פרשני:בבלי:חולין מב ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
בשלמא לתנא דידן, שלא כתב מנין של טרפות, אלא רק ביאר אותן במשנה, איכא למימר, דתנא - תנא, את הטריפות ששנה התנא וביאר במשנתנו, הוא שנה, ואילו את יתר הטרפות, דשייר, ולא ביארן במפורש, אתיא, הרי הן נלמדות ב"זה הכלל" (שאמר תנא דידן בסוף דבריו).
אלא, לתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר מנין של י"ח טרפות, משמע מדבריו שרק י"ח טרפות אלו איכא, ותו ליכא.
ולדבריו תקשי: והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה (ראה ציור בספר שיחת חולין), שהיא טרפה, ואינה כלולה בתוך מנין י"ח הטרפות!? 13
13. רש"י מבאר שהרגלים האחוריות של הבהמה נקראות רגלים, והקדמיות נקראות ידים. וכן כתב המרדכי (תרמח) שזה נאמר דוקא ברגלים האחוריות, אבל ברגלים שלפניה, אפילו החתך למעלה מן הארכובה, כשר, לפי ש'חסר' ו'יתר' אינם מטריפים ברגל הקדמית, אך באחורית הם עושים את הבהמה טרפה. ברגל הבהמה (להוציא את כף הרגל), יש שלשה חלקים (מתחילת שורשה, שהוא בפנים הבהמה, ועד סופה למטה): א. החלק העליון, שהוא הירך, הנקרא אף "קולית" (החלק הזה תחוב בראשו בעצם ה"אליה" שמעליה, בתוך גוף הבהמה). ב. החלק האמצעי, שהוא הארכובה העליונה (ארכובה - לשון ברך. לפי ששני החלקים, הארכובה העליונה והתחתונה הם סביב הברך), וחלק זה הוא השוק, שבמקביל לתחתיתו נמצא "צומת הגידין". ג. החלק התחתון של הרגל (להוציא את כף הרגל), נקרא ארכובה התחתונה או "ארכובה הנמכרת עם הראש". ובביאור מקום ה"ארכובה", מצינו כמה פירושים: א. הארכובה היא העצם עצמה. רש"י לקמן עו א, ד"ה שחיטתו מטהרתו, שקרא לכל העצם התחתונה "ארכובה הנמכרת עם הראש". וכן משמע ברשב"א ברמב"ן ועוד ראשונים. ב. הארכובה היא הפרקים והחיבורים הקטנים שבין העצמות. ראבי"ה והביאו המרדכי, שכתב: בין פרק התחתון לאמצעי יש עצם קטן המחברם וכו' והיינו, ארכובה. וכן מבואר בשו"ת הרא"ש כלל כ, טז. וראה עוד בפרי מגדים משבצות זהב יו"ד נה א. ג. הט"ז הביא פירוש נוסף בשם מהרי"ש, שארכובה היא הגליד (ובספר שיחת חולין פירש שהוא הסחוס המפריד בין הפרקים לעצמות).
ומשנינן: תנא דבי רבי ישמעאל סבר ליה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר יכולה היא ליכוות, שיעשו לה כוויה במקום החתך על ידי האש, ועל ידי הכוויה היא יכולה להתרפאות, ולחיות. 14
14. ועיין לקמן נד א שאם ניתן לרפאות ולחיות קסבר תנא דבי רבי ישמעאל שאין היא טריפה.
אך תמהה הגמרא: איזה תירוץ הוא שתרצת, שסבר תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן אלעזר, שאפשר לה ליכוות ולחיות? והרי אף על גב דיכולה היא ליכוות ולחיות, עדיין תיקשי ליה לתנא דבי רבי ישמעאל, שהרי טריפה היא, ומדוע לא שנו אותה!?
שהרי למאן קאמר, לפי מי אמר המתרץ שיכולה היא לכוות ולחיות? - לתנא דבי רבי ישמעאל!
והרי תנא דבי רבי ישמעאל, טרפה - חיה סבירא ליה. ואם כן, מה בכך שהיא יכולה לחיות, הרי כיון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה היא טריפה, למרות שהיא יכולה להתרפאות ולחיות!?
ועוד, הרי יתכן שרבי שמעון בן אלעזר עצמו סובר שהיא טרפה, אלא סבר כתנא דבי רבי ישמעאל, שעל אף שהיא יכולה להתרפאות ולחיות, הרי היא טריפה!?
ומשנינן: אלא, הכי קאמר המתרץ דלעיל: סבר לה תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר בהדיא (בפ"ג בתוספתא), נחתכו רגליה מארכובה ולמעלה, כשרה היא. ולכן לא מנאה במנין הטרפות.
וממשיכה הגמרא להקשות על מנין י"ח טריפות: והאיכא חסרון בשדרה שמטריף את הבהמה, ולא נשנה בכלל הי"ח טריפות!?
דתנן במסכת אהלות (ב ג):
המת מטמא ב"טומאת אהל", והיינו, שכל הנמצאים באוהל המת נטמאים בטומאת המת, על אף שלא נגעו במת עצמו.
טומאת אהל נוהגת גם בעצמות המת, אפילו לא השתייר עליהן מבשר המת. ובתנאי, שיהוו העצמות הנמצאות באהל שדרה שלמה של עצמות השדרה (או גולגלת שלמה, או רוב מניינו ורוב בניינו של עצמות המת).
כמה חסרון יהיה בשדרה, שמעתה לא תקרא עוד "שדרה שלימה", ולא תטמא באהל כדין מת?
בית שמאי אומרים: משתחסר השדרה עצמות שתי חוליות.
ובית הלל אומרים: משתחסר עצם של חוליא אחת.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן לטרפה. שלפי בית שמאי לא נעשית הבהמה טרפה בחסרון חוליות בשדרה עד שיחסרו שתי חוליות מהשדרה. ואילו לבית הלל, משתחסר עצם של חוליה אחת, הרי היא טריפה. 15
15. מבואר בתוספות, שגם לענין רוצח, יש נפקא מינה אם עשה את חברו טריפה, או לאו. וזה ברור, שכל זמן שלא מת הנרצח, אין הרוצח חייב על כך שעשאו טריפה, אבל אם מת הנרצח לאחר מכן, יש לדון אם חייב הרוצח שעשאו טריפה רק במקרה שהוא מת מחמת אותה מכה, או גם אם בא אדם אחר והרגו, חייב הראשון, על שעשאו טריפה. ועיין במנחת חינוך (לד ה) וביד רמ"ה סנהדרין (עא א) כתב שחייב הראשון.
ומוכח, דלכולי עלמא היא נטרפת בחסרון חוליות השדרה. ותיקשי לתנא דבי רבי ישמעאל, למה לא מנה טריפה זו במנין הטריפות, והיה לו למנות תשע עשרה טריפות!?
ומשנינן: אכן, חסרון חוליות בשדרה הוי טריפה, ויש למנותה במנין הטריפות. אלא, שאין צורך למנות "תשעה עשר טרפות" כי המסס ובית הכוסות, דקא חשבת להו בתרתי - חשבינהו בחדא! שהרי המסס ובית הכוסות סמוכים זה לזה ושניהם אברי עיכול צמודים, וחסרון באחד מהם הוא כחסרון בשני. ולכן, אפיק חדא, הוצא אחד מהם (מהמסס ובית הכוסות) מלמנותו בפני עצמו, ועייל חדא, הוסף את החסרון בחוליות השדרה למנין הטריפות, ושוב יהיה המנין י"ח טרפות, ויכלול בתוכו גם את טרפות ההמסס ובית הכוסות, וגם את חסרון עצמות השדרה.
ואכתי הוינן בה: והאיכא "גלודה", שגם היא טרפה, והיינו, שניטל מהבהמה עורה והופשטה כולה (דאיתא לקמן שחכמים פוסלים)!?
ומשנינן: סבר לה תנא דבי רבי ישמעאל כרבי מאיר, דמכשיר גלודה.
ועוד הוינן בה: והא איכא נמי טרפה הנקראת "חרותא", שהצטמקה הריאה והתקשתה כחריות של דקל, שאם נגרם הצימוק הזה מחמת שאדם הבעית את הבהמה בקולו, שוב אין לה תקנה, ואינה מבריאה, והרי היא טרפה!?
ומשנינן: מה ששנינו במשנתנו במנין הטריפות "ניקבה המרה", מאן קתני לה, לפי מי יש לשנות את "מרה שניקבה" בכלל י"ח הטרפות? - הרי רבי יוסי ברבי יהודה הוא הסובר כן. אבל הוא יחיד בענין זה (בברייתא לקמן, בעמוד הבא), ואילו תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה טריפה זו. הילכך, אפיק, הוצא את פסול ניקבה המרה ממנין י"ח טרפות, ועייל במקומו את פסול "חר ותא".
ואכתי הוינן בה: והאיכא נמי שב שמעתתא, שבע שמועות אשר מנו האמוראים בטרפות, וכיצד קבע תנא דבי רבי ישמעאל שמנינם של הטריפות הוא שמונה עשרה בלבד!?
ואלו הם ה"שב שמעתתא":
א. דאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא, ראש עצם קולית הירך (עיין ציור בספר שיחת חולין) דשף מדוכתיה, שקפץ ממקומו (שהוא מתחבר בו לעצם האליה), הרי הבהמה טרפה!
ב. ואמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה הבהמה בכוליא אחת, שאחת מכליותיה של הבהמה התמלאה במוגלה, והגיעה המוגלה עד לחריץ שבתוך הכליה, הרי היא טרפה. וכל שכן כשלקתה בשתי הכליות.
ג. ותנן (לקמן נה א) ניטל הטחול, כשרה.
ואמר על כך רב עוירא משמיה דרבא: לא שנו שניטל הטחול כשרה, אלא כאשר ניטל הטחול מגוף הבהמה, היות שהיא יכולה להמשיך ולחיות בלעדיו. אבל אם ניקב הטחול, ולא ניטל הימנה - הרי הבהמה טרפה.
ד. ואמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים, והיינו הקנה והושט, שהם ה"סימנים" הנחתכים בשחיטת הבהמה, שנדלדלו ברובן, 16 והיינו, שניתק החיבור בין הסימנים ובין הבשר שהם דבוקים בו - הרי הבהמה טרפה.
16. נתלשו בכמה מקומות, ומחוברין כאן מעט וכאן מעט. לשון רש"י.
ה. ואמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: נעקרה צלע שלמה מעיקרא, ממקום חיבורה לעמוד השדרה (ביחד עם חצי חולייתה), הרי הבהמה טרפה. ואף על גב ששנינו במשנה שרק אם נשתברו רוב צלעותיה היא טריפה, כאן מדובר באופן שונה, שנעקרה הצלע לגמרי ממקומה, ולא באופן שנשברה הצלע ונשארה במקומה.
ו. וגולגולת שנחבסה, שהוכתה מכות רבות, ברובה של הגולגולת - הרי הבהמה טרפה. 17 ז. ובשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו הרי הבהמה טרפה.
17. הרמב"ם מוסיף שנתרוצצה הגולגלת, והיינו, שנתרועעה קרוב לשבירה, אך לא נשברה. כרתי ל ב. והערוך והרשב"א בתורת הבית (ב ג) מבארים שנשברה ונסדקה הגולגולת, ואפילו נשארה כל הגולגולת שלימה, אלא שיש סדק ארוך ברובה.
עד כאן שב שמעתתא.
ומשנינן: טרפות שהן מחמת נקובי (נקבים) - תמניא הוו.
שמונה טרפות הן מחמת נקיבת האברים, ואלו הן: נקובת הוושט, ניקב קרום של מח, ניקב הלב, ריאה שניקבה, ניקבה הקיבה, ניקבו הדקין (המעים), המסס ובית הכוסות שניקבו, הכרס הפנימית שניקבה. 18
18. "ניקבה המרה" לא נמנית כאן משום דלא סבירא לן כרבי יוסי ברבי יהודה.
חשבינהו כחד, החשיב התנא את כל שמונת הטריפות מחמת שניקבו אברי הבהמה כטרפה אחת, ולכן אפיק, הוצא מעתה מכלל מנין י"ח הטריפות שב, שבע טרפות, (דהיינו, כיון שכל שמונת הנקבים נימנים כטרפה אחת, יש להפחית ממנין הטרפות שבע טרפות, ולמנות טריפה אחת במקום שמונה טרפות), ועייל במקומן את שב שבעת הטרפות שמנו האמוראים בשב שמעתתא.
ופרכינן: אי הכי, שיש למנות את כל הטרפות של נקבים בתור טרפה אחת. אם כן, פסוקי, פסוקת הגרגרת ופסוקת חוט השדרה, נמי, תרי פסוקי הוו, ואם כן - חשבינהו בחד?! יש למנות את שתי הפסיקות כטרפה אחת, כשם שמנינו את שמונת הטריפות של נקבים כטרפה אחת, ואם כן, בצר להו חדא, נפחתה טרפה אחת ממנין הטריפות, והוו רק י"ז טרפות!?
ועוד איכא לאקשויי: והרי הא דרב עוירא משמיה דרבא (שמעתתא ג) בנקובת הטחול - נמי נקובה היא, והרי היא כלולה בטרפה של הנקבים. ואם כן, יש לנו למנות רק שש שמעתות, כי נקובת הטחול היא בכלל כל הנקובות, ונמצא שיש רק י"ז טרפות!?