי רבים להטות", מדבר בדיינים, שניכר ועומד לפנינו רוב הדעות המזכות כנגד מיעוט הדיעות המחייבות, ואמרה תורה להכריע אמיתות הדין על פי הרוב. ומכאן ילפינן נמי לתשע חנויות המוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה, שיש בהן רוב הניכר לפנינו לעומת החנות האחת המוכרת בשר נבילה.
כי קמיבעיא לן: רובא דליתא קמן, כגון יבם קטן ויבמה קטנה, שאמרו חכמים "יגדלו זה עם זו", ולא חיישינן שמא ימצא הקטן סריס לכשיגדל, והקטנה איילונית (שאז אין בהם מצות יבום, דרחמנא אמר "להקים שם לאחיו" והני לאו בני הקמת שם נינהו, ונמצא דפוגע בערות אשת אחיו שלא במקום מצוה), אלא אזלינן בתר רוב שאינן סריסין ורוב שאינן איילוניות. והרוב הזה הרי אינו רוב הקיים ועומד לפנינו, אלא הוא מאומד הדעת על פי טבעו של עולם, ועל רוב שכזה מיבעיא לן - מנלן דאזלינן בתריה?
אמר רבי אלעזר:
(סימן זמן שבח מכנש) .
אתיא מרישא (מהראש) של עולה, שקרב למזבח כמו שהוא מבלי שבודקים אותו להווכח שאין בו סימני טריפה, אלא סמכינן על הרוב הטבעי של בהמות כשרות.
דאמר קרא בעולה "ונתח אותה לנתחיה". ודרשינן: "אותה לנתחיה", ולא ינתח את נתחיה לנתחים נוספים. לפיכך, אינו יכול לחצות את הראש ולבדוק את קרום המוח.
ואם כן, ניחוש שמא ניקב קרום של מוח, ומי"ח טריפות הוא. ואין טריפה ראויה למזבח, כדממעטינן מקרא ד"מן הבקר", להוציא את הטריפה.
אלא לאו, על כרחך, הא דלא חיישינן לזה, הוא משום דאמרינן: "זיל בתר רובא".
ורוב בהמות אינן טריפות, ואף שאין הרוב עומד לפנינו, אלא הוא רוב שבטבע.
ומכאן למדנו לכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא, אף ברובא דליתא קמן.
ודחינן: וממאי דסמכינן ארובא?דלמא אכן אין מקטירין את העולה עד דפלי (שמבקע) ליה לראש העולה באופן שאינו מחלקו לשני חלקים, ובדק ליה לקרום המוח.
ואי קשיא לך, והא אין לעשות כן משום דרשה ד"אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים" - לא קשיא, דהני מילי דאסור - היכא דחתיך ליה לגמרי לשני נתחים. אבל היכא שחותכו ואינו מבדילו לשניים, דאכתי לייף (מחובר) , לית לן בה להך איסורא, ומותר לעשות כן. ואם כן, ליכא ראיה דסמכינן על הרוב.
מר בריה דרבינא אמר: אתיא דין רוב משבירת עצם בפסח. דאמר רחמנא בקרבן פסח "ועצם לא תשברו בו"! ואסור לשבור את עצם הגלגלת. ואם כן ניחוש שמא ניקב קרום של מוח, והיאך מותר לאוכלו, והא ספק טריפה הוא?
אלא לאו, משום דאמרינן "זיל בתר רובא" דבהמות שאינן טריפה. ומכאן למדנו דין רוב לכל התורה.
ודחינן: ממאי דלא בדקינן ליה? דלמא דמנח גומרתא (גחלת) עליה, וקלי ליה לעצם הגולגולת, ואחר שנשרפת, מצי בדיק ליה לקרום, ולעולם לא סמכינן ארובא. ומותר לעשות כן, שהרי שנינו שלא חשיב שבירת עצם בקרבן פסח בהכי.
כדתניא: המחתך בגידים של קרבן פסח, אף על פי שקשין כעצמות, והשורף בעצמות - אין בו משום שבירת עצם.
רב נחמן בר יצחק אמר: אתיא דין רוב מאליה של שלמי כבש, שקריבה האליה בשלימות על המזבח עם האימורים בלא שינתחו אותה, על אף שעובר דרכה חוט השדרה שמתחיל מהמוח ומסתיים באליה. ואסור לנתחה, אלא הרי היא קריבה למזבח בשלמות, משום דאמר רחמנא (ויקרא ג) "חלבו - האליה תמימה. לעמת העצה - יסירנה. וכיון שאי אפשר לחותכה, ליחוש שמא נפסקה חוט השדרה העובר בה, ונעשית טריפה בהכי. שהרי לא מצינו לבודקה.
אלא לאו, לא חיישינן להכי, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".
וכי תימא לדחות, דמתתאי פסק לה לאליה (שחותכה לא בתחלתה ממש, אלא מחוץ למקום הקרוי "בין הפרשות", שהוא כנגד הירכיים, ששם מסתיים חוט השדרה). ומשם ועד קצה הזנב היא ה"אליה", ותו לא, ולכן אינה טעונה בדיקה לפי שהחוט העובר בה אין לו כבר דין שדרה. ואפילו אם נפסק שם אין הבהמה נטרפת בכך. ורק ממנה ולמעלה עד המח בעינן שלא יפסק, והתם שפיר מצינו למיבדקיה - הא ליכא למימר הכי.
שהרי "לעומת העצה יסירנה" אמר רחמנא. ו"עצה" לשון כליות הוא. (כדאמרינן "הלב מבין והכליות יועצות"). ומשמע, שתחלת האליה היא ממקום שהכליות יועצות. והתם עדיין מ"בין הפרשות" ולפנים הוא, ודין שדרה לו. ואם נפסק שם החוט, נטרפת הבהמה בכך.
ומאחר שאי אפשר לקורעה, כדי לבדוק אם לא נפסק בה חוט השדרה, דהא "תמימה" בעינן, שפיר מוכח דסמכינן על רוב בהמות כשירות.
ושוב דחינן: ואכתי ממאי דלא בדקינן לה? דלמא דפתח לה לאליה ובדיק לה. ואי משום "תמימה" אי אפשר לפותחה, הרי הני מילי דאסור, דוקא היכא דחתכה לגמרי ומפרידה לשני חלקים. אבל היכא שפותחה באופן שאינה נבדלת לשניים לגמרי, דאכתי לייף, לית לן בה להאי איסורא! משום דאכתי "תמימה" מיקרי. ובכהאי גוונא מצי למיבדקה שלא נטרפה.
רב ששת בריה דרב אידי אמר: אתיא דין רוב מעגלה ערופה. דאמר בה רחמנא (דברים כא) "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל", ודרשינן: "הערופה" - כשהיא שלמה, שכך תיהוי לעולם, כמו שהיתה בשעת עריפה. 89
89. ואף באופן דלייף אין לחותכה, דכשעת עריפה בעינן לה. וכן לקמן בפרה אדומה. תוס'.
וכיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה, ליחוש דלמא טריפה היא.
אלא לאו, אינה צריכה בדיקה, משום דאמרינן "זיל בתר רובא".
וכי תימא דלאו משום דסמכינן ארובא הוא, אלא בין כך אין צריכה בדיקה, משום דמאי נפקא מינה אי טריפה היא או לא, דהא לאו קרבן היא - ליכא למימר הכי.
דהא אמרי דבי רבי ינאי: עגלה ערופה אסורה בהנאה, משום ד"כפרה" כתיב בה בעגלה ערופה, כמו בקדשים. שנאמר בה "כפר לעמך ישראל וגו' ונכפר להם הדם". 90 והוא הדין דאית לן למילף לענין טריפה. דכשם שטריפה פסולה למזבח, כן פסולה ב"עגלה ערופה". 91
90. כתב רבינו גרשום "וצריך שלא יהא בו מום, כקדשים". ובספר הערות להגרי"ש אלישיב (כתב יד) העיר שזו טעות סופר, דאמרינן להדיא במסכת סוטה שעגלה ערופה יכולה להיות בעלת מום, דכתיב בפרה אדומה "אשר אין בה מום", וממעטים מהמילה "בה", בה, ולא בעגלה ערופה. 91. כאן בסוגיא, הובא הדמיון של עגלה ערופה לקדשים לענין טריפה, ואילו במסכת זבחים ע ב הובא הדמיון הזה לענין טהרת העגלה, על אף שנערפה ולא נשחטה. ובמסכת מגילה כא ב ילפינן נמי מהאי קרא דכל היום כשר לעריפתה. ובקידושין נז א הובאה דרשא זו לאסור את העגלה בהנאה. ולשון רש"י שם "דירידתה לנחל, היא הגורמת לה שם עריפה, ואוסרתה". ובנתיבות הקודש הקשה, הא אמרינן בקידושין שלא מצינו בעלי חיים אסורין, והיאך אסרינן עגלה מחיים? וביאר, שהורדתה של העגלה לנחל איתן זהו תחילת מעשה עריפה, ועל ידי מעשה נאסרין בעלי חיים אפילו מחיים. אלא דהקשה מדברי הרמב"ם (פ"י מרוצח ה"ו) הפוסק שאף אם לא נערפה, אם מתה או נשחטה אחר ירידתה, הרי היא אסורה, ותקבר. ומשמע שהירידה של העגלה לנחל איתן הוא דין גמור שאוסר אותה, ולא בגלל ש"התחיל" מעשה עריפה. והביא משמיה דהגרי"ז בביאור הדבר, כיון שנאמר בעגלה "והורידו" זקני העיר את העגלה אל נחל איתן, אמרה תורה שירידתה אוסרתה. (ויתכן מקור נפלא לדברי הגרי"ז מהירושלמי סוטה מג ב האומר, "מאימתי היא נאסרת? "והורידו" - משעת הורדה). ובמנ"ח (מצוה קס"א) כתב שאם ערף את העגלה ונמצאת טריפה, היא מטמאת. והביא שהמל"מ (פ"ג מאבות הטומאה הי"ג) נסתפק בזה, והביא שזו איבעיא בירושלמי האם עריפת עגלת טריפה מטהרת מטומאה. והגרי"ז בכתביו למסכת זבחים ע ב הוכיח שאם עורף עגלה טריפה הוא מטהרה מטומאת נבלה.
ובהכרח, משום דסמכינן ארובא לא חיישינן להכי. ושפיר מוכח מהכא דין רוב.
רבה בר רב שילא אמר: אתיא דין רוב מפרה אדומה. דאמר בה רחמנא "ושחט אותה לפניו", ובפסוק שלאחריו נאמר "ושרף את הפרה לעיניו. ודרשינן, מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שריפתה כשהיא שלמה. וכיון שאי אפשר לחותכה ולבודקה קודם שריפתה, ליחוש דלמא טרפה היא.
אלא לאו, זה שאין צריכה בדיקה, הוא משום דאמרינן "זיל בתר רובא". ורוב בהמות כשירות הן.
וכי תימא לדחות, דהא דלא בעינן בדיקה הוא משום דלאו קרבן היא, ולכן מאי נפקא מינה אי טריפה היא או לא -? ליכא למימר הכי.
דהא "חטאת" קרייה רחמנא. כדכתיב בה "למי נדה, חטאת היא". וילפינן מינה שדין פרה אדומה הוא כדין קדשי מזבח, על אף שהיא קדושה בקדושת בדק הבית. וגם לענין שטריפה פוסלת בה הרי היא כקדשי מזבח. ושפיר מוכח מינה דין רוב.
רב אחא בר יעקב אמר: אתיא דין רוב משעיר המשתלח של יום הכיפורים. דרחמנא אמר "ולקח את שני השעירים". ודרשינן, שיהיו שניהם שני השעירים (השעיר לה' והשעיר לעזאזל) שוים.