פרשני:בבלי:חולין קטו ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר ליה רבי יוחנן: וכי <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> כעורה היא זו ששנה רבי שלמד דין זה ממקום אחר, שכתוב בעניין פסולי המוקדשים שנפדו לגבי הדם "לא תאכלנו". ופסוק מיותר מפני שהרבה פסוקים נכתבו לאסור דם. ודורשים: בבשר בחלב הכתוב מדבר, שאסור באכילה.
אתה אומר בבשר בחלב הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באחד מכל האיסורין האחרים שבתורה?
אמרת: צא ולמד מאחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן - "דבר הלמד מענינו". שאם אינך יודע במה הכתוב מדבר, למד מהפרשה שנכתב בה. וכאן במה הכתוב מדבר, בשני מינין! שפסולי המוקדשין שנפדו נחשבים כשני מינים.
שמצד אחד מותרים באכילה כחולין, ומצד שני אסורין בגיזה ועבודה כקדשים, אף כאן - היתור של "לא תאכלנו", בשני מינין מדובר, והיינו בשר בחלב.
אמר לו ריש לקיש: אי מההיא, הוה אמינא הני מילי שאסור - באכילה, אבל בהנאה לא, קא משמע לן הפסוק של "מבושל" שאסור בשר בחלב אף בהנאה, כמו שקרבן פסח מבושל שאסור גם בהנאה, שכל הקדשים שאינן ראויים לאכילה, הדין הוא שאסורים בהנאה ויצאו לבית השריפה. והיות שלומדים מהפסוק של קרבן פסח בשר בחלב, לכן דינם שוה וגם בשר בחלב אסור בהנאה.
ורבי, זה שאסור בשר בחלב בהנאה, מנא ליה?
נפקא ליה מהכא: נאמר כאן בעניין בשר בחלב "כי עם קדוש אתה לה"', ונאמר להלן "ולא יהיה קדש בבני ישראל". מה להלן בהנאה מדובר, שהרי בעילה הנאה היא, אף כאן בהנאה. שבשר בחלב אסור בהנאה.
דבי רבי אליעזר תנא: כתוב "לא תאכלו כל נבלה (וגו') או מכור לנכרי", ובסיפא של פסוק זה כתוב איסור בשר בחלב. ודורשים כך: אמרה תורה: כשתמכרנה - את הנבילה - לנכרי, לא תבשלנה בחלב ותמכרנה, שאם תבשלנה בחלב, תאסר בהנאה ויהיה אסור לך למכרה לנכרי.
דבי רבי ישמעאל תנא: מזה שכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" ג' פעמים בתורה. מזה לומדים שפסוק אחד - לאיסור אכילה בא. ואחד - לאיסור הנאה, ואחד - לאיסור בשול.
תניא, איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שאסור?
נאמר כאן - בעניין בשר בחלב: "כי עם קדוש אתה", ונאמר להלן "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". מה להלן בטרפה - אסור באכילה, אף כאן - אסור.
ואין לי אלא באכילה. בהנאה מנין שאסור?
אמרת: קל וחומר הוא. ומה ערלה, שלא נעבדה בה עבירה, אסורה בהנאה. בשר בחלב, שנעבדה בו עבירה, שהרי בישול בשר בחלב עבירה היא, אינו דין שאסור בהנאה!?
ופרכינן: מה לערלה, שכן לא היתה לה שעת הכושר מעולם, שהרי היתה אסורה מזמן שבאה לעולם, תאמר בבשר בחלב שהיתה להם שעת הכושר שהיו מותרים קודם שנתבשלו יחדיו?
ודחינן לפירכא: חמץ בפסח יוכיח. שהרי היתה לו שעת הכושר קודם הפסח - ואסור בהנאה.
ופרכינן: מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת, תאמר בבשר בחלב שיש רק לאו?
ודחינן לפירכא: כלאי הכרם יוכיחו. שאין ענוש כרת, ואסור בהנאה.
ותמהינן: למה לי גזירה שוה קדש קדש ללמוד איסור אכילה בבשר בחלב? לייתי כולה, בין איסור אכילה ובין איסור הנאה, בקל וחומר מערלה. ונאמר כך: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה, אסורה בין באכילה בין בהנאה, בשר בחלב, שנעבדה בו עבירה, אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה!
ומבארינן: אי אפשר ללמוד איסור אכילה משום משום דאיכא למימר, חורש בשור ובחמור, וחוסם פי פרה ודש בה - יוכיח. שנעבדה בהם עבירה - ושרו באכילה (אבל פירכא זו אין לאומרה על הקל וחומר שלומדים רק איסור הנאה מערלה, שנאמר שחורש בשור ובחמור וכו' יוכיחו שמותרים בהנאה, משום שזה אפשר לפרוך מה לחורש בשור וכו' שמותרים באכילה. מה שאין כן בבשר בחלב שכבר יודעים מגזירה שוה שאסור באכילה. רש"י).
ותמהינן: למה לי למימר כששאלנו מה לחמץ שכן ענוש כרת - כלאי הכרם יוכיחו, והוצרכנו ללמוד בשר בחלב משלשה דברים, ערלה, חמץ וכלאיים?
לימא ערלה תוכיח, שאינה ענושה כרת ואסורה בהנאה. וכשתקשה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר - חמץ בפסח יוכיח.
וליהדר דינא וליתי במה הצד, שלא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שזו לא היתה לה שעת הכושר, וזה ענוש כרת. אבל הצד השוה שבהם - שאסורים באכילה ואסורים בהנאה, אף אני אביא בשר בחלב שאסור באכילה (מגזירה שוה כדלעיל) שיהא אסור אף בהנאה, ועכשו בצורה זו למדנו רק משני דברים!?
אמר רב אשי: אי אפשר ללמוד כך את הבמה הצד. משום דאיכא למימר, נבלה תוכיח! שאסורה באכילה ומותרת בהנאה.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: זה שהקשית מנבלה - אין זו קושיה שהכי אמרינן משמיה דריש לקיש: כל מה הצד, מגופו - מאותם הדברים שמהם עשינו את הצד השוה שבהן - פרכינן אם יש איזה דבר שלא שוה בשניהם. אבל מעלמא, להביא פירכא מבחוץ שדבר פלוני יוכיח - לא פרכינן.
והדרינן לקושיין: אי הכי, תיתי במה הצד. ומדוע הוצרכנו לומר כלאי הכרם יוכיחו?
ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך כך, מה להצד השוה שבהן שכן גדולי קרקע הם, תאמר בבשר בחלב שאינם גידולי קרקע.
ומקשינן: אי הכי השתא נמי, שאתה לומד מכלאי הכרם, איכא למיפרך, מה לכלאי הכרם שכן גדולי קרקע.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דריש לקיש: כל מה הצד שאתה לומד דבר אחד מדברים אחרים במה הצד, פרכינן אפילו כל דהו. אם מצינו שום דבר שלא שוה בו הנלמד למלמדים, ואפילו אין דבר זה קולא או חומרא, וכגון פירכא של גידולי קרקע. אבל פירכא המבוססת על "לא אם אמרת", כגון כאן שאתה רוצה לומר: לא אם אמרת בכלאי הכרם, שכן גידולי קרקע. דהיינו אחד מאותם דברים שמהם רוצים ללמוד את הדבר החדש - ואתה פורך שהוא לא דומה לנלמד, בזה, קל וחומר, קולא וחומרא בלבד, פרכינן.
שאם אתה רוצה ללמוד מהם דבר אחר לקולא, פרכינן: לא אם אמרת בזה שיש בו צד קולא אחר. וכן אם באת ללמוד חומרא, פרכינן אם יש באחד מהם חומרא אחרת וכפי שפרכנו לעיל שאי אפשר ללמוד חומרא בבשר בחלב לאסור באכילה, מפני שמה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, ומה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת, שיש בהם חומרא אחרת, ומשום כך אי אפשר ללמוד מהם.
אבל כל דהו, למפרך בכך שאינם שוים בדבר שאינו לא קולא ולא חומרא - לא פרכינן! (ועיין ברש"י)
ומקשינן: וליפרוך לכולהו בפירכא זו:
מה לכולהו - ערלה וחמץ וכלאיים - שכן גדולי קרקע, תאמר בבשר בחלב שאינם גידולי קרקע!? וסברנו עכשו כיון שלא אחד מאחד למדים כפי שסברנו קודם ללמוד מערלה בלבד, אלא לומדים אחד משלש בזה אפשר לפרוך אפילו כל דהו, ולא רק פירכא של קולא וחומרא.
אלא אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרינן משמיה דריש לקיש, שכך הוא כלל הדבר.