פרשני:בבלי:חולין יד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
מתניתין:
השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שהוא מתחייב בנפשו על ידי השחיטה, שהרי השוחט בשבת חייב סקילה וביום הכפורים חייב כרת, מכל מקום שחיטתו כשרה.
גמרא:
אמר רב הונא: דרש חייא בר רב משמיה דרב: בהמה זו שנשחטה בשבת דקתני במתניתין ששחיטתה כשרה, מכל מקום אסורה היא באכילה ליומא ביום השבת. (מבואר לקמן בגמ' שרב הוכיח כן מזה שנקטה המשנה גם יום הכפורים, לומר: כשם שביום הכפורים אסורה הבהמה באכילה הוא הדין בשבת).
ונסבין חבריא למימר, בני הישיבה עלה על דעתם לומר, שרב סובר שתנא דמתניתין האוסר לאכול בו ביום - רבי יהודה היא. שמצינו שרבי יהודה אומר כן.
ודנה הגמרא: הי רבי יהודה? מאיזו דין שאמר רבי יהודה הוכיח רב שהוא אוסר באכילה באותו יום?
ומבארינן: אמר רבי אבא: רבי יהודה ד"הכנה" היא, שאוסר לטלטל בשבת דבר שלא היה מוכן מאתמול בערב שבת לאותה מטרה שהוא משמש היום בשבת, שבגדר "מוקצה" הוא.
דתנן: מחתכין את הדילועין שנתלשו מערב שבת, חותכין אותם בשבת לחתיכות קטנות לפני הבהמה כדי שתאכל מהם, 113 ואת הנבלה מחתכין לפני הכלבים, ואפילו אם מתה הבהמה ונעשתה נבלה היום בשבת.
113. רש"י ותוס' בתחילת מסכת ביצה ביארו שמדובר בתלושין, ומה שהוצרכה המשנה לומר שמותר לחתכן, לפי רש"י, יש בכך חידוש שלא חוששין לטרחא שלא לצורך, ולפי תוס', החידוש הוא שלא אומרים כי בחיתוך מרכך אותם ועושה אותם לאוכל הראוי לבהמה. ולדבריהם לכאורה אין הגמרא מביאה ראיה מדין זה, שאינו עוסק בדיני מוקצה (ונשנה ביחד רק מפני החיתוך שנעשה בשתי ההלכות). ועיין בהערות בחברותא על התוס' במסכת ביצה. והריטב"א במסכת ביצה ביאר שהיו הדלועין רכים בבין השמעות וראוין למאכל אדם, והתקשו בשבת, ודומין לנבילה שהתנבלה בשבת, ותלוי במחלוקת דמוקצה. והרשב"א שם הביא, שרש"י בחולין (יד א) פירש שנתלשו בשבת, ולכן הם מוקצין כנבילה. ותמה עליו, שהרי רבי שמעון מודה במחובר שהוא מוקצה כגרוגרות וצימוקין. ועיין תוס' כאן ובמסכת שבת (קכב א) שמודה רבי שמעון רק באופן שאין הבהמה יכולה לאכול מן המחובר. ועל מה שהקשו תוס' על רש"י שאף לרבי שמעון אסור משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. כתבו לתרץ שהגזירה רק בפירות האילן שקלים להשיר, ואדם מתאוה להן ושוכח, ולא בדלועין שצריך כלי לעקרן. ורש"י בשבת (קנה ב, קנו ב) פירש שדלועין תלושין הן, וסתמו למאכל אדם. ותמה הריטב"א, אם כן לא יתכן שנחלקו בדין זה רבי יהודה ורבי שמעון.
רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה היא בטלטול, לפי שאינה מן המוכן. שבערב שבת לא היתה הבהמה מוכנה ועומדת למאכל כלבים, שהרי עדיין היתה חיה, לפיכך נבלה זו היא מוקצה היום.
אלמא, סבר רבי יהודה, כיון דלא איתכן מאתמול בהמה זו לאותה מטרה שהיא משמשת היום, לפיכך היא אסורה. הכא נמי במשנתנו, שנשחטה הבהמה בשבת, כיון דלא איתכן בהמה זו, שלא הוכנה מאתמול לאכילה, שהרי עדיין לא היתה שחוטה אתמול, אסורה היא היום בטלטול משום מוקצה, לדעת רבי יהודה. 114
114. ביאור דעת רבי יהודה בפשטות, הוא, שדבר העומד לאדם, מוקצה מכלבים, ולכן כשנתנבלה הבהמה ומעתה היא עומדת לכלבים, היא אסורה משום מוקצה. והיינו, אף שמותרת הבהמה בתחילת היום לשחטה לאדם חולה, ואינה מוקצה, חסר בה הכנה לכלבים, ולכן גם בעת שפוקעת ממנה ההכנה לאדם, ועומדת לכלבים, אסור לתתה להם כי לא הוכנה מבעוד יום. ועיין ברמב"ן במלחמות (ביצה כא ב) ובתוס' רא"ש (שבת קנו ב) שכל האיסור חל רק כשפקעה ההכנה לאדם, אבל כל זמן שהיא ראויה לאדם, יכול לתתה לכלבים. כי אוכלי אדם מאכילין אותם לבהמה, ורק אינם מוכנים במיוחד לבהמה, ולכן כשאינם ראויים לאדם, אסורים גם לבהמה. ולפי זה, ראית הגמרא מדברי רבי יהודה, שמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, ביאורה, שאילו היה מוכן לכלבים, היה נחשב שמוכן להם מבעוד יום, והיינו או כפירוש הר"י מקורביל (ביצה, תוד"ה מוכן) שבכלל הכנה לאדם יש גם הכנה לכלבים. או שאין צורך בהכנה לכלבים, כי כיון שהבהמה מוכנת מבעוד יום, מועילה הכנה זו להתירה גם כשנועד לכלבים. ולפי רבי שמעון דלית ליה מוקצה, אין צריך הכנה לכלבים מבעוד יום. וכן כתב הרמב"ן (בשבת קנו ב) שלדעת רבי שמעון אין צריך לומר שמוכן לאדם נעשה מוכן לכלבים, אלא לדעתו אין צריך הכנה כלל. ובשבת (מ"ה ב) נחלקו אמוראים אם רבי שמעון התיר נבילה לכלבים רק כשהבהמה היתה חולה מסוכנת כבר מבעוד יום, אך בהמה בריאה שמתה, אף לרבי שמעון אסורה משום מוקצה, או שנחלק גם בבריאה. וביאר הרמב"ן (שבת קנ"ו ב) שנחלקו אם אדם יושב ומצפה למיתת בהמתו אף כשהיא בריאה, שהרי סופה למות, ולכן גם בבריאה נחלק רבי שמעון והתיר, או שבבריאה אינו מצפה שתמות, ומקצה מדעתו, ואמרינן מיגו דאיתקצאי לאוסרה. והרשב"א בחולין (טו א) כתב שלכולי עלמא אינו יושב ומצפה, ונחלקו אם די בכך כדי להקצותה, או שצריך שגם ידחנה בידים וכיון שלא דחאה, אינה מוקצה, כמו שהותר לבריא לאכול מבהמה ששחטוה לחולה, כיון שלא דחיה בידים, אף שלא ציפה שישחטוה. וכבר הבאנו בהקדמה מחלוקת הראשונים בזה. (ועיין בסימן שי"ח ב' במגן אברהם ומשנה ברורה דנקטינן להלכה כרשב"א). אולם הרשב"א כאן, תב אופן אחר בביאור המחלוקת, והוא, שהסוברים שרבי שמעון מודה לאסור בעלי חיים בריאים שמתו, סברו שגם לדעתו מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, ואילו החולקים וסוברים שנחלק והתיר גם בעלי חיים בריאים שמתו, סברתו שדעתו, שמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. (כך ביאר רעק"א שם שיטתו). ומשמע מדבריו, דאף שיושב ומצפה, וגם לא דחיה בידים, ובודאי אין זו נחשבת הקצאה לפי רבי שמעון, בכל זאת, כיון שמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, הנבלה אסורה, כי צריך הכנה לכלבים. ואמנם צריך להבין מה צורך יש בהכנה זו, אם לית ליה מוקצה כלל. ועוד, אם כן, איך התיר רבי שמעון בהמה מסוכנת, והרי אינה מוכנת לכלבים? ובאפיקי ים (ח"ב י"ט) תמה, שהרי לביאור הרשב"א למאן דאמר שרבי שמעון מתיר גם בהמה בריאה שמתה, נמצא שנחלק עם רבי יהודה אם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים או לא, ואילו במסכת ביצה (ב ב) משמע שמחלוקתן בנבילה לכלבים היא בדין מוקצה, והיינו שרבי שמעון מתיר אף אם אינה מוכנת לכלבים. ומבואר, שנחלקו הרמב"ן והרשב"א בביאור דעת רבי שמעון בדין מוקצה. הרמב"ן למד כרש"י (בביצה ב ב, כו ב), שרבי שמעון אינו מצריך הכנה מבעוד יום, ונחלק עם רבי יהודה בכל דבר שאינו מוכן מצד אחד, ומאידך אינו מוקצה שדחאו בידים, שרבי שמעון מתיר ורבי יהודה אסר. ואילו לדעת הרשב"א, גם לרבי שמעון צריך הכנה מבעוד יום, אלא שסובר שכל מידי דחזי ליה, נחשב מוכן לזמן שתתבטל הקצאתו. ולפיכך אם מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, גם רבי שמעון יאסור אף שהוא יושב ומצפה ולא דחיה בידים, כי על אף שאינו בגדרי מוקצה, איסורו מפני חסרון הכנה. ונמצא, שיש חילוק בין בהמה בריאה למסוכנת, כי בריאה אינה עומדת לבהמה, ואסורה אף לרבי שמעון מפני חוסר הכנה, אך מסוכנת מצד עצמה עומדת גם לבהמה, אלא שדעת האדם מקצה אותה, כי סובר שישחטנה לצרכו, ובהקצאת דעת האדם נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון. וכל ביאור זה עולה מדברי החזו"א (מ"א סק"ד), ועיין בביאור הגר"א (שכ"ד ס"ז) שתלוי בביאור מחלוקת זו. (ועיין בחתם סופר (או"ח פ"ו) ואפיקי ים (י"ט) שביארו שנחלקו אם רבי שמעון חולק גם כשאין יושב ומצה). ב. במשנה ברורה (תצ"ז סקנ"א ובביאור הלכה תקי"ח ס"ו) הביא ביאור שו"ע הרב, שאיסור בהמה שנתנבלה הוא משום נולד, דמעיקרא חזיא לאדם, והשתא גם לכלבים, ולכן אסורה אף למאן דמתיר מוקצה ביו"ט, שהרי מדוה בנולד שאסור, אך במגן אברהם (בשני המקומות) כתב דאינה נחשבת נולד, וכן הוכיח בשער הציון מדברי הטור ועיין גם בסימן תצ"ט (במשנה ברורה ס"ק ט"ו). ודעת החזו"א (מ"ד סק"י) ששינוי המיתה אינו חשוב כנולד, אלא מוקצה, שהרי אינו פנים חדשות, ולפיכך למאן דמתיר מוקצה ביו"ט אין בהמה שנתנבלה נאסרת משום נולד.
ומקשינן: אמר ליה אביי לרבי אבא: מי דמי האופן דמשנתנו לדינא דרבי יהודה? והרי התם, בבהמה שנעשתה נבלה בשבת, מעיקרא, קודם שנתנבלה, היא היתה בגדר "מוכן" לאכילת אדם, והשתא היא "מוכן" לכלבים. ולכן אמר רבי יהודה שתורת מוקצה עליה. אבל הכא, בבהמה שנשחטה בשבת, הרי מעיקרא, קודם שנשחטה, גם כן היא היתה "מוכן" לאדם, שהיתה מיועדת להישחט ולהאכל לאדם, והשתא נמי שנשחטה, הרי היא "מוכן" לאדם, ואם כן, למה תהא בהמה זו מוקצה? והרי מערב שבת כבר היתה מוכנה למה שהיא משמשת עתה.
ומתרץ רבי אבא: מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת?עד שאתה אומר שבהמה זו שנשחטה בשבת היתה מוכנה מערב שבת לאכילת אדם. אין הדבר כן. אלא, בהמה בחייה לגדל וולדות עומדת ולא היתה מוכנה מאתמול לאכילת אדם. ורק עתה שנשחטה נעשתה מוכן לאדם, ולפיכך יש עליה תורת מוקצה לדעת רבי יהודה, ואסורה היא באכילה ביום השבת.
ומקשה אביי: אי הכי, שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות, אם כן תיקשי: כל בהמה לרבי יהודה ביום טוב, היכי שחטינן לה? שהרי כשתישחט תהיה מוקצה כיון שרק עתה נעשתה מוכן לאדם, שהרי אתמול היתה עומדת לגדל ולדות ולא לאכילת אדם!?
ומתרצינן: אמר לו רבי אבא לאביי: בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל וולדות. כלומר שכל בהמה כל זמן שהיא חיה לא הוכרע עדיין למה היא עומדת אלא הדבר תלוי ועומד עד שתישחט. נשחטה הרי שלאחר השחיטה הובררה דלאכילה היתה עומדת מלכתחילה, ולכן מותר לשוחטה ביום טוב כיון שלאחר שתשחט יתברר למפרע שבהמה זו היתה עומדת לאכילה והיתה מוכנה לאדם מאתמול. לא נשחטה, דהיינו, בהמה זו שנשחטה בשבת ולא היתה שחוטה בערב שבת הרי בכניסת השבת הובררה דלגדל וולדות עומדת, שהרי אדם זה לא היה בדעתו לשוחטה בשבת, הלכך אין לומר ששחיטה זו של שבת מבררת למפרע שהיתה עומדת מלכתחילה לאכילה אלא אדרבה אמרינן שאי שחיטתה בערב שבת מבררת שהיתה עומדת אז לגדל וולדות ולכן אחר שנשחטה בשבת היא מוקצה לפי שלא היתה מוכנה לאדם מערב שבת.
ומקשינן: והא לית ליה לרבי יהודה "ברירה" בכל דבר שאינו ברור בהוה, ועתיד להתברר בעתיד, סובר רבי יהודה שלא אומרים שלאחר שיתברר הדבר הרי כאילו למפרע היה מעותד להיות כן, אלא שכל עוד שלא הוברר, הרי הדבר בגדר ספק.
וכיון ש"אין ברירה" הרי אם תאמר שרבי יהודה סובר שבהמה בחייה לא הוברר עדיין למה היא עומדת אם לאכילה אם לגדל וולדות, אי אתה יכול לומר שלאחר שחיטה התברר למפרע שהיא עומדת לאכילה, אלא אנו אומרים שבהמה זו עד שחיטתה הרי היא בספק למה היא עומדת, ואם כן עדיין יקשה איך אפשר לשחוט בהמה ביום טוב כיון שמערב יום טוב לא היתה מוכנה בודאות לאדם אלא היה ספק שמא לגדל וולדות עומדת?
אלא ודאי מוכרחים לומר שרבי יהודה סובר שבהמה בחייה עומדת בודאות לאכילת אדם ולכן מותר לשוחטה ביום טוב, ואם כן חזרה הקושיא, למה יאסור רבי יהודה לאכול בהמה שנשחטה בשבת והרי מערב שבת היתה מוכנה לאכילת אדם?
והוינן בה בקושית הגמרא: מנא לן דרבי יהודה סובר "אין ברירה"?
אי נימא שמכאן אנו יודעים שהוא סובר "אין ברירה", מדתניא: הלוקח יין מבין הכותים שאינם מפרישים תרומות ומעשרות, ואין לו עתה כלים להפריש לתוכם את התרומות ומעשרות, והוא רוצה לתקן את היין ולהוציאו מידי טבל כדי שיוכל לשתותו עכשיו תוך כדי השארת התרומות ומעשרות בתוך החבית, עד שימצא כלים להפריש לתוכם את המעשרות, או שהדבר היה בערב שבת סמוך לחשיכה ואין בידו פנאי להפריש לתוך הכלים, קודם שתכנס השבת (שהרי בשבת אסור לעשר) ולכן הוא רוצה לתקן את היין ללא הפרשה, הרי זה אומר: שני לוגין מתוך המאה לוגין שיש בחבית שאני עתיד להפריש אותם אחר השבת לצורך תרומה הרי הן מעכשיו תרומה בתוך החבית. עשרה לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון. תשעה לוגין שהן עשירית מהנותר לאחר הפרשת המעשר ראשון הרי הן מעשר שני. ומיחל, מחלל עתה את המעשר שני הנמצא בחבית, ושותה מיד מהיין.
ותיקון זה מתאפשר על ידי שאנו אומרים "יש ברירה". כלומר, שלאחר השבת כשיפריש את התרומה והמעשרות לתוך חבית נפרדת יתברר למפרע שאכן אותו היין שהופרש הוא אשר מתחילה נעשה תרומה ומעשרות, וממילא כל היתר הוא מלכתחילה חולין גמורים. ועל ידי כן יכול הוא לשתות מהיין קודם ההפרשה בפועל, מבלי לחשוש שמא הוא שותה תרומה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין לעשות כן. כיון שהם סוברים "אין ברירה". דהיינו, שלא אמרינן שהוברר למפרע שהיין שהופרש הוא התרומה אלא שכל עוד לא הופרש מהחבית התרומה והמעשרות הרי כל החבית יש בה תערובת של חולין ותרומה ומעשרות. ולא ברור לנו היכן נמצאת התרומה והמעשרות והיכן נמצא החולין. ולכן השותה מהיין קודם ההפרשה יש לו לחשוש שמא הוא שותה תרומה שאסורה למי שאינו כהן. הרי מבואר להדיא שדעת רבי יהודה ש"אין ברירה".