פרשני:בבלי:חולין עט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין עט ב

חברותא

ומתוך זה שסמך רבי אבא על הסימנים של הפרדות, שמע מינה שהוא סובר שהדין להחזיר אבידה על פי סימנין דאורייתא הוא! (במסכת בבא מציעא נסתפקה הגמרא בזה). שאם אינו אלא דין דרבנן, שתקנו להחזיר אבידה על פי סימנים, הרי תקנתם אינה מועילה אלא לענין אבידה, שהיא דיני ממונות, אבל לא נסמוך על סימנים לענין איסור דאורייתא  28 . ואיך התיר רבי אבא על פי סימנים איסור של הנהגה בשני מינים יחדו  29 .

 28.  כך פירש"י, והרמב"ן הקשה שהרי אפילו אם סימנים מועילים באיסור דאורייתא, לא יועילו באבידה מחשש שמא ראה אותה או שמא ניחש מהם סימניה, ולמה דימתה הגמרא דינים אלו זה לזה. ולכן ביאר שכוונת הגמרא שסימני חמור וסוס נתקבלו איש מפי איש, ואפשר לסמוך עליהם כסימנים שקבעה התורה להבחין בין בהמה טהורה לטמאה. ולכאורה יש לתמוה עוד, שבבהמה הנידון על עצם הסימנים, אם המצאות הסימן מוכיחה על המין, או שיתכן לפעמים שיהא סימן בימן אחר. אך באבידה הסימן הוא ברור, אלא שיש ריעותא חיצונית שאינה בגוף הסימן. ומשמע מכאן שבאבידה הסימנים אינם הגדרת החפץ שכזה אבד ולא אחר, אלא הם רק ראיה להוכיח על בעלותו, ולפיכך אין חילוק מה היא הרעותא בראייתו. (ושמא זו כוונת קושיית תוס' רא"ש, ולכן ביאר שראיית הגמרא שסימנים אלו הם בטבע ואין משתנים. עי"ש).   29.  הבית שמואל (אה"ע יז עג) הביא בשם משאת בנימין ששני סימנים מצטרפים להחשב כסימן מובהק ביותר, והקשו עליו האחרונים מסוגיין שהרי כאן בדק בג' סימנים ולדבריו אין ראיה שסימן אחד מועיל מדאורייתא. ובנודע ביהודה (שם) כתב כדרכו שרבי אבא בדק רק באזנים וזנב ושניהם יחד הם סימן אחד. והחתם סופר ביאר כדרכו שצירוף שני הסימנים נצרך שמא הסימן השלישי יתנגד לאחד מהם, וכנ"ל. ובקצוה"ח (רנט ב) כתב ליישב על פי ביאור הרמב"ן שאין סימנים אלו כסימני אבידה אלא כסימני חיה ובהמה, ואין להוכיח מהם לדין צירוף סימנים (וכ"כ בן הנוב"י בהגה לסי' סו), וראה דבריו בסי' סה (ס"ק יא).
תנו רבנן: איסור "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים שאסור לשחוט את האם ובנה שנולד לה ממין בהמה אחר. ובכוי, שנולד מבהמה וחיה, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (אף על פי שבחיה אין איסור "אותו ואת בנו").
רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל ששניהם מין בהמה "אותו ואת בנו" נוהג בו שאסור לשחוט את האם ובנה. אבל בכוי הבא מבהמה וחיה אין "אותו ואת בנו" נוהג בו.
אמר רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים? זה הבא מן התייש ומן הצבייה שנולד משניהם.
והוינן בה: היכי דמי? אילימא שנחלקו בתייש הבא על הצבייה. וילדה בן שהוא כוי, וקא שחיט לה את הצבייה ולברה ואת בנה (והוא הדין בתה וכן בכל הסוגיא) ביום אחד, אם כן יקשה והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש, והיינו שילדה אותו מתייש, שפטור ממלקות של "אותו ואת בנו" אם שחט את הצבייה ובנה ביום אחד  30 , שהרי "שה ובנו" אמר רחמנא ולא "צבי ובנו"!  31 

 30.  הרמב"ם (שחיטה יב ח) כתב עז הבא על הצביה אסור לשחטה עם בנה. ותמה הרשב"א (פ א) שהרי רב חסדא דרש "שה ובנו" ולא "צבי ובנו", ונקט שאפילו איסור אין בשחיטתן. אך הט"ז (טז יא) כתב שיש בזה איסור ולא נפטר אלא ממלקות (עי"ש אם איסורו מדאורייתא או מדרבנן) וטעם האיסור שמא יתיר גם בתיישה ובנה. והש"ך (טז) כתב שהב"י נתן טעם משום מראית העין, ותמה מי רואה שבא מן העז. וראה טעם נוסף בהערה 23.   31.  הפמ"ג (שפ"ד טז טז) צידד שהפטור בצביה ובנה הוא רק כששחטה קודם לבנה, אך אם הקדים לשחוט בנה, אסור, כי יתכן לומר כיון שבנו שה אסור לשחוט אמו אחריו. והביא בשם תבואות שור שגם באופן זה פטור, כי "שה" נסוב רק על "אותו" ולא על "בנו".
אלא תאמר שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בצבי הבא על התיישה, וילדה כוי, וקא שחיט לה את התיישה ולברה.
גם באופן זה יקשה: והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה נולד לה מצבי שחייב ב"אותו ואת בנו" אם שחט את התיישה ובנה, שהרי "שה" אמר רחמנא "ובנו", ואפילו בן כל דהו! היינו אפילו אם הבן הוא חיה אסור לשוחטו עם אמו, שרק על האם אמרה תורה שהאיסור חל רק אם היא בהמה, אבל על הבן לא אמרה תורה שיהא בהמה. אלא, כיון שהוא בנה של הבהמה הוא בכלל האיסור  32 .

 32.  באור סברת רב חסדא היא, ש"שה" נסוב רק "אותו", ומשמע שהחיוב תלוי במין האב ולא במין הבן, ולכן אם האם בהמה אסור אף שהבן חיה, ואם האם חיה מותר אף שהבן בהמה. ואי אפשר לדרוש "שה" ולמדנו כי אם יתחייב על אמו צריך עם חלק הצבי שבו ואין או"ב בחלק חיה שבו. אך לסברת הפמ"ג ש"שה" נסוב גם על "בנו" נמצא שגם אם בנו הוא "צבי" כאן שיש בו "מקצת שה" נחשב שה גמור, ולכן יכול לאסור אמו על חלקו, כי לגב או"ב בינו כ"שה" משום מקצת שה, ויתכן שרב חסדא הסתפק בזה, ולכן נקט ש"פטור" ולא "מותר" לגמרי. וראה עוד בסוף הסוגיא.
ומתרצינן: אלא לעולם רבי אליעזר וחכמים נחלקו בתייש הבא על הצבייה וילדה הצבייה בת שהיא כוי, והבת ילדה בן, וקא שחוט לה את הבת ולברה עם בנה ביום אחד.
וטעם מחלוקתן הוא: רבנן סברי: חוששין לזרע האב ונמצא שהבת הנולדת מן התייש והצבייה מעורב בה קצת מן האב שהוא תייש. ו"שה" הכתוב בתורה משמעותו ואפילו אם היא רק מקצת שה הוא בכלל האיסור, ולכן אסור לשחוט את הבת שהיא מקצת שה עם בנה.
ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב ונמצא כי "שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן. כיון שהבהמה אינה מתייחסת כלל אחר האב אלא אחר האם, ואין בבת התייש והצביה אפילו "מקצת שה", שהרי אמה של הבת היא צביה, וכיון שהבת נחשבת צביה גמורה, מותר לשחוט את הבת עם בנה.
והוינן בה: כיון שביארנו שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם חוששין לזרע האב או לא, אם כן, למה היו צריכים לחלוק בכוי? וליפלגו בחוששין לזרע האב, בפלוגתא דחנניה ורבנן, שנחלקו בכל "אותו ואת בנו" אם נוהג גם בזכרים (שאסור לשחוט את האב עם בנו), או שאינו נוהג אלא בנקבות, (שאת האם בלבד אסור לשחוט עם בנה), ומחלוקתם תלויה בסברה זו אם חוששין לזרע האב או לא, וכמבואר לעיל  33 .

 33.  בראש יוסף תמה מכאן על שיטת הרמב"ן (בהערה 52) שרבנן הסתפקו אם חוששין לזרע האב רק כשאר דינים שהנידון בהם אם נלמדו מאותו ואת בנו (שבו התמעט החשש מקרא), ואם כן אי אפשר להוכיח מרבנן דחנניה שהם חולקין בדין זה בכל מקום. אולם יתכן שהרמב"ן נקט כן רק למסקנא שבין רבי אליעזר ובין רבנן הסתפקו, ואם כן נמצא שאין חולק על חנניא, ובהכרח שדעת חכמים שבאותו ואת בנו ודאי אין חוששין, אך בהוה אמינא שרבי אליעזר סובר שודאי אין חוששין נקטו שהחולק על חנניא סובר כרבי אליעזר.
ומתרצינן: אי פליגי בההיא, אם נוהגת בזכרים או לא, הוה אמינא, בהא - בכוי אפילו רבנן מודו שמותר לשחוט את הבת של התייש והצביה עם בנה. כי אפילו אם חוששין לזרע האב הרי יש בבת רק "מקצת שה", ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן, קמשמע לן רבנן דאמרינן "שה ואפילו מקצת שה".
והוינן בה: והא דתנן: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב משום שהכוי חייבים לקיים בו מצות כסוי הדם, מספק שמא הוא חיה, (שהרי כסוי הדם אינו נוהג בבהמה אלא בחיה ועוף), וביום טוב אין מכסין דם הכוי כדתני ואזיל, לפיכך אין לשוחטו לכתחילה, כדי לא לבטל בו מצות הכיסוי. ואם שחטו ביום טוב - אין מכסין את דמו היום. מפני שיש בטלטולו של העפר לצורך כסוי הדם משום חילול יום טוב, ואין לחלל יום טוב על כיסוי הדם שאינו אלא מחמת הספק.
במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה כוי, הרי יקשה בין לרבנן בין לרבי אליעזר - לשחוט הכוי ביום טוב וליכסי את דמו, שהרי הוא חייב בכסוי בודאי ולא רק מספק!  34  כי אפילו לרבנן שחוששין לזרע האב ויש בכוי הזה מקצת בהמה מאביו התייש (שפטור מכסוי), מכל מקום, הכוי חייב בכסוי. לפי שיש בו גם מקצת חיה מצד אמו  35  וכשנאמר "צבי" לגבי כ יסוי הדם משמעותו אפילו אינו אלא מקצת צבי גם כן הוא בכלל מצות כסוי הוא  36 .

 34.  הרמב"ם (שחיטה יד ד) כתב שהשוחט כלאים ביו"ט מכסה דמו לאחר יו"ט, ותמוה מסוגיין שמבואר כי בין שרבי אליעזר ובין לרבנן מכסה ביו"ט. ובתבואות שור (כח ט) תירץ שדעת הרמב"ם שדין זה תלוי במחלוקת בביצה (ח א) ופסק שגזרו בו משום התרת חלבו, ואפילו חיובו ודאי, ואילו סוגיין כמאן דאמר שם שיש איסור מוקצה בספק, ואילו יש בו ודאי חיוב לא נאסר. אולם תמה שהרי משמע שם שהאיסור דוקא למ"ד שכוי הוא בריה בפני עצמה ויש בה ספק, אך בודאי לא אסרו, ודייק כן בלשון הרמב"ם (יו"ט ג א) שלא הזכיר "כלאים" אלא "בריה שהיא ספק חיה ספק בהמה" ולכאורה משמע שמכסים כלאים ביו"ט וסתר משנתו. ובאהל ישועה (סי' ב) ביאר שבהל' יו"ט לא הזכיר אלא איסור שחיטת כוי שחיובו בספק, כי רק בזה יש בה חידוש שאין שמחת יו"ט מתירתה, אף שהחיוב רק מספק, אבל כלאים חיובו ודאי והאיסור מצד גזירה שאינה מהלכות יו"ט, ולכן לא הזכירו אלא בהל' שחיטה. וראה אבי עזרי (ביכורים ט ה).   35.  תוס' (ד"ה בין) הקשו הרי רק מחציתו צבי, ומצינו בביצה (ח ב) שגם דם חיה המעורב עם דם בהמה אסור לכסותן, (ותירצו שהאיסור דוקא באופן שצריך לעשות שתי פעולות לצורך הכיסוי, ויתכן שאחת מהן נעשית לצורך דם בהמה, אך בכוי כל משהו מדמו מעורב בו צבי וחייב בכיסוי). וכל הנידון רק לשיטתם (בע"א ד"ה מהו) שכוי מעורב משני מינים. אך לשיטת רש"י והרשב"א שהנולד מסוס וחמור הוא מין חדש, מסתבר שגם כוי נחשב מין חדש, וכיון שנאמר בכיסוי "צבי ואפילו מקצת צבי" כל דמו טעון כיסוי, וכן מבואר בדברי רש"י להלן (קלב א ד"ה ומהדר). ורק במתנות חל פטור על חציו מפני בעלות הישראל. (וקצת תימה שהרשב"א הוצרך לתירוץ תוס'). והרמב"ם (שחיטה יד ד) כתב שאין מברכין על כיסוי דם כלאים, ודייק הגר"ח שחולק על תוס', כי אילו היה נחשב כתערובת דם חיוב עם דם פטור היה צריך לברך על דם חיוב, ובהכרח שנקט כי בכל הדם יש צד חיוב משום החיה שבו וצד פטור משום הבהמה שבו. ומה שאינו מתחייב במתנות אלא חציין, הוא משום שאינן תלויין בשם הבהמה כולה, אלא הוא חיוב על עצם הבשר, וכיון שהוא מעורב משני מינים נוטל חציו, (וראה להלן פד ב לענין חיוב כוי בכיסוי, ולהלן קלב א קלג ב לענין חיוב כוי במתנות).   36.  כתב הרשב"א שדרשה זו של "צבי ואפילו מקצת צבי" נצרכת רק לפי רבנן, כי רבי אליעזר סובר שאין חוששין לזרע האב והרי הוא צבי גמור.
אלא תאמר שאיסור הכיסוי ביו"ט הוא בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, גם על כך יקשה, אי לרבנן שחוששין לזרע האב, אם כן לשחוט אותו ביום טוב וליכסי. שהרי הכוי הזה הוא מקצת חיה מכח אביו הצבי. ואי לרבי אליעזר שאין חוששין לזרע האב, אם כן הכוי הזה הוא בהמה גמורה כאמו ופטור מכסוי בודאי. ויהא מותר לשחוט אותו ולא ליכסי את דמו?  37  ומתרצינן: לעולם איסור כיסוי ביו"ט מדובר בכוי הבא מצבי הבא על התיישה, והוא כשיטת רבנן שחוששין לזרע האב. אך שאין הדבר פשוט להם. אלא, רבנן ספוקי מספקא להו אם חוששין לזרע האב אי שאין חוששין, ולכן נקטו לחומרא שאין מכסין דם הכוי ביום טוב שמא אין חוששין לזרע האב, והרי כולו בהמה כאמו התיישה, ופטור מכסוי, אך מאידך אין שוחטין אותו ביום טוב, שמא חוששין לזרע האב, והרי הוא חייב בכסוי כאביו הצבי, וכיון שמספק לא יכסו את דמו לכן אין לשוחטו כדי לא לבטל מצות כסוי.

 37.  הרשב"א תמה איך הקשו מכיסוי כוי, והרי יתכן שמשנה זו כרבי יוסי שסובר שכוי דינו כבריה בפני עצמה, ודינו כספק חיה ספק בהמה. ובאמת הוא חולק בין על רבי אליעזר ובין על רבנן, ותירץ שהגמרא משתדלת להעמיד את המשנה ככולי עלמא. והיינו משום שסבר שגם לרבי יוסי כוי הוא מין של ספק. אך מהרי"ט אלגאזי (בכורות ו נח) הוכיח מסוגיא זו כדעת הרמב"ן (שם) שרבי יוסי סובר שכוי אין בו ספק כלל, אלא מין אחר הוא, ולא שייך לומר בו את הלשון "מפני שהוא ספק", ואף שלהלן (פד ב) מצינו שדינו כספק לענין כיסוי הדם, היינו ספיקא דדינא אם התרבה לחיוב כיסוי או לא, אך אין ספק בגופו מאיזה מין הוא.
וכן ב"אותו ואת בנו" אוסרין רבנן לשחוט הכוי שנולד מתייש וצבייה, ובנה, מספק שמא חוששין לזרע האב והרי הכוי הוא בהמה כאביו.
ומדייקת הגמרא: ומדלרבנן אמרת דמספקא להו ולפיכך אוסרים בכוי לשחוט אותו ואת בנו, מכלל שלרבי אליעזר החולק על רבנן ומתיר לכתחילה לשחוט "אותו ואת בנו" בכוי, פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב כאמור לעיל.
וכיון שכך, מקשינן: והא דתניא: הזרוע והלחיים והקיבה שנותנים אותם לכהן רק מבהמה ולא מחיה נוהגים בכוי ובכלאים.
רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל ששניהם מין בהמה חייב במתנות של זרוע ולחיים וקיבה לכהן, אבל בכוי פטור מן המתנות. במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה כוי, הרי יקשה כי בשלמא לרבי אליעזר דפטר ממתנות יתכן שקסבר שנאמר במתנות "אם שור ואם שה", ובכוי זה "שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן! כי לדעתו אין בו אפילו מקצת שה. שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו.
אלא לרבנן, נהי דקסברי "שה" האמור לענין חיוב מתנות משמעותו ואפילו הוא רק מקצת שה גם כן חייב במתנות, מכל מקום כוי זה דין הוא שיפטר ממתנות. כי בשלמא פלגא לא יהיב ליה. כלומר, זה ודאי שחצי מהמתנות אפילו רבנן לא מחייבים לתת מהכוי שאביו תייש ואמו צביה, שהרי אפילו אם נחשוש לזרע האב ונחייב את הכוי במתנות כיון שיש בו מקצת שה, מכל מקום אין לחייב אלא את צד הבהמה שבו, ואילו צד החיה שיש בו מכח אמו פטור ממתנות. וממילא אין הבעלים נותנים אלא חצי אחד של צד הבהמה ומהחצי השני פטורים.
אבל עדיין יקשה למה רבנן מחייבים לתת לכהן את אידך פלגא, והרי כיון שרבנן מסתפקים אם חוששין לזרע האב או לא לימא ליה הבעלים לכהן אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול החצי! שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל זמן שלא הבאת ראיה לא תיטול כלום, כי שמא אין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו ופטור לגמרי מהמתנות.
אלא אם תעמיד שנחלקו בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, שוב יקשה, כי בשלמא לרבנן אין להקשות למה אמרו שחייבים לתת כל המתנות, והרי יש להסתפק שמא חוששין לזרע האב ונמצא שיש בכוי חצי חיה מצד האב הצבי שהוא פטור ממתנות, ואם כן לא יהיו חייבים לתת אלא חצי בלבד עד שיביא הכהן ראיה שאין חוששין לזרע האב וממילא החיוב גם על החצי השני כיון שכולו בהמה, זו אינה קושיא, לפי שיש לפרש שאמנם מאי "חייב" שאמרו רבנן - בחצי מתנות בלבד הוא חייב, ולא בכולם.
אלא לרבי אליעזר ליחייב בכולהו מתנות שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שהכוי הזה כולו תייש כאמו וחייב במתנות?
ומתרצינן: לעולם נחלקו בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, ורבי אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכדלהלן.
ותמהינן: וכיון דלרבנן מספקא להו וגם לרבי אליעזר מספקא ליה, אם כן במאי פליגי "באותו ואת בנו" ובמתנות?!

דרשני המקוצר